קיץ 1974. על המדרכה ברחוב מימון בשכונת שפירא, אחרי משחק כדורגל ליד המקלט, התיישבנו לנוח בצל. מישהו הוציא מהתיק רדיו טרנזיסטור, וממנו בקע הקול הגבוה. המוזר.

זו אישה, אמר מישהו.

זה גבר ששר כמו אישה, אמר אחר.

לא ידענו אם אנחנו אוהבים את זה או לא, אבל לא זזנו עד סוף השיר. כשנגמר, רבקה מיכאלי אמרה "שמענו את קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג שרים על האיש מהדרום", ואז אבישי אמר: "אני הולך להביא ארטיקים לכולם", והלך למכולת של תמר. ככה נצרב בי המפגש הראשון עם "דז'ה וו" והלהקה מקליפורניה. רק מאוחר יותר ראינו ושמענו את "וודסטוק" והשירים התמקמו בתודעה כחלק ממציאות אחרת, רחוקה מאוד, ועדיין רלוונטית גם עבורנו. המלחמה נגד המלחמה. התשוקה לחיים טובים וחופשיים מאש רובים וגזענות מקוללת.

חלפו 40 שנה. 40 שירים יוצאים עכשיו במארז משולש (שלושה דיסקים ודי.וי.די אחד) עם תיעוד של האיחוד ההוא, אז. היו שם מחלוקות קשות, מאבקי אגו, מלחמות על יצירה, נשים שעברו מיד ליד (ג'וני מיטשל, למשל), מכות על הבמה באמצע הופעה. גרהאם נאש אמר למגזין רולינג סטון: "זה הפרויקט הכי מסובך וקשה שעבדתי עליו בימי חיי", כשהוא מתייחס לקופסה הזו המתעדת את האיחוד ההוא. אבל בסופו של דבר זה הגיע ונראה שבאמת כבר אין דבר שלא חוו ארבעת היוצרים-זמרים האלה ב-45 שנות קיומה של להקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.


סטילס אמר שזה הפרויקט הכי מסובך וקשה שעבד עליו. המארז המשולש. צילום: יח"צ

מאז 1969, פסטיבל וודסטוק, סוף שנות השישים ושיא עידן הפרח והאהבה, הם מתנהלים במסלולים מקבילים שלעתים נפגשים. כמו משפחה שהיחסים בה מעורערים, אבל היא תמיד תישאר משפחה. כמו קבוצת כדורגל ששחקניה אינם סובלים זה את זה, אבל מפרגנים מסירות והגבהות אחד לשני בשם הרצון לנצחון. כל אחד מהם עשה קריירה עצמאית וזכה להישגים כאלה ואחרים. ניל יאנג היה היחיד שפיתח קריירה יציבה, ארוכה ורבת פלאים. אבל קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, כרביעייה, היא עדיין מותג. האיחוד הקודם שלהם ב-2008 זכה לתגובות שבין "מיותר" ל"מביך", מפני שבניגוד לוואן מוריסון, מיק ג'אגר או בוב דילן, קרוסבי, סטילס ונאש לא התבגרו טוב. הנאיביות שעבדה טוב בתקופת מלחמת ויטאנאם נשמעת מנותקת, ולעתים מגוחכת, עמוק לתוך המאה ה-21.

בהתחלה זה הצליח

הם החלו את הדרך בקליפורניה, ב-1968, כשהאנגלי מלהקת ה"הוליס", גראהם נאש, הצטרף אל דייוויד קרוסבי וסטיבן סטילס, החברים האמריקאים שעשו חזרות יחד. קרוסבי, שהיה חבר בלהקת הבירדז, היה שתיין, חובב סמים ונשים, והתנגש חזיתית ברוג'ר מקגווין, כשמקגווין לא הסכים להקליט שיר שעסק בסקס בשלושה.

סטיבן סטילס בדיוק פרש מ"בפאלו ספרינגפילד" שבה היה חבר גם ניל יאנג הקנדי. קרוסבי, סטילס ונאש הוציאו תקליט ב-1969 שזכה להצלחה עצומה והגיע למקום הראשון במצעד המכירות באמריקה. קלאסיקות ממוססות כמו "ג'ודי כחולת העיניים" (על ג'ודי קולינס, הזמרת המפורסמת שהיתה חברתו של סטילס), "רכבת מראקש" ו"ספינות עץ" סידרו להם סיבוב הופעות גדול, שאליו גם הצטרף ניל יאנג, שכבר הוציא שני תקליטי סולו עצמאיים. ההופעה החשובה בסיבובה ההוא הייתה בפסטיבל וודסטוק.

