בחמישי האחרון (14.8) חזר מל גיבסון בן ה-58 אל המסך הגדול שלנו, הפעם בתפקיד הנבל, כשהוא משחק לצד סילבסטר סטאלון, ארנולד שוורצנגר, האריסון פורד ושארפנסיונרים מעולם האקשן בסרט השלישי בסדרת "בלתי נשכחים".

הסרטים עצמם דווקא די נשכחים, אבל לא כך הוא עברו המפוקפק של גיבסון, שממשיך לרדוף אותו. עברו עשר שנים מאז "הפסיון של ישו", סרטו השערורייתי של גיבסון שנתפס כאנטישמי. ואף שהעיתונאית האמריקאית־יהודייה אליסון הופ ויינר דיווחה לאחרונה על ניסיון כפרה מצדו של גיבסון - הוא בא לחגיגת בר המצווה של בנה ותרם בסתר מיליוני דולרים לארגוני צדקה יהודיים - מרבית היהודים מתקשים לסלוח לו.

בחודש יוני פרצה סערה סביב ההחלטה להעניק לגיבסון פרס מפעל חיים בפסטיבל קרלובי וארי שבצ'כיה. מחאות הפדרציה של הקהילות היהודיות בצ'כיה לא עזרו, ובתחילת יולי הגיע גיבסון לטקס הפתיחה של הפסטיבל וקיבל את פסלון ה"קריסטל גלוב", המוענק על תרומה אמנותית יוצאת דופן לעולם הקולנוע. האמת היא שעד לפני כמה שנים פרס שכזה לגיבסון היה נשמע כמו דבר הגיוני.

אחרי הכל, מדובר באיש שזכה ב-1995 באוסקר לבמאי הטוב ביותר ולסרט הטוב ביותר על "לב אמיץ", ובו גם כיכב כאחד מגיבוריה הלאומיים של סקוטלנד. עם התקרבות משאל העם הגורלי בסקוטלנד שיתקיים בחודש הבא ויקבע אם סקוטלנד תיפרד מבריטניה או לא, הסרט חזר לכותרות. יש המאמינים ש"לב אמיץ" הוא אחד הגורמים שדחפו את סקוטלנד לקראת עצמאות. אפילו טוענים שהסיבה שיותר גברים סקוטיים תומכים בהיפרדות מבריטניה מאשר נשים נעוצה בעובדה ש"לב אמיץ" הוא סרט שמיועד לבנים.

גיבסון. צילום: פיל ביירי

וכל זה עוד לפני שהזכרנו את להיטי הענק שבהם כיכב, דוגמת "סיינס", ארבעת סרטי "נשק קטלני", שלושת סרטי "מקס הזועם", "כופר", "מה נשים רוצות", "הפטריוט" ו"מאווריק". אבל עם כל הכבוד להישגים קולנועיים, כבר שנים שגיבסון מוזכר בעיקר בהקשרים שליליים. זה התחיל ב־ 2006 , כשנעצר בלוס אנג'לס לאחר שנהג שיכור במהירות מופרזת, סינן לעבר השוטרים הערות אנטישמיות, ואמר שהיהודים אחראים לכל המלחמות בעולם. "מל השתכר ואמר כמה דברים, אבל כולנו אמרנו דברים כאלה. אנחנו כולנו פאקינג צבועים", הגן עליו לאחרונה השחקן הבריטי גארי אולדמן בראיון ל"פלייבוי".

"האם השוטר שעצר אותו לא השתמש מעולם במילים ניגר (Nigger) או יהודי דפוק? מל גיבסון נמצא בעיר המנוהלת על ידי יהודים, והוא אמר את הדבר הלא נכון, מכיוון שהוא נשך את היד שהאכילה אותו, ועכשיו היא כבר לא צריכה להאכיל אותו כי יש לו מספיק. הוא כמו מנודה, מצורע". גולדמן, כמובן, התנצל אחר כך על ההערות, אמר שהכתב הוציא את הדברים מהקשרם, התראיין תחת כל עץ רענן ואמר שאין לו דבר נגד יהודים.

אבל גם אם עמוק בלבו הוא מאמין שהוליווד היא גוף צבוע, הרי שהתקרי של חברו מל גיבסון מ-2006 אינה אינסידנט בודד. הקללות שגיבסון סינן בגילופין התווספו למסר של "הפסיון של ישו" ולעדותה של וינונה ריידר (היהודייה) שסיפרה שגיבסון קרא לה פעם "חומקת תנורים" (הבנתם? כי לווינונה לקח קצת זמן). ניסיון כפרה בשנים האחרונות נראה היה שגיבסון מנסה להתרחק מתדמית האנטישמי.

"זה מאחורַי, זה סיפור מלפני שמונה שנים", אמר לאחרונה. "זה בכל פעם צץ ועולה מחדש כמו שידור חוזר, אבל אני גמרתי עם זה. טיפלתי בזה באופן האחראי ביותר ועבדתי על עצמי בעניין. צר לי שהם חשים כך, אבל אני עשיתי את מה שהיה עלי לעשות". העובדה שגיבסון התכוון לביים ולככב בסרט המבוסס על סיפורו של יהודה המכבי נתפסה גם היא כניסיון כפרה, אבל גם זה לא נגמר טוב.

גיבסון דחה את התסריט של ג'ו אסטרהאז ("אינסטינקט בסיסי"), הפרויקט לא יצא אל הפועל, ולפני שנתיים אסטרהאז פרסם ספר אלקטרוני בשם Heaven and Mel, ובו הוא מגולל את עבודתו עם גיבסון ומצייר אותו כשונא יהודים קיצוני, מטורף ואלים. אסטרה אז גם חשף פרטים נוספים מטורפים על גיבסון בפרשת אוקסנה גריגורייבה, בת זוגו לשעבר ואם אחת מבנותיו, שטענה שגיבסון הכה אותה לכאורה ופרסמה שיחות טלפון שבהן הוא מקלל אותה באכזריות.

גם אם נראה ששמו הטוב הוכתם לנצח גיבסון ממשיך לעבוד. בשנה הבאה צפוי לצאת מותחן-אקשן חדש בכיכובו בשם "Blood Father" של הבמאי הצרפתי ז'אן־פרנסואה רישה. ואף שעברו כבר שמונה שנים מאז "אפוקליפטו", הסרט האחרון שביים, הוא בהחלט מתכוון לשוב לכס הבמאי. כשנשאל לאחרונה על פרויקטים עתידיים כבמאי, אמר גיבסון שיש לו תוכניות ספציפיות, אבל סירב לחשוף אותן בטענה שבכל פעם שהוא חושף פרויקט עתידי, מישהו גונב לו את הרעיון ועושה ממנו סרט טלוויזיה גרוע.