רגע לפני הופעה שלה ושל קובי פרץ באילת, נדבקה הזמרת אישתאר בווירוס קשה שהותיר אותה עם שני חורים במיתרי הקול. קולה נדם, אבל כדי לא לאכזב את המעריצים החליטה לעלות ולהופיע עם פלייבק מלא. לרוע מזלה, קצר בחשמל עצר את הפלייבק והקהל המאוכזב הבין במהרה שלא מדובר בהופעה חיה. כשהחשמל שב, גם המופע חזר. פדיחה.

כמה ימים לאחר מכן התארחה הזמרת הבינלאומית בתוכנית טלוויזיה כלשהי ונתקלה בשלומי שבת, המנטור האהוב ביותר ב"דה ווייס". שבת, שנכח בהופעה באילת, זרק לה: "מה, את לא יודעת לשיר? את בכלל זמרת?".

 

נעלבת?

"הוא פגע בי מאוד וחבל, כי סייג לחוכמה שתיקה. במקביל שמעתי לכלוכים נוספים שהוא הריץ עליי. זה מעצבן, כי הוא לא מכיר אותי בכלל. גם אני לא מכירה אותו, אבל מעריכה את עבודתו כאמן ואת שיריו, אבל ברמה האישית נוצרה לי עליו סטיגמה מאוד לא טובה. הוא קיבל אצלי צבע לא סימפטי במיוחד לנוכח שמועות שאני, כמו כולם, ניזונה מהן. אולי אני שופטת אותו בחומרה, אבל זה טבע האדם ואני מנתחת אותו ממה שחוויתי".

 

למה לא התעמתת איתו?

"אני הכי לא פראיירית שיש, אבל זה לא ממש מעניין אותי או שווה התייחסות. עד עכשיו לא יצא לנו להתראות, ולכן העניין, מבחינתי, נשאר לא פתור עד היום. אני מניחה שכשניפגש ונדבר נוכל לנקות את הרושם הראשוני שהוא הותיר בי ולהשאיר את זה מאחורינו. ואולי לא. אני לא מתחברת לקנאות כזו, אבל באמת לא משנה לי. למדתי עם החיים שלא כל אחד חייב לאהוב אותי".

עופר מנחם, בשם שלומי שבת, מסר בתגובה: "לא היו דברים מעולם, מאחלים לה בהצלחה".

 

שבת. "לא היו הדברים מעולם". צילום: פלאש 90

 

אותו מופע באילת היה חלק ממסע הופעות של אישתאר ושל קובי פרץ, שנולד בעקבות להיט החתונות הענק שלהם, "יחד". החיבור בין השניים נעשה דרך הסוכנת המשותפת שלהם, שרית בירן, והשיר היה לדואט השנה של 2010 בתחרות פרסי הביג אפל של ה"וורלד מיוזיק" שנערה בניו יורק, וגם היה לשיר הנושא של הסרט הצרפתי "3 la verite si je men" שיצא לאקרנים בתחילת 2012. אלא שלפני פחות משנה, במהלך שהדהים את תעשיית המוזיקה, נפרד פרץ מבירן, שהייתה היחצנית שלו כעשור. בערך באותה תקופה, הפסיקו גם אישתאר ופרץ להופיע ביחד.

 

"אין קשר בין הדברים", מסבירה אישתאר. "הפסקתי לשיר עם קובי כי מיציתי אותו ואת ההופעות המשותפות שלנו, הרגשתי שאין לי יותר מה לתת על הבמה כי אני זקוקה לחומרים חדשים. צריך להמשיך הלאה. אני אשמח לעשות דואט עם אייל גולן. הוא זמר ענק וסמל ישראלי של המוזיקה המזרחית בארץ. לפני שבוע התארחתי אצלו ב'אייל גולן קורא לך', ובין פרסומת לפרסומת ניגש אליי אביו של אייל, הציג את עצמו ואמר שיש לנו מן המשותף כי גם הם משפחת ביטון".

 

ואם כבר תוכניות לעתיד, רצו אותך ב"מאסטר שף VIP".

"נכון, יצרו איתי קשר, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לעזוב את הילדים לתקופה כזאת ארוכה ובטח שלא להעתיק את חייהם לארץ לטובת פרויקט שלי. היו עוד הצעות לתוכניות ריאליטי -  כמנטורית, אבל כרגע החיים שלי בפריז".

 

אני טוטאלית

 

אחרי שבע שנות מנוחה שהעניקה לקריירה המוזיקלית המצליחה שלה, כולל צמצום כמות ההופעות והתמסרות טוטאלית לחיתולים, לבקבוקים, לבישולים ולחיי האמהות, אישתאר חוזרת לבמה במסע הופעות עולמי ומשיקה אלבום חדש, "שבע", שכבר זכה לשבחים גדולים בעולם, בבולגריה בעיקר, וגם בישראל.

 

"לא במקרה בחרתי בשם 'שבע'", היא מספרת. "זה האלבום השביעי שלי ועברו שבע שנים מאז האלבום האחרון. זה גם מספר המזל שלי והכל מתחבר לעיתוי הזה, שהוא הנכון ביותר עבורי להוציא את האלבום. עם זאת, אני לא עושה קאמבק, הורדתי הילוך בגלל הילדים. הופעתי עם פינק, מריה קארי, קייטי פרי, שאקירה וכריסטינה אגילרה באירועים של אוליגרכים ועם ליונל ריצ'י וג'ניפר לופז באירועים של חיים סבן. הייתה לי פריווילגיה לסרב להופעות שהתנגשו לי עם גידול הילדים".