ואז, שנה אחרי כן, יצא "דז'ה וו". האלבום הראשון והחשוב ביותר שלהם יחד. תקליט שהפך לסמל תרבות. למייצג של דור שלם. הם יצאו לסיבוב הופעות שהונצח בתקליט כפול ומצוין, "Four Way Street", בשנת 1971, אבל יאנג רצה לעשות דברים בעצמו, משל עצמו, והם לא המשיכו כארבעה.

אבל ב-1974 הם התאחדו. סטיבן סטילס היה על סף השלמת אלבום סולו בשם AS I COME OF" AGE" ולפני הופעות משלו. ניל יאנג עבד על אלבומו המיתולוגי "על החוף" (קרוסבי שביקר אותו באולפן הוזמן לנגן גיטרה בשיר "רבולושן בלוז"). קרוסבי ונאש הופיעו כצמד. סטילס היה אז בסיבוב הופעות מוצלח (בהופעה אחת הוא התערב עם הנגנים המלווים על 500 דולר שהוא יופיע הופעה שלמה עם פאה ענקית של אפרו על הראש. הוא זכה בכסף).

אבל גם סטילס שמח על האפשרות לפגוש את החברים הישנים על אותה במה. כשבהופעה בשיקגו הצהיר סטילס על האיחוד הקרב, הקהל הגיב בשאגות התלהבות. סטילס בדיוק התחתן ונולד לו בן. מצבו הכלכלי לא היה טוב במיוחד. יותר מדי כסף הושקע בהקלטות, בנסיעות, בסמים ובבית שקנה. סטילס ניסה להקים להקה חדשה עם משתקם אחר מסמים, באותם ימים, אריק קלפטון אבל החיבור לא צלח.


עטיפת אלבום האיחוד. צילום: יח"צ

אבל יאנג, דווקא הוא, רצה סיבוב אצטדיונים. סטילס פחד שארבע גיטרות אקוסטיות לא תישמענה טוב במקומות גדולים מדי. גם קרוסבי חשש מבעיות קשות של סאונד. והמבקרים, כמו מבקרים, בכלל האשימו את הלהקה בחמדנות קפיטליסטית. בהתמסחרות. טענו שאין צידוק אמנותי לאיחוד הזה, אלא רק מניע כלכלי.

ובכל זאת, בסוף מאי 1974 הגיעו ארבעת החברים לחווה של ניל יאנג, שם נבנתה במיוחד במה גדולה לחזרות. המריבות החלו. מי ינגן מי לא. ולמה. הוסכם בסוף שהבסיסט טים דראמונד, המתופף ראס קאנקל ונגן כלי ההקשה ג'ו לאלה יהיו חלק מהמופע. החזרות תועדו בקפדנות. הוקלטו וצולמו. כך גם ההופעות עצמן. הצלם היהודי הידוע ג'ואל ברנשטיין צילם את ארבעת הגברים על הבמה בחווה ולאחר מכן על הבמה באיצטדיון מול 20 אלף איש. שתי התמונות עוצבו יחד לפוסטר שהיה עליו הכיתוב "PRACTICE MAKES PERFECT".

טוב, להתראות מחר

אך ההקלטות האלו נגנזו ולא יצאו בזמן אמת. במגזין טיים נכתב על מאבקי האגו של הארבעה. ההופעות הראשונות של הסיבוב נערכו ב-13 וה-14 ביולי באיצטדיון אוקלנד. באותם ערבים הופיעו לפניהם להקת דה בנד וגם ג'ו וולש וג'סי קולין יאנג. זה נראה כמו מתכון לערב מושלם. הציפייה מצד הקהל הייתה עצומה.

בהתחלה עלו רק קרוסבי, סטילס ונאש, זוכים למחיאות כפיים סוערות. כשבשיר השני הצטרף אליהם ניל יאנג, אף אחד בקהל לא זיהה אותו. האיש הענק הסתפר, אבל הותיר את פאות הלחיים והרכיב משקפי שמש גדולים שהיקשו על זיהויו. את הקול כבר כולם זיהו. ניל יאנג, אחרי חמישה אלבומי סולו, נחשב כבר לכוכב גדול בזכות עצמו. ההופעה היתה מוצלחת מאוד, אבל קרוסבי התלונן שהוא לא אוהב הופעות איצטדיונים ושכל האיחוד הוא רק קפריזה של יאנג וסטילס.

