"אהבה" (*****)

 

טיטאנים. אמני-על שיצירתם היא כפולת קנה. מצד אחד, מסכמת את הישגי הדור שלה, ומהעבר האחר מציעה כיוונים חדשים להקשר האמנותי שבתחומו היא עוצבה. במוזיקה היה זה בטהובן, בספרות טולסטוי ובתיאטרון סטרינדברג. שלא לדבר על סזאן בציור ורודן בפיסול. כעת מגיע גם תורו של הקולנוע להישען על הכתפיים הרחבות של טיטאן פרטי משלו: האוסטרי מיכאל האנקה.

קלאסי ומהפכני. עוכר שלווה ובה בעת גם נוסק לשלמות מעוגלת, גם אם היא מבעיתה למדי. בשלוש עבודותיו האחרונות - "מחבואים", "סרט לבן" ו"אהבה", שטיפס זה עתה על האקרנים בישראל - מיצב עצמו האנקה בקודקוד הפירמידה הקולנועית כקלסיקון המובהק של תפנית המילניום. "מחבואים" ידע למנף את עקרון החזרה המתמדת של מכשיר הווידיאו על מנת לבאר את אופני ההצפנה של הזיכרון האנושי.

"סרט לבן" ניצל את מלוא קשת ההישגים האסתטיים של אמנות הקולנוע - קומפוזיציה מאוזנת, צבעוניות בשחור-לבן נוטף משמעות, מעברי זמן מחושבים היטב - כדי להגיש שיעור בהיסטוריה עשוי באופנים בלתי דידקטיים; "אהבה" החדש שב אל הבסיס הצלול והמזוכך של השיר או הסיפור הקצר על מנת לתמצת חיי אנוש למומנט אחד של חסד.

כמה פשוט יכולה להיות עלילתו של סרט קולנוע. זוג מבוגרים בני שמונים ומעלה, שניהם מוזיקאים, שב ערב אחד לדירתו הפריזאית לאחר רסיטל לפסנתר מיצירות שוברט בביצוע תלמידם בעבר. למחרת בבוקר לוקה האשה, אן שמה, בשבץ מוחי קל, ובעלה, ז'ורז' שמו, מזדרז להעבירה לטיפולם של רופאים מומחים. זמן מה לאחר מכן מסתבר שמשהו השתבש בניתוח החירום שנכפה על אן, והיא נותרת משותקת למחצה, נעה בכסא גלגלים.

האנקה, בקודקוד הפירמידה הקולנועית. צילום: רויטרס

מכאן ואילך לא תזוז עוד הקשישה מדירתה, ואילו בעלה יתמסר במלוא להט ההקרבה העצמית להקלה בתנאי חייה החדשים, המגבילים, הקשים, שנעשים בלתי נסבלים ממש עם בוא השבץ המוחי השני. בסיום הסרט - או למעשה בסצנה הפותחת שלו, שכן כולו מסופר בפלאשבק לאחור - פורץ לתוך הדירה צוות חילוץ ומוצא את גופת האשה נחה במיטתה ופרחים פזורים סביבה. וזה הסיפור המלא, בלי ספוילרים ובלי תרגילי חמיקה, סיפור של גסיסה ומוות.

אפשר לומר ש"אהבה" עוסק באהבה או בחסד או ברחמים. אפשר גם להניח שאכזריותו של המבע הריאליסטי, ששואף לתאר את שקיעת הגוף כפי שהיא "באמת" ולא לצעף אותה ברדיד מתיפייף, היא תנאי הכרחי להעברתו התקינה של הסיפור היומיומי הזה אל צרכניו באולם בית הקולנוע. ניתן גם להבין שממד האבסורד האקזיסטנציאליסטי, המניח מראש כי האדם הינו יצור תבוני שיודע את החד-כיווניותו אל עבר המוות הבלתי נמנע, משמש מעין מנוע המזין את פעילותם של גיבורי החיזיון הפילמאי הזה.

