"כותרת משנה", ארנסט המינגוויי, 
מאנגלית: רחל פן, הוצאת פן, ידיעות ספרים, ספרי חמד, 456 עמ'  

קריאתו של הספר המצוין ליוותה את דעיכתה של מלחמת עזה והתמוססותה אל תום הפסקת האש או טפטוף התחדשותה של האש. בינתיים עיכבתי את הקריאה כדי להאריך את ההנאה מהעמודים שבהם מופגנת יכולתו המדהימה של הניו ז'ורנליסט המקורי להישאר בגבולות ה"אני" בלי לאבד קשר עם עובדות המציאות. אסופת הטורים העיתונאיים האישיים שפרסם ארנסט המינגוויי (1899-1961) בעיתונים וכתבי עת שונים, היא אוצר מתגמל מכל הבחינות. תשתיות כתיבתו הספרותית ניכרות כאן בטכניקה ובמלאי החומרים, אך אין הן מאפילות על חיוּת הז'אנר הז'ורנליסטי. 

הסופר עצמו ביקש להקפיד בבידול כתיבתו הספרותית מן הכתיבה העיתונאית. בתחילת שנות ה-30 כתב לביבליוגרף שלו: "לחומר שכתבתי לעיתונות (...) אין שום קשר לכתיבה האחרת שהיא דבר שונה לחלוטין (...) אם אתה כותב כדי ליצור משהו זמני ולא קבוע, לאף אחד אין הזכות לחפור ולמצוא את החומר הזה ולהשתמש בו כנגד החומר שכתבת במטרה לכתוב את הטוב ביותר שאפשר ליצור". אך הקוראת האוהדת אינה מהססת ללקט מתוך תיאור מרדף אחר דג ענקי בזרם הגולף את זרעי "הזקן והים". 

הספר מגיש דיווחים מרתקים מלב התרחשויות נועזות של חיים ומלחמה, דיג וציד וטיול ביער גרמני, דרך פריזמת החוויה האישית והמחשבה המקורית. ההומור הגברי של המינגוויי, האירוניה הדשנה, הצחוק שידע לצחוק על עצמו ועל נשותיו וידידיו, מהדק את הסיפור העיתונאי לכלל פיסת קריאה אוטוביוגרפית מרהיבה. 

רעשי הדיווחים המייגעים מקהיר נמהלים בעמודי הספר, והספר אומר דברים חכמים על המצב: "מלחמה נעשית עכשיו על ידי אנשים בודדים, דמגוגים ודיקטטורים, שפורטים על הפטריוטיזם של בני עמם כדי להטעות אותם ולגרום להם להאמין באשליה הגדולה של המלחמה, לאחר שכל הרפורמות שבהן התרברבו לא הצליחו להשביע את רצון האנשים שהם שולטים עליהם באופן גרוע" (מתוך "הערות על המלחמה הבאה", ספטמבר 1935).

הסופר התבגר מאז שנכתבה הרשימה הראשונה המובאת כאן (1920), והתפרסם בזכות יצירות שחצבו דרך חדשה בספרות המערב, עד שקיבל בביתו את פרס נובל (1954), אבל כתיבתו העיתונאית נותרה רעננה וייחודית. ב"מתנת חג המולד" (מאביב 1954) הוא מתאר את שתי תאונות המטוס שאירעו במסע תיירותי באוגנדה. אנשים שלא הכירוהו הספיקו להספיד אותו. הוא שב וקרא בהספדים וכתב כי הוא "מתכוון לקרוא אותם לפחות פעם בשנה כדי לשמר את מצב רוחי הטוב, כשביטחונם העצמי של המבקרים יחזור אליהם והם ישובו לתקוף". 


האיש המצטייר מסך הדוחות האישיים הוא הרפתקן למוד ניסיון, צייד שמעריך את החיה הניצודה, חובב חברת אנשים נעדרי זיוף (לא משנה מאיזו עדה ומאיזה תחום), מבין גדול במשקאות אלכוהוליים ובמיוחד בג'ין ובוויסקי, גבר משעשע ומשועשע, בטוח בעצמו ומודע לחולשותיו, מתעב פוליטיקאים ובמיוחד את סנאטור מקארתי. מעבר לכל אלה מהבהבת בעצם אישיות ממגנטת, ענקית ורבגונית. 

