לפני כשבועיים, ב-19 באוגוסט, עצר הגליל את מלאכתו והרכין ראש. פקקי ענק נצפו בכביש עכו-צפת, אנשים שביקשולהגיע לאירוע התייאשו ועשו אחורה פנה. כפר ראמה היה עמוס בלמעלה מ-10,000 אורחים. אלא שבעוד העולם הערבי עמד דקת דומייה על מותו של המשורר הלאומי, בודדים מאיתנו שמו לב.

אבל האמת היא שהמשורר הדרוזי סמיח אל-קאסם היה הרבה יותר ממשורר לאומי. הוא היה הסמל הערבי למאבק בכיבוש, סמל להתנגדות. בסלון ביתו, שבמעלה הכפר, אפשר לראות תמונות של אל-קאסם עם אבו מאזן ויאסר ערפאת. לרגל מותו פתחו קטאר ותוניסיה בתי אבלים, ואפילו חמאס הוציא הודעת השתתפות בצער המשפחה.

"הוא תמיד היה אופטימי", מספר בנו הבכור ואטן (בעברית "מולדת"). "לפעמים כנער הייתי בא אליו ואומר: 'המצב הולך ומידרדר. מדיניות הממשלה בישראל היא קטסטרופה'. אפילו הייתה לי אכזבה מהאנשים שעמדו בראש הרשות הפלסטינית, והוא כל הזמן היה עונה: 'ביום שנאבד תקווה, לא יהיה לנו מה לעשות בעולם הזה'".


אל קאסם, אבל גם בטוניסיה ובקטאר. צילום: אריאל בשור

יהודים בלי טנק

סמיח אל-קאסם נפטר בגיל 75, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", ממחלת הסרטן שליוותה אותו בשלוש השנים האחרונות. דרוזי שנולד בירדן משום שאביו שירת בלגיון, אבל חזר לגליל כי כאן היו ונותרו שורשיו. "הטעות הגדולה שלכם היא שאתם חושבים שהדרוזים אוטומטית מחויבים למדינה", הסביר לי נביה אל-קאסם, בן דודו של סמיח. "אבל אתם, כמו שעשיתם עם צד"ל והמשת"פים, מנצלים וזורקים. סמיח כתב הרבה על הנושא".

קראו לו "משורר ההתנגדות". הוא פרסם את ספרי השירה הראשונים שלו כשערביי ישראל היו תחת ממשל צבאי, וכשזוהה עם מסרים פוליטיים - נאסר עליו ללמד. הוא נלקח למעצר, לעתים בילה במעצר בית, ולעתים נאלץ להגיע ארבע פעמים ביום לתחנת המשטרה כדי לחתום.

"הוא כעס כשקראו לו 'המשורר הפלסטיני'", נזכר נביה. "הוא היה אומר 'אני משורר של כל העמים'. היו לו שיריםאוניברסליים, אבל לצערי בארץ לא התייחסו לשפה הערבית ולתרבות שלה, ועכשיו עולה חוק בכנסת שהשפה כבר לא תהיה רשמית. אם החוק יעבור, אז הגענו לסוף העולם. אני לא זוכר תקופה כל כך גרועה בין יהודים וערבים, כיאם אני מתחיל להרגיש לא רצוי כאן, זה באמת מסוכן".

שירתו של סמיח וכתביו היו מוכרים לברנז'ה התל־אביבית. היו לו חברים כמו דן בן אמוץ ועמוס קינן, ולפעמים אף היה יושב בקפה כסית ומדסקס על פוליטיקה. "כשהייתי בן חמש בא לבקר אותנו עמוס קינן", מספר ואטן. "זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עברית בבית. שאלתי את אבא: 'איזו שפה הם מדברים?' הוא ענה: 'עברית, אלה חברים יהודים'. שאלתי אותו 'יהודים ובלי טנק?'".


בנו של אל קאסם, ואטן. צילום: אריאל בשור

ההתנגדות לכיבוש זרמה בעורקיו של אל-קאסם. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה הפך אחד משיריו 'תקדמו, תקדמו' לאחד מהמנוני המאבק הפלסטיני. "בנגמ"שי צבאותיכם, במרגמות שנאותיכם, אף תאיימו ותגרשו ותייתמו ותהרגו, לא תשברו את עומקנו", כתב. "לא תרסקו את תקוותינו, כי לנו הגורל, הנצח".

"בחברה הערבית רואים במשורר לא רק איש שירה. הוא מבטא גם את תקוות העם, את החלום, את החיים", מסבירנביה. "אולי בחברה המערבית חיי העיר תופסים, אבל אצלנו יש את ההתכנסות בכפר. מתלכדים בכיכר, בחצר הבית,ולא כל אחד שכותב שירה הוא משורר. בין ערביי ישראל יש כ-200 משוררים, אבל מי שתפס את הפסגה אלה אולי חמישה". 