הקהל ראה ארבעה חברים הפועלים בהרמוניה מושלמת, אבל על הבמה הדברים היו שונים. קרוסבי הגביר את מגבר הגיטרה שלו לרמה מחרישת אוזניים, שהטביעה את שאר הכלים, מה שגרם גם ליאנג וסטילס להגביר את המגברים שלהם והווליום עלה פלאים ובעקבותיו צנחה רמת הסאונד. הם צעקו זה על זה ובאחת הפעמים גם התגלגלו קרוסבי וסטילס על הארץ, מכים זה את זה בזעם. זה נגמר במכות יבשות ועוד בקבוק משקה שנפתח.

הקהל רצה תקליט חדש של הארבעה. חברת התקליטים אטלנטיק רצתה דווקא לקדם את אוסף הלהיטים, SO FAR", שאת העטיפה שלו ציירה ג'וני מיטשל, אוסף משני תקליטים בלבד. הלהקה חשבה שזה טיפשי, אבל באטלנטיק הריחו את ריח הכסף. הם צדקו. האוסף יצא ונמכר נפלא.

מאחורי הקלעים היו בעיות רבות ומתמשכות. קרוסבי דרש פירות ומשקאות ומגבות לבנות שיישלחו לחדרו במלון. סטילס היה שיכור ומסומם מקוקאין. בצוות ההפקה עבדו קשה ביותר סביב ארבעה יוצרים ענקים שהפכו למפלצות אגו. ההופעה האחרונה בסיבוב היתה ב-14 בספטמבר באנגליה, באצטדיון וומבלי בלונדון. הלהקה הייתה מותשת ומיואשת. יאנג וסטילס סבלו מג'ט לג. מי שחיממה אותם היתה ג'וני מיטשל, שהקהל קיבל באהבה אדירה. אבל הופעת הסיום סיכמה סיבוב גדול ומסובך ודווקא הכל הלך טוב. הביצועים היו מעולים. הסאונד היה משובח. הסתיים סיבוב ההופעות הגדול של 1974.

כל הארבעה נסעו מאנגליה לנפוש. "ניפגש בחורף", ביקש קרוסבי. יאנג קנה רולס רויס, לקח איתו את גרהאם נאש והם נסעו יחד, חולקים את הנהיגה ביניהם, עד הולנד. סטילס טס לפאריז. קרוסבי חזר לאמריקה כדי להיות עם אשתו בזמן הלידה של בתם, אן דונובן קרוסבי.

פגישתם הבאה היתה באולפני רקורד פלנט. "רצינו לנסות להקליט תקליט חדש", סיפר ניל יאנג. "הצלחנו להקליט כמה דברים, אבל אז הכל התפרק". חברי הלהקה רבו ללא הרף על כל דבר. בזבזו זמן אולפן יקר. מתווכחים וכועסים. ניל יאנג, כמו תמיד, היה זה שעשה את ההחלטה. הוא קם בסוף אחד מהסשנים, אמר "להתראות מחר" ולא חזר יותר. שנתיים מאוחר יותר הוא הקים עם סטיבן סטילס להקה חד-פעמית, סטילס-יאנג בנד, שהוציאה תקליט אחד והספיקה להופיע מעט, בטרם קרס סטילס אל תוך הסמים ויאנג חזר לקריירת הסולו שלו. נאש נסע לאנגליה לתקופה ארוכה. קרוסבי הקליט בעצמו חומרים עצמאיים.


קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג בהופעה. צילום: יח"צ

האלבום המשולש מתחיל עם "Love The One You're With" נמשך עם "ספינות עץ" ונמשך ומתפתח עד "שיקגו" ו"אוהיו" שמסיימים אותו בעוצמה מטלטלת ומהדהדת. "אוהיו" הוא השיר שמתאר את התקרית בה נהרגו ארבעה סטודנטים מאוניברסיטת "קנט סטייט" מירי אנשי המשמר הלאומי במהלך הפגנות המחאה נגד הלחימה בוויטנאם. בדי.וי.די אפשר לקבל שני קטעים נדירים, מתקליטי סולו של החברים, "רק האהבה תשבור את לבך" ו"איש זקן" של ניל יאנג וגם "Grave Concern" של גרהאם נאש.

צפייה ארוכה, חוזרת ונמשכת באוצר היקר הזה, היא מסע אל העבר שגם מרחיב את הלב וגם מכאיב לו. זה כל כך יפה וכל כך מושלם, שקשה לצמצם את הפער בין הגברים הזחוחים, הזקנים והשמנים שביישו את נעוריהם בזחיחות וטיפשות מאוחר יותר, בהופעות איומות ומיותרות, לבין ארבעת הסמלים הנפלאים שעומדים על הבמה של וומבלי ב-1974, ארבעה נציגים של עולם הולך ונעלם של איכות ומשמעות שהתקיים אז בתוך הזרם המרכזי של המוזיקה העולמית.