שלמה בראבא בתפקיד דוקטור ירושלמי עקשן, שמתעמר דווקא בבנו, משום שהלה בחר להתמקד באותו העיסוק של אביו? הרי בסרט הזה כבר היינו, כשעוד קראו לו "הערת שוליים", והוא עדיין היה דרמה בין-דורית שביים יוסף סידר המנוסה. כעת מדובר בקומדיה משפחתית, "זינוק בעלייה" שמה, המציינת את ראשית הקריירה הקולנועית של אורן שטרן.

קומדיה? נניח. בראבא הוא מנתח פלסטי פופולרי בקרב נשות עיר הקודש, ואיתי טיראן, בנו בסרט, משמש תחתיו מנתח משנה. בראבא נשוי באושר לעידית טפרסון הנמרצת, מורה להתעמלות
ומומחית לריצות ארוכות טווח. ויש עוד שני זנבות עלילתיים שטורדים את מנוחת ההורים. הבן מתעקש להתחתן עם רותם זיסמן-כהן שמוצאה, לא עלינו, מזרחי. וזה עוד כלום: הבת מלי לוי-גרשון היא מורה בעיסוקה, המכורה לאופרות סבון רומנטיות בשפה הערבית ומעכבת להכעיס את איבוד בתוליה. שלא לדבר על חתן פוטנציאלי שכלל לא נראה בסביבה.

לכאורה, שום דבר רע אינו יכול לנבוע מהסיטואציות המתוארות לעיל, ובכל זאת "זינוק בעלייה" לוקה באותן מחלות תסריט קשות שמהן סובלת גם הקומדיה הירושלמית האחרת - "שושנה חלוץ מרכזי", הנוסקת כעת לשיאי מכירות בבתי הקולנוע בארץ. כתיבה גסה, סטריאוטיפית, הבאה לחזק אמונות עממיות מהזן הגזעני - מתנשא ונטפלת למיעוטים חבוטים בחברה הישראלית. הומואים, פלסטינים, נכים, מזרחיים נניח ונשים. כן, אותו מיעוט רעשני הקרוי אישה.


מחלות תסריט קשות. כוכבי "זינוק בעלייה". צילום: יוני המנחם

אם להסתמך על העומק הרגשי של "שושנה חלוץ מרכזי", הרי שמתחיל להסתמן פה טרנד חדש. בירושלים, כך עולה, הגברים מתעסקים בעיקר בשיפוץ שדיים, והנשים המטומטמות תובעות אותם רק בגדול. בענק. לא מרפסות, כי אם בלונים. מה שהתחיל בסרט "שושנה", העוסק בכדורגלן המועד לתוך הגיהינום ההומוסקסואלי ובתוך כך נקלע לגזרה הלוהטת של ניתוחי חזה, מקבל הגדלת יתר ב"זינוק בעלייה", כאשר ידיהם של שני משפצי שדיים מלאות עבודה ושתלי סיליקון.

עצם ההיטפלות של קומדיות מהזן העממי לניתוחים פלסטיים הוא סוג של מוצא "אינטליגנטי" לחשיפה עודפת של שדי נשים צעירות, המעודדת, כך נאמר, מכירת כרטיסים. וולגרי? אכן. מיותר? בוודאי. אך בחברה המוקירה את פועלו האמנותי של יהודה ברקן, חשיפה שרירותית של גוף האישה "משום שהתסריט דורש זאת" הוא בבחינת כסף קטן.

ההזדמנות וההחמצה 

לכאורה, לא הכל מצחיק ב"זינוק בעלייה". תאונת דרכים שבה מעורב אבי המשפחה בראבא גורמת לטפרסון, אם המשפחה, לשקוע בתרדמת מייאשת. סרט הכתוב בכישרון סרקסטי אכן יכול להשתמש בסיטואציה אנושית קשה זו כמקפצה לקומדיה מטורללת. אבל "זינוק בעלייה" מתעקש לא לשבור שום גדר שנבנתה באמצעות הרף הנמוך של הבנת הנראה והנשמע, ולכן הבמאי שטרן (ששותף כאן ביחד עם ריקי שולמן לכתיבת התסריט) אינו מטריח עצמו לנצל את ההזדמנות המקאברית על מנת להעמיק מעט את מורכבות ההצחקה.

בראבא שוב ננעל על עיצוב דמות של פרד עקשן וטרחן ומונע ביטוי של ממש לכישרונו הקומי המוכר. איתי טיראן, כוכב התיאטרון הגדול בישראל, שב ומוכיח כי בנתונים העכשוויים של העשייה הפילמאית בארץ, מוטב לו להוסיף ולהתבצר בבסיס המוצא הבימתי שלו. רותם זיסמן-כהן, שבידיה הופקד עיצוב דמותה הסטריאוטיפית של המזרחית־שאין-לה-גבולות, אכן מתקשה להשתלט על התפקיד חסר ההגדרה שלה ומניבה מעצמה מפגן מבולבל של ג'סטות משומשות שנתלשו מז'אנר הבורקס. 


בראבא וטיראן. הכישרון לא בא לידי ביטוי. צילום: יוני המנחם

מי שמפתיעה לטובה היא מלי לוי-גרשון בדמות האהבלה האולטימטיבית. לוי-גרשון בונה תפקיד אבסורדי ומשעשע, שאינו מוצנח באופן מלאכותי על עלילת הסרט, אלא נובע מתוך הנתונים (המועטים, יש להדגיש) שצמד התסריטאים הפקיד אצלה. מסכנה, אבודה, מגושמת ומצחיקה. זהו השילוב המנצח, שבאמת יכול היה להיות כזה, אילו בראבא היה נחלץ מהמעטפת הנוקשה שנכפתה עליו כאן.