ינואר 47'. קיבוץ נען. בעודו סועד בחדר האוכל של ילדי המשק, לפני נסיעה למשחק כדורגל עם בני הקיבוץ השכן, מבחין ילד בן 9 באמו ניצבת בפתח, כשמברק בידה. "אבא איננו!", היא מנחיתה עליו חרש בשורת איוב ונוסעת ללווייתו, בתל אביב.  

אז, אולי, החל מסעו של יונתן שלונסקי, הילד ההוא, אל ספרו "אררט", שבו - בעודו מנסה לפענח את חידת חייו, כמי שהתייתם לפתע בגיל כה צעיר - הוא פותח צוהר אל עולמם של דודו, המשורר אברהם שלונסקי והחבורה הבוהמית שהקיפה אותו, כולל נתן אלתרמן ולאה גולדברג. עם הספר אנחנו מתנתקים לשעה קלה מאירועי ההווה ועורכים מסע מסקרן בזמן אל אחד הפרקים המרתקים בתרבות העברית בהתהוותה. 

במהלך שנות עבודתו כעורך בעיתונות הוצע לא אחת לשלונסקי (76) לספר על דודו המפורסם, שאליו היה מקורב. אבל הוא נמנע מכך בעקביות. "כנראה, שמרתי את הסיפורים לעצמי, כדי להביא אותם בספר", הוא מעיר. "אני מספר בו לא רק על הדוד, אלא גם על התקופה שבה פעל ואגב כך אני מזכיר את חלקו החשוב של אבי בחבורה שלו". 

תל אביב. 2014. אנחנו משוחחים במגדנייה קטנה וחדשה ברחוב בן-יהודה 9, שקולות רמים בצרפתית נמהלים בה עם ניחוח קרואסונים. בחירת מקום שיחתנו איננה מקרית. כאן שכן בית הקפה "אררט", ממעוזי הבוהמה של פעם, שבו בחר יונתן לרכז את עלילת ספרו, כמייצג מקומות אחרים שבהם נהגו האמנים להתכנס. 

עלילת הספר נפתחת בקיץ 1921. אל תל אביב הקטנה מגיעים האחים דב ואברהם שלונסקי עם אחותם פניה. הם נפרדו מבני משפחתם בעיירה באוקראינה, ומהשכנים לבית שניאורסון, בהם מי שיהיה כעבור שנים הרבי מלובביץ'. דב, בוגר לימודי מתמטיקה נשאר בתל אביב ואילו אברהם - שזהו לו המפגש השני עם הארץ, לאחר שבגיל 13 נשלח על ידי הוריו ללמוד בגימנסיה "הרצליה" - מנסה להיות חלוץ בגדוד העבודה בעין חרוד, לא בהצלחה רבה. 


"יהא שם בית הקפה 'אררט'". אברהם שלונסקי (במרכז), גולדברג (שנייה מימין) והחברים באחד ממעוזי הבוהמה של פעם. צילום: אוסף פרטי של לובה גולדברג במוזיאון ארץ ישראל

ראשו של אברהם בחרוזים, לא בעמל ויגע. בריקודי ההורה הסוערים הוא מחוץ למעגל. כעבור זמן לא רב מצטרפת אליו לוסיה, רעייתו הצעירה שבאה מהגולה. אדי האלכוהול הנודפים ממנה, מנבאים את הטרגדיה של משורר הצמרת לעתיד, שנאלץ להתמודד במשך שנים עם מצוקת האלכוהוליסטית שנשא לאישה בגיל מאוד צעיר. 

בהיותו סולל כבישים בעמק, מתפרסם בארץ שירו הראשון של שלונסקי ב"הפועל הצעיר". בעקבותיו הוא חוזר לתל אביב, שאליה עלו הוריו, ציפורה וטוביה. אגב, האב הוא מלחין "אני מאמין" ("שחקי, שחקי על החלומות"), שירו של טשרניחובסקי. 