בספר קובצו רשימות שנכתבו בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה, במלחמת האזרחים בספרד וביום הפלישה, ביוני 1944, מול חופי צרפת. המינגוויי ניצב אז על נחתת מול נורמנדי וניסה לסייע למפקד הסירה האמריקאי לנחש אם פיסת החוף הנשקפת אליהם היא יעד הנחיתה המכונה פוקס גרין, או שמא פוקס רד ואולי דוג וויט. חלק המפה שעליו צוין הקילומטר המדויק התעופף ברוח ונבלע בגלים, הארטילריה הגרמנית פוצצה את המים סביב הנחתת, והמינגוויי תיעד במילים לא מרוככות את התעייה על פני המים הגועשים, בעצם הרגע שבו הוכרעה המלחמה נגד הנאצים. ברשימה הבאה פנה לתאר את כיבוש הדרך לפריז: "הרגשתי מחנק מוזר בגרוני והייתי חייב לנקות את המשקפת שלי מפני ששם, מתחתינו, אפורה ויפה כמו תמיד, התפרשה העיר האהובה עלי ביותר בעולם".

האחרת

בספרה "אורליה שטיינר" (מצרפתית: מאיה מיכאלי, הוצאת רסלינג, 123 עמ') אתגרה מרגריט דיראס (1914-1996) את קוראיה. בטקסט אניגמטי שאינו מציית לתבנית כתיבה מקוטלגת, פורשת הסופרת בת דור "הגל החדש" את זהותה המפוררת של צעירה יהודייה בשואה, או מיד לאחריה.

פרטי המציאות אינם מוצקים. בשלושת חלקי הספר הדוברת מתגוררת בו-בזמן במלבורן, בואנקובר ובפריז. פעם אחת היא נולדת בביתן במחנה ריכוז לאם שמתה מיד לאחר מכן ולאב שנתלה מפני שגנב מרק. פעם אחרת היא ילדה שמוחבאת אצל אישה גויה ושתיהן עוקבות אחר מהלך המלחמה מבעד לווילונות. בחלק הראשון נדמה שמדובר באישה צעירה שכותבת לאהובה הנעדר. בחלק השני היא צעירה שמבקשת לחרוץ בבשרה את יהדותה בתוך מעשה אהבה עם מלח המתגורר בשכנות. 

כל חלק מהספר נחתם בהצהרה רמה: "קוראים לי אורליה שטיינר./ אני חיה במלבורן (ואנקובר, פריז), הוריי מורים בעיר הזו./ אני בת שמונה-עשרה./ אני כותבת//". הערפול חובר כאן לעוצמה פואטית. דומה שהטקסט מסתיר מטען נפץ מתקתק שעלול להתפוצץ בפניו של מי שיבין את אימת הזהות המסוימת, כמו גם בפני מי שייוותר והאיום הלא ברור בידיו. מעבר לכתב החידה מונחת תעוקת השואה היהודית, שהיא ההתרחשות ההיסטורית וגם סמלו של כל טבח גזעני. 

בעלה של הסופרת, הסופר רובר אנטלם שהיה חבר ברזיסטנס, נתפס והוחזק במחנות עבודה נוראים בגרמניה עד שחזר בגוף רצוץ לטיפולה של דיראס. לאחר מכן התגרשה ממנו. בחייה שברה קונבנציות כמו בטקסטים שלה. אחרית הדבר של המתרגמת מניחה מפתחות מעניינים לאופני קריאה בטקסט ומזמינה להתנסות בו בלי חשש משונותו. 

המטורף 

ספרו הראשון של איש ההייטק ניר חצרוני יצא בסדרת "מתח" (כתר, 247 עמ'). "3 מעטפות" חושף את סיפור חייו המופרעים של סוכן בארגון ריגול. מחברת שכתב מפרטת את השתלשלות החיסולים המתוחכמים שביצע. בתוך קריאת המחברת הולך ומשתגע גם הגיבור שבאמצעותו מסופרת העלילה רבת התפניות. קצבי, מפתיע ואפוף אווירה בינלאומית.