ואכן, כל הדברים הנכבדים והמוכרים למדי הללו מתקיימים לאורך 127 דקותיו של "אהבה". היסוד היחידי שהאנקה מונע מעלילת הסרט, מגיבוריו ומקהלו, הוא היסוד האמוני. אין שום מפלט בגאולה דתית ב"אהבה". אין נחמות מלאכותיות, ולא שמיים בסטייל ניו אייג' הצבועים בוורוד. רק ואקום מצוי מהעבר האחר של החיים, והרי בתיאור הריק הקיומי הזה האנקה הוא מאסטר של ממש.

האנקה, יליד 1942, מתעסק בחיים, או ליתר דיוק במימד האכזרי המתלווה לנס הקיום, מאז סרט הקולנוע הראשון שלו, "היבשת השביעית", שביים לא לפני שהגיע לגיל 47 ולא לפני שצבר ניסיון בעשייתם של עשרה סרטי טלוויזיה. בסרט מוקדם זה עוקב האנקה אחר ההכנות להתאבדות של משפחה שלמה.

סרטו השני, "הווידאו של בני" (1992), מתעסק בקלטת וידוי שמכין נער בן 14 שהיה לרוצח. בהמשך הקריירה שלו עשה האנקה את "71 פרגמנטים של כרוניקת המקרה", על אודות רצח והתאבדות; "משחקי שעשוע" שכולו מופע סאדו-מזוכיסטי; "קוד בלי ידוע" על עקרון ההתעללות המועבר מאדם לאדם; "המורה לפסנתר" שמסלק כל אלמנט של נחמה שהאדם עשוי למצוא בחיק התרבות ו"זמן הזאב" שבוחן בזכוכית מגדלת את ייצר ההישרדות האנושי.

אין נחמות מלאכותיות, "אהבה". צילום: יח"צ

בכל הסרטים האלה, וכמובן בשלושת יצירות המופת המאוחרות ("מחבואים", "סרט לבן", "אהבה"),  מתעסק הטיטאן הקולנועי במרווח הצר שבין רצח להתאבדות - שתי קריאות התיגר של בן אנוש כנגד המסורת הדתית, שמותירה בידי האל הכל יכול את הזכות ללחוץ על כפתור ההשמדה האנושית. גם מי שאינו אוהד מסור של תאורית האוטר, הרואה רק את הבמאי כאחראי בלעדי לתוצרת האמנותית הקרויה סרט, מוכרח יהיה להסכים שהאנקה הוא הוכחה חותכת לתאוריה הזו.

עובדה היא שלפני 15 שנה, לאחר שכבר ביים שלושה סרטי קולנוע, בחר האנקה לשוב לעבודה בטלוויזיה האוסטרית. הוא הכין עבורה עיבוד לספרו של פרנץ קפקא "הטירה", שכל שקורה בו - עלילתית וקונספטואלית - יכול בקלות לשמש כמדריך מרוכז לעשרת הסרטים שהאנקה עשה עבור המדיה הקולנועית.

ובחזרה ל"אהבה". דרך הנסיגה של אן משלב הבגרות לשלב של נצרכות תינוקית ואופני ההמרה המגדרית של ז'ורז', ההופך למעשה לאמא של אשתו, מועברים אל הבד באופן ריאליסטי, אם כי רמזני לעיתים, ושומר על איפוק. ויש בכך מן ההפתעה, בהתחשב בסרטיו הקודמים של האנקה, שלא ויתרו על ירידה לפרטים כשמדובר היה בהתאכזרות לבני אדם. נכון הוא שהסאבטקסט של "אהבה" הוא קילוף העור החי, אך את ממד האימה הזה שומר האנקה לרגעים פרוזאיים הרבה יותר מאשר כל אותה מסכת עינויים, שהגוססת עוברת בתהליך הפרידה מהחיים.