אברהם איננו יודע מנוח. לאחר הופעת "דווי", ספר שיריו הראשון, הוא יוצא להתבשם מהניחוחות המשכרים של פריז ופוגש את אחותו, המלחינה ורדינה שלונסקי. לשם מגיע אליו מכתבו של ברל כצנלסון, המבשר את דבר מינויו כעורך במוסף הספרותי של "דבר". 

בשובו מפריז נודע לו על ה"מהפכה" שהתחוללה כאן בלעדיו. יום אחד, כשהגיעו חבריו הבוהמיינים לקפה "רצקי" ברחוב ביאליק, העמידו הרצקים אולטימטום בפני השנוררים ספוגי הקולטורה - לא עוד בהקפה. אז הם קמו בהפגנתיות וחצו את הקווים לבן-יהודה שטראסה, לבית הקפה המתחרה של לובה גולדברג. 

שלונסקי - חדשן לשוני בלתי נלאה, שבין חידושיו: "איפור" ו"הימור", "צניחה" ו"תאורה", "פזמונאי" ו"גלישה" - מבחין שהם התמקמו במקום נטול שם ופוסק: "יהא שם בית הקפה 'אררט'". מדוע? הוא נשאל. "אני רוצה רק טה", הוא שולף מאמתחתו הברקה לשונית בראשי תיבות. בימים ההם "תה", כמו "אלתרמן" ו"אותלו", כתבו עדיין בט'. למקום מושבו בבית הקפה הוא מבקש לקרוא "שולחן הקרועים".  

באותה שנה נוסד אהל, תיאטרון הפועלים. בין השחקנים שבוחר מייסדו, הבמאי משה הלוי, נמצאת לוסיה, רעייתו השתיינית של שלונסקי שלא נקלטה בארץ. לשלונסקי שמור בו מקום מרכזי, כמתרגם מחזות מהקלאסיקה העולמית. את תפקיד המתרגם ימלא בהמשך גם בהבימה, שמגיע ארצה ב-28' עם הגברת הראשונה שלו, חנה רובינא. זו מתבלטת באירועי חבורת שלונסקי, עם שירת "קרב יום" החסידית שלה. 

שלונסקי מקים עם אליעזר שטיינמן את כתב העת הספרותי "כתובים", כתשובת נגד לשירה המגויסת של ביאליק וחבריו. לדברי יונתן, אחיינו, יש הגזמה בתיאור המרד שדודו הנהיג, כביכול, נגד המשורר הלאומי. "לשניהם הייתה אהבה משותפת לשירת תור הזהב בספרד", הוא מעיד. 

המידע הצהוב הזה  

בין הדברים שברומה של ספרות, משלב יונתן בספר אזכורים אישיים. כך, תוך כדי תיאור אחת ההתכנסויות ב"אררט", הוא מספר על הופעתה במקום של אישה מסתורית שבאה לבקר את בעלת הקפה, חברתה מורשה. הוא מצטט את אביו דב, מהדמויות הבולטות בחבורה, אז נשוי ואב לבת, המתפעל ממנה באומרו: "מעולם לא ראיתי אישה כה יפה". מיהי? המשך יבוא. 

דב שלונסקי לא היה משורר או סופר, אבל היה איש רוח, מוקף באנשי המיליה הספרותי. מהכנסתו הנאה מעבודתו במחלקת המדידות מימן לא פעם את חגיגות החבורה, והיה איש סודו הקרוב של אחיו המשורר. כך הוא עד למפגש הראשון בינו לבין המשורר אלכסנדר פן, מפגש רווי יין שבו זה מראה לו מהשירים שכתב ברוסית. שלונסקי, הלהוט לסייע למשוררים צעירים ממנו, מבטיח לפרסמם בעברית. לטענת יונתן, פן לא שמר לו אמונים.  

