בשוק התעסוקה הנוכחי, ובטח בתחום התיאטרון, קשה למצוא עובדים נאמנים כל כך כמו רמי ברוך. כבר כמעט 30 שנה שברוך (59) משחק על במות תיאטרון הקאמרי, והוא אף תרם את קולו לקריינות שלפני ההצגה המפצירה בצופים לכבות את המכשירים הניידים.

"המילה 'נאמנות' מדיפה ריח רע, אבל אני מאמין בתן וקח, בהגינות ובהכרת האחריות שלי כמי שעובד במוסד הזה, ואכפת לי שהוא יצליח", הוא מסביר.

"זה מתגמל וזוכה להכרת תודה. התיאטרון יודע מה התרומה שלי. גם אם לפעמים אתה לא מקבל את מה שרצית או לא מסכים עם משהו שקורה, זה לא משנה כי קשר ארוך ימים כזה נבחן במאזן שנתי ולאורך זמן. אם אני מסתכל במבט כזה, אז החשבון הוא מאוזן ואף נוטה לטובתי.יודעים להעריך את פועלי ויש תגמול. ככה זה בזוגיות ארוכת שנים".


"אני והתאטרון זו זוגיות ארוכת שנים". רמי ברוך. צילום: אריק סולטן

האם יש תפקידים שגילמת שהיית רוצה לשוב אליהם כדי לשנות את הביצועים או אף לוותר עליהם?
"הייתי חוזר להצגה 'קרום' ומשנה את הגישה, מחפש יותר לעומק את הלוזר. אני מהרהר לפעמים בביצוע דאז וחושב שניתן היה לשפר, למרות שבעיקרון לא הייתי שש לגלם את הדמות הזו שוב, יש בה משהו כפוי טובה במהותו".

 איך היית מבקר את הקריירה שלך מהצד? איפה קיבלת החלטות טובות ואיפה פחות?
"אין לי חרטות. עשיתי, השקעתי, נלחמתי כשהיה צריך. אם הייתי כותב, אני מניח שהייתי כותב לעצמי תוכנית או פיילוט לסדרה או משהו, אבל אני לא". 

איך זה לגלם מאות פעמים אותו תפקיד? אין הרגשת מיאוס באיזשהו שלב, זה לא נעשה על אוטומט?
"אף אחד לא מכריח אותי לעשות את העבודה הזו. בחרתי בה מאהבה לאחר ייסורים והתמודדויות. גם רופא עיניים מנתח שוב ושוב קטרקט ורשתיות; עורך דין עושה את מלאכתו וגם שם דברים חוזרים על עצמם; וגם עיתונאי לפעמים שואל את אותן השאלות ועדיין עושה זאת באמונה. כך גם השחקן. 

ובכל זאת, מה שונה כל ערב?
הקהל. כל ערב יש משהו חדש כי יש אנרגיה אחרת, וכל ערב מתחיל בחיזור אחר יעד חדש כדי ליצור חיבור רגשי עם אנשים חדשים. זה קצת כמו לצאת כל ערב עם מישהי אחרת, נשמע כמו משהו משעמם?"

בהצגה "כולם רוצים לחיות" יש שלב שבו אתה, נוטף זיעה, מתיישב וממלמל לעצמך "בזיעת אפך תאכל לחם". גם אתה מרגיש לפעמים שאתה משקיע הרבה מאמץ בשביל מעט מדי?
"אני לא חש כך. אני חושב שהתמורה היא יפה. יש פה ושם תחושה שאתה לא מצליח לרתק את הקהל ולא מבין תמיד למה, אבל לא הצטברה אצלי תחושה של 'אין עם מי לדבר'. יש דווקא הרבה סיפוק, פרגון ואהבה מהקהל, ושם נמצאת התמורה למאמץ.

אין לי תביעות מהקהל אלא מעצמי. נכון שאני מעדיף קהל שבא עם הראש ולא משאיר אותו בבית, בגדר 'ישחקו הנערים לפנינו'. רצוי |שהקהל יהיה מעורב ויביא את כולו, זה הופך את ההצגה למשהו מיוחד יותר. אנחנו אמורים לספק את הסחורה בכל תנאי מזג אוויר".

לדעתך, הקהל מבין שהוא גם צריך להשקיע מאמץ?
"יש ויש. אתה מרגיש מתי זה קהל שבא לתיאטרון מאהבת התיאטרון והעניין ומתי זה רק כי קנו מינוי או כשזו הצגה בפני עובדי חברה, שמלווה באוכל ויין, ואז זה מין 'הכל כלול' ולא רק ההצגה עצמה. אישית אני מעדיף קהל שקרא על מה ההצגה והחליט לבוא ולראות מתוך בחירה. אבל כל קהל הוא קהל, ברוך בואו בצל קורתנו, וצריך לכבוש כל לב באשר הוא. זאת המשימה, לפעמים זה קל, לפעמים פחות".