רגע האימה הקשה ב"אהבה" מתמצה בשבץ הראשון שבו לוקה אן. היא וז'ורז' ליד השולחן במטבח, מנשנשים בשלווה את ארוחת הבוקר, והוא קם לרגע בגבו אל אשתו על מנת למלא מחדש את הממלחה. כשז'ורז' מסתובב חזרה הוא מבחין באן השרויה בתנוחת קיפאון, כאילו היא כבר חצתה את קו המוות. הוא מתעשת, ממהר להחליף בגדים, כדי לרוץ החוצה לתור אחר סעד רפואי. בינתיים, מפשירה אן מהסטרוק שלה, וכמו נסוגה חזרה אל עולמות החיים. רגעי חציית הקווים לשם ולכאן יוצרים אפקט של אימה, שגם סרטי הז'אנר המתמחה רק בכך מתקשים לעצב בצלילות שכזו.

לצורך גילום דמויותיהם של אן וז'ורז' (שמות השמורים במרבית סרטי האנקה לזוגות נשואים), משיב האנקה את עמנואל ריבה ואת ז'אן לואי טרינטיניאן בני ה-80 פלוס אל מרכז העשייה הפילמאית. היא שרכשה לה הערצת תבל לפני 53 שנים, כשגילמה את הדמות המובילה ב"הירושימה אהובתי", והוא שעשה לו שם עולמי ב"גבר ואשה" (1966). אירוני במקצת לתחום את הקריירה שלה מ"הירושימה מון אמור" של אלן רנה ועד "אמור" (אהבה). כך גם ניתובו של טריניטיניאן מ"גבר ואשה" של קלוד לאלוש עד לסרטו של האנקה, שאכן מעמיד זה מול זה גבר ואשה כשהם בבחינת מולקולות מבודדות מהעולם החיצוני.

יכולת המשחק העילאית של שניהם מרימה את הסרט מהרף הגבוה שעליו הוא ניצב אל השמיים ממש. השניים כמו נולדו לתפקידיהם. במסיבת עיתונאים שנערכה בעת פסטיבל קאן, סיפר האנקה שקודם תחילת הפקתו של "אהבה" התעקשה ריבה לגור במשך שבועיים רצופים בדירה הפריזאית הרחבה, ששימשה כאתר הצילומים. כל זאת, כדי להנביט מתוכה את האלמנטים של המורגלות היומיומית הכרוכים בשהייה בדירה שבה היא מחויבת למות על פי דרישות התסריט.

צפו בטריילר:

"באהבה, מרילין" (**)

כאלף ספרים, סרטים ומחזות נוצרו סביב הבלונד של מרילין מונרו. לפני כשנתיים נוספה עוד טיפה לאוקיינוס הגועש הזה, כשפורסם "פרגמנטים" - ספר המורכב מקטעי יומן, הרהורים, הערות ותזכורות שונות שהכוכבת המנוחה נהגה לרשום בינה לבין עצמה.

בעקבות פרסום הספר מגיע גם תורו של הסרט המשונה "באהבה, מרילין", שמטריח עצמו לטחון פעם נוספת את 36 שנותיה המיוסרות של מלכת הסקס מהפיפטיז, שידעה שלושה בעלים, 13 תפקידים ראשיים בסרטים הוליוודים ועוד 17 תפקידונים נחשבים פחות, וגם עברה כמה הפלות והמון המון אכזבות.

נקודת המוצא של "באהבה, מרילין", שאיננו סרט תעודה וגם סרט עלילתי הוא לא, היא כפל הפנים של מונרו, ששילבה אישיות פרטית מפוחדת עם פרסונה ציבורית המקרינה עוצמה ושליטה כביכול. השילוב הזה, שספרי רפואה מצביעים עליו כמתכון בדוק לכיב קיבה, גרם לכוכבת נזקים גדולים יותר מסתם אי סדרים במערכת העיכול.

ליז גרבוז, המתמחה בסרטי תעודה על בתי כלא ועל נידונים למוות, רוקחת פה תמהיל שריחו רע. היא משלבת קטעי ארכיון, ראיונות פרונטליים וציטוטים מתוך סרטים  עם הופעות של המון רב של שחקניות (וגם שחקנים), המגלמות/ים הן את מונרו והן גברים בחייה. כולם כושלים, אך במיוחד בולטות לרעה גלן קלוז, לינדסי לוהן, אומה תורמן ומריסה טומיי. אוי ויי.