ושוב ביאליק. כבר שנת 30'. חבורת "כתובים" רותחת ב"אררט". יונתן מדמה תרחיש תיאטרלי, שבו מבחינה החבורה בצללית המתבלטת בחשיכה מחוץ לבית הקפה. שלונסקי יוצא אליה. כן, זהו ביאליק, שלא בפעם הראשונה בא לעקוב אחר אנשי החבורה הרוחשת נגדו. הוא מוזמן פנימה ומסרב. מתפתחת שיחה. רק שיחה. פער הדורות נותר בעינו. "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", יכתוב ביאליק תוך זמן קצר. 

שנה עוברת, והפעם אלתרמן. מפגש ראשון בין המשורר בן ה-21 לבין שלונסקי, המבטיח לסייע לו ולהעניק לו יחס שונה מזה שלו זכה בזמנו מ"בעלי הבית", באגודת הסופרים. "זמן רב אני מחפש אב שירה והיום מצאתי אותו - אותך, אברהם", אומר לו אלתרמן, הצעיר ממנו בעשור. לאחר לכתו מתרה דב באחיו: "מהיום היזהר, אחי, שמוצרט החדש לא יעמיד אותך כסליירי". 

למרות אזהרתו של דב, הדואג לאחיו, נשמרת החברות בין שלונסקי לאלתרמן, הנוהג להביא לו ורד אדום מדי יום הולדת. כשיבוא יומו, ב-73', שלוש שנים לאחר אלתרמן, ייטמן שלונסקי בקבר הצמוד לקברו. 


נתן אלתרמן עם שלונסקי. צילום: ארכיון מעריב

שנת 33'. בשולי סערת רצח ארלוזורוב, מתרחשת סערה זוטא במעמד גילוי המצבה בבית הקברות טרומפלדור. "סימה, מה לך האבל הזה?", נשאלת האלמנה הטרייה, כשמהקהל מבצבצת רעמתו האדמונית של אורי צבי גרינברג, שכנראה היה לו רומן איתה. 

מניין לך המידע הצהוב הזה, אני שואל את יונתן. "ומניין לי המידע על כך שמאיר דיזנגוף, ראש העיר תל אביב, התפרץ על אחד העם לאחר שתפס אותו על חם עם רעייתו, צינה?", מגיב יונתן בשאלה. "זה כבר היה באחרית ימיו של אברהם. אז כינס את חברו הקרוב, אברהם חלפי, ואותי, למה שכינינו 'ליל הרכילויות הגדול'. עד הבוקר הוא סיפר לנו הכל". 

אנחנו נשארים באותה שנה. סערה אחרת. הפעם תיאטרלית. מכתב מברלין. הכותבת: ורדינה, האחות המוזיקאית. על הפרק: "אופרה בגרוש", המחזה החדשני מאת ברטולט ברכט וקורט וייל, מתנגדי הנאציזם. שלונסקי, היועץ האמנותי של אהל, מנסה לשכנע שהאופרה הזאת שווה הרבה יותר מגרוש. בראש האופוזיציה למחזה: משה הלוי, המנהל. שלונסקי איננו מוותר ומנסה להקסים בתרגום הבלדה על מקי סכינאי, אבל האופוזיציה לא נכנעת. שלונסקי איננו עוצר ודוהר בתרגומו אל סוף המחזה. 

המלאך המושיע שלו, ולא בפעם הראשונה, הוא אחיו. דב מעלה את הרעיון שהלוי ייתן הזדמנות לבמאי העולה החדש מברלין, אלפרד וולף. הלוי מתרצה. הצגת "אופרה בגרוש", בתרגומו של שלונסקי, מכה גלים והופכת לאחת ההצלחות הגדולות באהל. 

באותה שנה מחולל שלונסקי מהפך ספרותי נוסף. הוא, שהקים את "כתובים" כהתרסה נגד כתב העת הממסדי "מאזניים", יוצא עתה נגד "כתובים" ומייסד את "טורים". הקרע בינו לבין שטיינמן, שותפו, עובדה קיימת. אל שלונסקי התוסס, שבאותה שנה מוציא את ספרו "אבני תוהו", מצטרפים אלתרמן, יוכבד בת-מרים ורפאל אליעז, כולם אנשי קבוצת "יחדיו". לבעבוע השירי מצטרפים בספר רמזים רומנטיים עבים. פתרונם מתקרב. 