ואכן, אל-קאסם, שכתב כ-80 ספרי שירה, רומנים ומחזות, נחשב יחד עם מחמוד דרוויש, שנפטר ב-2008 , לגדול המשוררים בין ערביי ישראל. כשיוסי שריד שימש שר החינוך הוא אף רצה להכניס אותם לתוכנית הלימוד, אבל נתקל בהתנגדות חריפה. "בישראל אין כבוד למילה", משוכנע נביה, שגם הוא סופר ומבקר ספרותי. 

"עכשיו חוגג שלטון האספסוף. מי שיותר קיצוני, יותר טוב, וזו בעיה. אני זוכר ימים שאם עמוס עוז או דויד גרוסמן היו כותבים דעה, כל המדינה הייתה רועדת. היום כשנתניהו שומע את הסופרים הוא אומר 'בסדר', והכל עובר. לסמיח הייתה מילה. אם היה מוציא שיר, כולם היו רוצים לשמוע. בבחירות תמיד היה לו מקום של כבוד".


אל קאסם עם אבו מאזן. צילום: אריאל בשור

התאכזב מהאביב הערבי

הבן ואטן מתאר את אביו כאיש עקרונות, אבל לא פנאט. הוא נזכר שכשקיבל צו גיוס, אביו אמר לו: "'אתה מבוגר,תחליט לגבי עתידך. תשכח שאני אביך. אני לא כופה את דעותיי'. החלטתי לא להתגייס, ואני מאמין שהוא שמח".

אל-קאסם היה חבר המפלגה הקומוניסטית בעברו, אבל כשהקומוניזם ירד מנכסיו נשאר נאמן לערכיו. הוא קיבל מקום של כבוד ברשימת חד"ש לכנסת, אבל לגמרי לא ריאלי. עד היום יש בחדר העבודה שלו פסלון קטן של לנין. "הוא לא פחד ולא סטה ולא היה קיצוני", מספר ואטן. "מה שאמר בתל אביב, אמר גם בדוחה, ובלי להתייפייף. תקפו אותו כי הוא האמין בשתי מדינות לשני עמים ובדו־קיום. קיצונים אמרו לו: 'אתה מכונה 'משורר ההתנגדות', אז איך אתה בעד שלום עם היהודים?' הוא האמין בדו-שיח".

ואטן, בן 35, גר היום בחיפה, יש לו משרד פרסום, איש העולם הגדול. הוא חי תקופה בתל אביב, אפילו בגרמניה. "אתה מתחיל לגבש דעה משלך", הוא מספר. "כל הזמן היו לי שאלות ותהיות למרות שהמשכתי להיות קרוב לאבא בדעותיי. קלטתי את התכונות החיוביות והשליליות של החברה הישראלית, ואני יודע שגם אבי הכיר אותן היטב".


אל קאסם עם עראפת. צילום: אריאל בשור

במשך שנים ערך אל-קאסם את השבועון "כל-אל-ערב", וגם כשפרש המשיך לכתוב בו טור שבועי נשכני, שפרסם ממש עד שבועיים לפני מותו. "הוא התאכזב מהמהפכות בעולם הערבי", מספר ואטן. "הוא אמר שאם המהפכההצרפתית לקחה 100 שנים, אז סביר להניח שגם בעולם הערבי ייקח עשרות שנים עד שהמצב ישתפר. הוא כעס עלהמדיניות של ממשלת ישראל. ראיתי אותו במצבים שהוא היה עצוב וכועס".

"בסכסוך בין חמאס לאנשי אבו מאזן הייתה לו עמדה ברורה שזה לא משרת את האינטרס הפלסטיני", מוסיף ואטן."צריכים להתאחד. עד שבועיים לפני שנפטר כתב גם על הלחימה בעזה. ציטט קטעים משיריו. נתן תקווה לאנשים שזהיעבור, ויבואו ימים יותר יפים. הוא חשב שהבעיה מתחילה בישראל. אם אתה לא מנהל משא ומתן מדיני, אז המלחמה תגיע. אי אפשר לשמור על סטטוס קוו לאורך שנים. אתה לא יכול לצפות שיהיה פה גן עדן".

מצבו הבריאותי של אל-קאסם הלך והידרדר תוך כדי המלחמה. כל הסידורים למותו נערכו כבר לפני. שנה בערך אחרי שהתגלתה מחלתו, כשנסע עם ואטן, ביקש שיעצור את הרכב במקום מדהים ביופיו על הכביש בדרך לפקיעין. "כאן אני רוצה להיקבר", ביקש.

בזמן שנותר תכנן אל-קאסם במדויק את טקס הלוויה, ואיזה ציטוטים משיריו יופיעו על המצבה. למשל, "ביקום יש מקום לכל האנשים, האם בתוך האנשים יש מקום לקצת יקום?" שיריו האחרונים עסקו בחיים ובמוות. הוא כתב בין היתר: "אני לא אוהב את המוות, אבל גם לא מפחד ממנו". הלווייתו שודרה בחמש תחנות טלוויזיה ערביות בשידור חי.

"הוא לא עזב את המולדת, האדמה ואת הכפר", מספר ואטן. "הוא נסע בכל העולם, אבל תמיד אמר שיחיה וימות כאן. מאוד אהב את מטעי הזיתים והנוף הגלילי".