גם בממ"ד אפור, נוכחותה של עידית טפרסון מורגשת. אולי זה גובהה הרם (1.82 מ'). אולי ה"ווליום" הגבוה הבוקע ממנה. ואולי המילים הנכונות בזמן הנכון שהיא יודעת להגיד בטיימינג מושלם. בסוף השבוע תוכלו לחזות בביצועיה המרשימים של טפרסון הכישרונית ב"זינוק בעלייה", קומדיה קיצית של הבמאי אורן שטרן, שתעלה על המסכים ברחבי הארץ.

טפרסון מככבת שם לצד סוללת כוכבים מקומיים מרשימה: שלמה בראבא, איתי טיראן, מלי לוי-גרשון, רומי אבולעפיה, רותם זיסמן-כהן, יוסי מרשק, יוסף סווייד ואלברט אילוז. במרכז הסרט - משפחה ישראלית על הקצה, הסועדת את אם המשפחה שנכנסה לקומה, בעקבות תאונת דרכים בדרך לחתונת בנה.

האב והבן, שני מנתחים פלסטיים, הבת אצנית מרתון ומורה שמאלנית לערבית והכלה - חוקרת פרטית קשוחה עם פה גדול ופתיל קצר. סיפור על כמעט חתונה, כמעט אהבה, הרבה תשוקה, מבחן נהיגה ורגע אחד של איבוד שליטה, שמאיים להרוס את כל החגיגה.

עידית טפרסון (משמאל) בסרט "זינוק בעלייה". צילום: אוהד רומנו

טפרסון (55), כמה לא מפתיע, מגלמת את האמא, הדבק של המשפחה, השוקעת בקומה. גם בעיניים עצומות על סדין לבן, כישרונה של טפרסון חי ונושם. טפרסון, אם לילד אוטיסט, מבינה היטב ממה מורכב DNA של משפחה, והיא לא מהמקוננים. נהפוך הוא. 

במהלך הקריירה שלך שיחקת אינספור תפקידים מגוונים. איך הגבת כשהבנת שרוב הסרט תאלצי לשכב ללא תנועה ותשחקי צמח?

"לפני הכל, יש לי גם כמה סצנות שבהן אני לא רק שוכבת ללא תנועה. רק האימונים וההכנות לריצת המרתון, היו קריעה לא קטנה. צילמנו במרתון ירושלים ממש, ונאלצתי לרוץ שוב ושוב את העליות הלא פשוטות של ירושלים. בגילי המופלג זה לא היה קל. בסרט זו סצנה לא ארוכה, אבל היו לנו כמה ימי צילום שבהם רק רצתי. כשהגענו לסצנות בית החולים, שמחתי שאני יכולה לנוח סוף סוף. חוץ מזה, כשקראתי את התסריט, אהבתי מאוד את הסיפור על המשפחה הזאת, ואהבתי את דמותה של אורה, שהיא בעצם הלב של המשפחה והדבק שמחזיק אותם יחד. כשהיא נכנסת לקומה הם מאבדים כיוון".

את מזדהה עם תפקיד ה"דבק" של המשפחה?

"נראה לי שברוב המשפחות האמא היא זו שמחוללת את הביחד. היא זו שיוצרת טקסים משפחתיים, ושומרת על אחדות השבט הקטן שלה. אורה מאוד כזאת. דווקא בגלל שמיכה, בעלה, הוא טיפוס לא קל, היא המאזנת והמקשרת".

איך זה במשפחתך הפרטית?

"אני טיפוס מאוד משפחתי. אני באה ממשפחה מאוד מלוכדת, עם מסורת של התכנסויות, חגים וארוחות משפחתיות. לי עצמי יש 2 ילדים, שאני מגדלת לבדי, לכן הקשר עם המשפחה המורחבת, חשוב לי מאוד, ואני מקפידה לשמר אותו. אנחנו בית מאוד מארח, ויש לי קשר הדוק עם שני אחיי ועם בני הדודים הקרובים. כולנו גרים ברדיוס קרוב, ואנחנו שומרים על המסורת המשפחתית".