שערורייה רודפת שערורייה   

שנת 34' עומדת בסימן שני אירועים: האחד לאומי והשני אישי מאוד. ביאליק מת לאחר ניתוח שלא צלח. שלונסקי, כביכול בר הפלוגתא הצעיר שלו, מפתיע בבואו להיפרד ממנו בנמל יפו. עוד הצער על לכתו של ביאליק באוויר, מגיעה בשורה ממחלקת היולדות ב"הדסה": רובינא יולדת את בתה אילנה, פרי הרומן החולף עם פן.  

35'. מעמדו של שלונסקי כמקדם השירה הצעירה מתעצם. בשנה הזאת הוא גורם לבואה ארצה של לאה גולדברג. "מקומך כאן איתנו", הוא כותב למשוררת היושבת בגולה ומשבח את השירים ששלחה ל"טורים". "שירי ואני בדרך", היא מגיבה. בבואה, הוא מצפה לה בנמל יפו. משוררת מהמעלה הראשונה מצטרפת לחבורה שסביבו, הקולטת בחום אותה ואת חלפי, השחקן המשורר, ששיריו זוכים להתפעלות.  

הרמזים הרומנטיים שפוזרו עד כאן מקבלים צביון מעשי. מירה, הדמות המסתורית, שעשתה לשלונסקי עיניים כבר בימי עין חרוד, רוצה אותו בגלוי והוא רוצה אותה. יש רק "בעיה קטנה": היא נשואה לאיש הספרות יעקב הורוביץ ושלונסקי עודנו "תקוע" עם לוסיה, שמחמת להיטותה לטיפה המרה מזהירים אותו רופאים לא להביא עמה ילד לעולם.   

מירה בהריון. ברור לה ממי. רגע בטרם תפרוץ שערורייה, מציע דב - כן, שוב הוא - שתצא עם להקת שחקנים לאירופה, תציג שם ואגב כך תלד. בשקט. שלונסקי, השקוע עד צוואר בתרגום "יבגני אונייגין" יצירת המופת של פושקין, מסכים. מירה יולדת ברומניה את רותי, לימים מרצה לספרות. בשובן ארצה מתרסק הסטאטוס קוו. מירה נפרדת סופית מהורוביץ, שעוד יטיח מילים כדורבנות בשלונסקי. ולוסיה האומללה? היא נעלמת אל העלטה ומוצאת ניחומים בזרועותיו של שמחה צחובל, שחקן אהל. עד סופה המר.     


חלפי וגולדברג. הצטרפו לחבורה. צילום: ארכיון מעריב

גם דב לא טומן את ידו בצלחת. בפתח של "אררט" האישה שסחררה אותו לפני תשע שנים. "הפעם לא תיעלמי לי!", הוא קורא לעברה. הוא, כבר אב לשניים, לא נפרד מלובה שלו אבל מביא לעולם עם מאשה, האישה שבה התאהב עד אובדן חושים, עולל משותף מחוץ לנישואים. זהו יונתן. מאשה מתגלה כאשת עקרונות: האב הדון ז'ואן יישאר בתל אביב, בעוד היא תגדל את תינוקם בגפה בקיבוץ נען. ליונתן יש אב בהתכתבויות ובביקורים קצרים עד מותו הנמהר. 

בינתיים "טורים" של שלונסקי וחבריו נסגר מחמת מחסור בכסף, והוא מוצא ניחומים בהקמת הוצאת ספריית פועלים של השומר הצעיר. באירופה פורצת מלחמת העולם השנייה. האחים שלונסקי מתמלאים בדאגה לאחותם, ורדינה, המתמהמת עדיין בברלין. הם קוראים לה להימלט בטרם יהיה מאוחר. היא חשה לפריז, אל השניאורסונים, החברים מאוקראינה. במסע דרמטי הם חוצים את צרפת עד דרומה. בעוברם את הגבול לספרד, נפרדות דרכיהם. בעוד ורדינה מגיעה אל ימי ה"בליץ" בלונדון, השניאורסונים כבר בדרכם לניו יורק. 