לא נמאס לפעמים לשאת חן?
"אני לא עוסק בלמצוא חן, אני מחפש עניין שיעסיק אותי ושיגרום לי לחוש שיש אמירה ביצירה. אסור לנסות לשאת חן - או שאוהבים או שלא. צריך לדעת לקבל את זה"

.אתה מוצא את עצמך מתפשר באמנות שלך?
"יש הצגות שהתיאטרון חייב לעשות כדי להתפרנס, ואי אפשר לבוא בטענות. המבחן של תיאטרון רפרטוארי הוא אם ניתן למצוא באמתחתו גם הצגות שהן סוגה עילית. לשמחתי, יש שפע הצגות כאלה בקאמרי, ואני משתדל להיות חלק מהן. לפעמים עלי להילחם עבור זה וכשצריך אני לא מהסס להילחם".

מתי נלחמת לדוגמה?
"היו מקרים בעבר הרחוק, שבהם נאלצתי להיאבק על דברים שרציתי לעשות. היו מקרים ששקלתי לרעות בשדות זרים אם לא ארגיש שהבית מאפשר לי לממש מאוויים, אבל זו היסטוריה רחוקה. היום אין צורך בזה, יש דיאלוג פשוט וכן, נאמרים דברים בפשטות ויש אוזן קשבת

. אני תמיד נשאל, ולפעמים אני מסרב וזה מתקבל בהבנה. אני יודע להעריך את ההקשבה לרצונותיי. תיאטרון הוא גוף גדול עם צרכים ואינטרסים, ובמציאות זו, אם מתקיים דיאלוג זו תעודת כבוד".

"לא עושה מהומות"

על אף גיחות שעשה בעבר לטלוויזיה ("קשת וענן" המיתולוגית ו"הפיג'מות") ולקולנוע ("הקיץ של אביה", "שירת הסירנה"), התבסס ברוך מקצועית על במת התיאטרון. "היו שנים שבהן היו דברים בטלוויזיה ובקולנוע, אבל היום אין ביקוש", הוא מסביר.

"אני לא שם וזה בסדר מצדי. אני מסתפק במה שיש ומה שיש הוא נפלא. הייתי שמח לעשות דרמות ותפקידים בסרטים, אבל זה לא קורה ואין לי שום בעיה. אני משחק סביב השעון במגוון תפקידים במחזות רבים, תאוות המשחק באה על סיפוקה, ואני לא רודף אחר הבלתי ניתן. מה שיש זה טוב, רק שלא יהיה יותר גרוע. שיימשך ככה, אני מבסוט עד הגג".

למה אתה חושב שלא הולך לך בטלוויזיה ובקולנוע?
"אין לי הסבר. אני חושב שיש לי מה לתת גם במדיום הזה, אבל עם עובדות אני לא מתווכח, ואני גם לא עושה מהומות. זה מה יש ועם זה ננצח".

בטלוויזיה - "קשת ענן". אם יפנו אלי אני אסכים. צילום: החינוכית

ניסית?
"היו אודישנים, אבל היום אני לא משתדל מדי עם אודישנים. אם ירצו וזה משהו רציני - שיפנו. אני לא מתכוון להיהרג על כך. לאחרונה ביקרתי באודישנים, ראיתי את הצפיפות ואת העליבות. למרות שהוזמנתי לשעה מסוימת, ויתרתי וחזרתי הביתה. יש חיים גם בלי זה. נדמה לי שעשיתי די עד היום כדי שיפנו בצורה מכובדת. ואם לא - סלמאת. אני לא מרגיש צורך להזיע בשביל זה".

ובכל זאת, לא מדגדג לך לעשות קולנוע?
"נדמה לי שעניתי על השאלה. אני אשמח מאוד לשחק בסרטים, רק שלא מציעים לי ובגילי לא אכתת רגליים ואדפוק על דלתות. בכלל, אני לא נכנס למקומות שלא מזמינים אותי אליהם. אין הצעות, אז אני לא שם. אני חי עם זה בשלום, לא כועס ומתמרמר, מקבל את זה באהבה והשלמה ומסתפק בכך שבתיאטרון אני זוכה לעדנה,

תפקידים והערכה, כך שהכל ממש בסדר. אם תבוא הצעה מעניינת, אשמח להיות חלק ממנה. בכל אופן, אני מאחל מכל הלב שהתעשייה תפרח, איתי או בלעדי".

איך באמת לא מגיעים למקומות של קנאה ותחושת החמצה?
"המקום שבו אני נמצא תורם לכך שאין לי סיבה לחוש החמצה או מרמור. אפשר אומנם להיות ממורמר גם כשהכל בסדר, אבל צריך לפתוח עיניים וראש, להסתכל מסביב ולראות את הטוב: יש משפחה וקריירה? אתה קם בבוקר ועובד בעבודה שבחרת? אז למה לבזבז את זמנך על מרמור?