עידית טפרסון. "ברוב המשפחות האמא היא זו שמחוללת את הביחד". צילום: אוהד רומנו

את מציירת את זה כאידיליה, בשעה שמשפחה היא גם מתכון לצרות רבות. 

"אין דבר כזה משפחה אידיאלית, אבל משפחה זה הנכס הכי חשוב שיש לאדם. בסופו של דבר זה אנחנו לבד מול העולם, וזה הרבה יותר קשה, אם אין מישהו שיהיה שם בשבילך. זה מאוד עצוב כשיש לך משפחה ואתה מפספס אותה. אף אחד לא מקים משפחה בצחוק. צריך להשקיע, כמו בכל דבר, אבל זה כל כך שווה".

היו זמנים שכמעט ופספסת את המשפחה?

"מאחר שגדלתי במשפחה מלוכדת - אך גם מאפשרת מרחב וממש לא חונקת - לא חושבת שהגעתי למקומות כאלה. כמובן שהיו לי תקופות - בעיקר בגיל של אחרי צבא ושנות העשרים לחיי - שתפסתי קצת מרחק. אבל אף אחד לא עשה מזה עניין ומאוד אפשרו לי את זה".

מה את מרגישה כאמנית לנוכח גילויי ההסתה, האלימות והאיומים על חייהן של גילה אלמגור, אורנה בנאי, אורלי ויינרמן וכל אלה שהעזו להתבטא נגד המלחמה?

"זה נורא שאדם לא יכול להביע את דעתו במדינה דמוקרטית, בלי לקבל איומים וגידופים. זה פשוט מפחיד. ההקצנה והאלימות שמתגלים בחברה שלנו, מסוכנים לא פחות מהטילים של חמאס. אנחנו תמיד מתגאים בכך שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. בואו לא נשכח את זה. חשוב שכל אחד יוכל להביע את דעתו, גם אם היא מנוגדת לחלוטין לעמדתו של אדם אחר, בלי לחשוש לביטחונו או לפרנסתו".

מפחיד היום להיות שמאלני?

"מפחיד היום להיות אדם בעל דעה שהיא לא ממש מיינסטרים. איך תגדירי שמאלני? קצת קשה היום. האם זה כל אחד שיש לו קצת ביקורת על הנעשה? מצד שני, פעם מספיק היה להיות אדם שוחר שלום ובעד חזרה לתהליך מדיני עם הפלסטינים, כדי להיחשב שמאלני. גם ההגדרות השתנו.

זה לא רק עניין של ימין ושמאל. החברה האנושית בכל העולם הפכה אלימה. יחד עם זה, כאמא לילד חריג, אני נחשפת לכל כך הרבה אנשים נפלאים, מלאי סובלנות ויכולת להכיל ולקבל את האחר. אני מאוד מקווה שהזעזוע של הציבור הרחב מהאלימות הבלתי נסבלת הזאת, יגרום לחברה שלנו להתעורר ולעשות משהו בעניין".

זה יפה שאת רואה את היותך אמא לאוטיסט כיתרון.

"לא יודעת אם זה יתרון. זה מצב נתון. אני חיה עם זה בשלום, ולומדת מהילד שלי שיעור כל כך חשוב. יש כאלה שמבזבזים חיים שלמים בלהיאבק במה שהחיים נתנו להם. אני מפיקה מכך ראייה מפוכחת ואופטימית. אני אדם מאוד אופטימי. גדלתי בבית כזה. אני חושבת שזה עושה את החיים הרבה יותר מהנים. חבל על כל מי שבוחר לעבור את החיים על תקן קורבן. זה סבל מיותר. אנחנו לא יכולים לשלוט על כל מה שהמציאות מניחה לפתחנו. אבל אנחנו כן יכולים לבחור מה לעשות עם זה".