המסך יורד, נגמרות המילים  

בריאותו של דב מתערערת. ב"אררט" חוגגים את התקבלותו של שלונסקי, חדשן המילים, לוועד הלשון העברית, למרות רתיעתו מהתחככות באנשי אקדמיה. הוא חוזר מזועזע מנסיעתו עם משלחת לאושוויץ וכותב את "שיר הנקם" שלו. איש צעיר ורזה, בעל בלורית מרשימה, מגיע אל שלונסקי היושב כהרגלו ב"אררט". "באתי משם", אומר המשורר אבא קובנר, כשסיפוריו מצמררים. 

46'. יום הולדת 50 עצוב לדב החולה, שאחרי מחלת לב ושבץ נראה בגילו הצעיר דועך כצל. שלונסקי, לעומתו, בשיאו עם תרגום "המלט" השייקספירי להבימה. במקביל הוא מבטיח לאחיו לסייע לו בהוצאה לאור של ספר מדעי ומשתתף בהקמת מועדון "צוותא" בתל אביב.  

אפוף דאגה לדב, שמצבו הולך ומחמיר, יוצא שלונסקי לבאזל, לקונגרס הציוני הכ"ב. אגב כך רובצת עליו משימה אישית נוספת. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לרשום את לוסיה, אהבת נעוריו השוקעת, במוסד ידוע לגמילה מאלכוהול. לוסיה לא נגמלה סופית מעולם, אבל שלונסקי, הרחק מעין הציבור, המשיך לשלם למוסד הזה שנים לאחר מותה. 

בבאזל משיגה אותו הידיעה שאחיו אושפז שוב. הוא מספיק לשוב ארצה ולהיפרד ממנו. בן 51 דב במותו. בלוויה, בבית הקברות בנחלת יצחק, מוציא שלונסקי דף עם שיר. לוסיה מקריאה אותו ברגע של פיכחון. 

כאן מסתיימת עלילת הספר. יונתן מנתר ל-53', אל שלונסקי הלוגם ב"אררט" תה של בוקר. חלפי מתקרב לעברו, "היא קפצה אל מותה", מודיע על התאבדותה של לוסיה. שלונסקי נותר עם מירה עד מותה ב-70'. זו שנה קשה במיוחד עבורו, שבמהלכה הוא מאבד גם את גולדברג ואת אלתרמן. תוך שלוש שנים יורד גם עליו מסך אחרון, בגיל 73.  

קהל אלפים, ובראשו נשיא המדינה השלישי, זלמן שז"ר, בא להיפרד ממנו. ברקע דברי ההספד של סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, יגאל אלון, "הלך לעולמו פייטן סוער בישראל, אשר הותיר אחריו עולמות מלאים של יופי ושל יצירה".  

יונתן שלונסקי, המפיץ את ספרו באמצעות אתר "אינדיבוק", איבד דוד אהוב, שעמו התרועע במיוחד בשנותיו האחרונות. האם ניסית ללכת בדרכו, אני שואל אותו לבסוף. "אצלי הכתיבה הופנתה לכיוון אחר, תחילה בעיתונות ובהמשך בעולם הפרסום", הוא משיב. "בדומה לו אהבתי תיאטרון ולמדתי את הנושא בלונדון. כששבתי ארצה, בלי לנסות להתחרות איתו, תרגמתי מחזות שהוצגו בקאמרי ובהבימה. כמתרגם, חתמתי ש. יונתן. הדוד דרש זאת כדי שלא יחשדו שהייתה פרוטקציה. אחרי שהוא נפטר לא המשכתי בכך. הבנתי שהספיק שלונסקי אחד בתחום".