מותר לשאוף ליותר, אבל לא צריך לסבול כשמישהו מצליח לידך. יש קנאה טובה שמלמדת, שמעלה את הרף המקצועי ומציבה אתגר. לא צריך לקחת את זה למקומות אפלים. אני משתדל לראות את הדברים ככה כי זה עושה את החיים יותר נעימים".

מרגיש בבית

ברוך מעולם לא נחשב לחלק מהברנז'ה, אבל נראה שזה לא מטריד אותו יותר מדי. "יכול להיות שזה עיכב אותי, היו שנים שכן, אבל במאים תמיד רצו לעבוד איתי וזה מה שחשוב - שיכירו בך עצמאית, ללא שיוך, כי בסופו של דבר, בשמונה וחצי, כשהמסך עולה, נגמרות כל הפרוטקציות", הוא אומר.

"קליקה יכולה לתפקד זמן מסוים, אבל אם הבמאים רוצים אותך והקהל אוהב אותך - זה מנצח כל קליקה. אני כבר 30 שנה על הבמה, היום אני משחק ב־ 12הצגות במקביל, כולל שתי הצגות יחיד, ובחזרות על הצגה חדשה, והזרוע עוד נטויה. מי יכול עלי?"

מתוקף הוותק והמעמד בקאמרי, מרשה לעצמו ברוך לא רק להיכנס לתפקיד כל ערב, אלא גם להביע את דעתו בנושאים שונים הקשורים לתיאטרון. "אני מרגיש פה בבית, אני לא מהסס להעיר על טעויות ואף למחות על מה שנראה בעיני כעוול", הוא אומר. "אבל יש בי גם צד שיכול לראות ולהבין את הצד השני".


"אני כבר 30 שנה על הבמה. מי יכול עלי? בהצגה: "היילכו שניים יחדיו" צילום: יח"צ

על אילו טעויות או עוולות התרעת?
"היו לי ויכוחים פרטיים מול התיאטרון, אבל אני לא מוצא טעם להיכנס לזה. היו פעמים שהערתי על ההתנהלות ועל הרפרטואר, ולא פעם זכיתי להקשבה.

היו תקופות שבהן חשבתי שהתיאטרון חייב להעז יותר ברפרטואר, אבל היום אני חושב שהקאמרי הוא הכי מעז בארץ. למרות שאנחנו בתקופה שבה המילים 'שיווק' ו'רייטינג' הפכו קדושות, והתיאטרון חייב לראות לנגד עיניו גם את הנושא הכלכלי, אפשר לראות על במות הקאמרי הפקות מן הנועזות בארץ".ולצדן הפקות בידוריות. 

אם היית נדרש, היית מסכים לככב בהצגות מהסוג הזה?
"העובדה היא שאני לא משתתף בהצגות כאלה, גם כי אני לא מעוניין וגם כי מי שצריך לדעת - יודע שאני מועמד לא מתאים להצגות כאלה. אלה הצגות הפרנסה של התיאטרון ובמצב שנוצר בארץ אין ברירה.

אם היינו חיים במדינה שבה כספים רבים עוברים לתרבות ולתיאטרון, היה ניתן לדרוש רק תיאטרון גבוה ואליטיסטי, אבל זה לא המצב. המבחן הוא אם יש גם סוגה עילית. חוץ מזה, יש ביקוש לסוגים שונים של תיאטרון ואסור לתיאטרון בסדר גודל כזה להיות מנותק מהקהל שלו. כן צריך להכתיב טעם, כן צריך לשמור על רמה גבוהה וכן צריך להעז ולנסות דברים חדשים.

זה בסדר גמור שהתיאטרון יעלה בצורה מכובדת את 'כנר על הגג' או 'קזבלן' ו'קברט'. לצד אלה אתה רואה קלאסיקות כמו שייקספיר, 'אלקטרה', 'סיראנו דה ברז'ראק', חנוך לוין, א.ב. יהושע (שכתב את "הילכו שניים יחדיו", שבו מגלםברוך את דוד בן־גוריון) ועוד".

חשבת פעם לעסוק במשהו אחר, לא במשחק?
"עסקתי במשהו אחר. סיימתי מגמת אלקטרוניקה כהנדסאי בתיכון מקצועי בחיפה והתחלתי לעסוק בזה, אך אז תקפו אותי מחשבות על מה אני רוצה לעשות בחיים והבנתי שאני לא במקצוע הנכון והתחלתי לחפש. עברתי מקומות נוספים, כולל בנק וחברות אלקטרוניקה, ואז הגיע המשחק".

אתה חולם לנהל את הקאמרי ביום מן הימים?
"לא, ממש לא. זו אחריות גדולה מדי, ואנשים כועסים עליך כל הזמן. אני לא בנוי לזה. צריך לזה אישיות מסוימת. אני רק רוצה שיאהבו אותי, ואין סיכוי שזה יקרה כמנהל