 

אז מה דחף אותך להוציא אלבום חדש?

"בעלי דחף אותי והוציא אותי מהמטבח בכוח. אלמלא הוא האלבום לא היה קיים. בעקבות פניות וטלפונים ממפיקים, ממעריצים ומאנשים שאחראים למסע ההופעות בעולם ושאלו לאן נעלמה אישתאר - הוא הבין שיש לי ביקוש. הוא כעס עליי שאני מסרבת להופעות ופחד שבסוף באמת ישכחו אותי. העניין הוא שאני ובעלי עובדים ביחד, זאת הפרנסה שלנו. יש לנו המון הוצאות, תחזוקת הבית באילת, הדירה הגדולה שאנחנו שוכרים בפריז, האופר. אנחנו מוציאים סכומי עתק. בעלי זיהה אצלי פרצה קטנה של רצון לחזור להופיע וסגר לי מיד סיבוב הופעות שמתחיל בפברואר כאן בישראל. משם אני ממשיכה לניו יורק, מיאמי, אל.איי, לאס וגאס, בולגריה, הונגריה ולונדון".

 

הילדים הם הסיבה שהפסקת להופיע, או רק תירוץ?

"אני טיפוס טוטאלי, וכשהתאומים נולדו נתתי להם את כל כולי. הרגשתי לא נוח עם הגוף שלי אחרי הלידה והתמסרתי לחוויית האמהות. היצירה שלי בשנים האחרונות הייתה הילדים שלי. אני שרה להם, המוזיקה עדיין איתי. כילדה הייתה לי מין תחושת החמצה, ולכן הרגשתי שאסור לי להחמיץ רגע אחד שלהם וזה שאב ממני את כל האנרגיות. היו לי ולבעלי חילוקי דעות בנושא. בשנה האחרונה הצלחתי לפנות מקום לשלהבת אחרת - זו של היצירה והמוזיקה".

 

האמהות תשנה את ההתנהלות שלך על הבמה?

"עברתי שינוי ענק עם עצמי בשנים האחרונות ולא רק בגלל שאני אמא, אני גם אישה של, גם אשת עולם, גם אזרחית, גם בעלת ניסיון רב שצברתי בגלל הגיל. בעבר הייתי רעבה ולא עניין אותי כלום חוץ מלטרוף את הבמה. הייתי חייבת לשתות כמה כוסות של ויסקי לפני כל עלייה לבמה. זה העניק לי ביטחון ואפשר לי להוציא על הבמה את הצד החייתי שלי, היום החייתיות הזאת מתבטאת אחרת. יש לי תחושת שלמות וביטחון גם בלי הוויסקי".

 

"כל מה שהעסיק אותי בעבר הוא המראה החיצוני, היו לי המון בעיות ביטחון עצמי ורק חיפשתי לרצות את כולם. זה השתנה. אני מוציאה את הילדים מהגן בלי איפור, ורואה איך ההורים של הילדים האחרים מסתכלים עליי ומנחשת מה עובר להם בראש. פעם, גם כשהייתי מידה 36 התביישתי לקום מהכיסא כדי שלא ייראו חלילה את הצלוליטיס שלי. מאז שאני אמא, הסתובבתי בגאווה בביקיני גם עם ארבעים ק"ג יותר. פעם נפגעתי ממה שכתבו, היום על הזין שלי, שיגידו מה שבא להם".

 

אישתאר. "שיגידו מה שבא להם". צילום: אוהד רומנו עיבוד: שיין הורוביץ 

 

בתוך כל הטירוף הזה עוד סבלת מבולימיה.

"אנשים היו משתגעים, כמה אני אוכלת ואיזה גוף מושלם יש לי. הייתי מקיאה בטוטאליות, כמו כל דבר שאני עושה. התביישתי בבולימיה שלי. היא התחילה בגיל הנעורים, ומשום שהייתי עסוקה בה לא הצלחתי לחוות את סיפור ההצלחה הגדול שלי. בשנת 2000 הבנתי לראשונה שמשהו לא תקין אצלי, שאני חולה. בעלי מישל היה האדם הראשון שגיליתי לו שאני מקיאה. היום אני יכולה לזהות במסעדה בתוך שנייה מי בולמית לפי תנועות הגוף שלה. ההקאות הסתיימו בלידה. פתאום האוכל קיבל משמעות של בריאות ולא של לכלוך, של יופי ולא של כעסים. אני מקפידה על התזונה של הילדים כדי לא להעביר להם את הבולימיה וגם מפטמת אותם יתר על המידה בגלל זה".

 

מדוע אין אף שיר אחד בעברית באלבום החדש? האם זה בגלל הכישלון של האלבום הקודם, "אמת", בישראל?

"'אמת', האלבום הראשון שלי בעברית, היה סוג של תיבת פנדורה שפתחתי וסגרתי רגע אחרי שהוא הושק, כמו יומן חיים אישי שאחרי שסיימת לכתוב אותו, אתה לא פותח אותו לעולם. להגיד שהוא נכשל בארץ זה נחמד, אבל הוא מכר מעל עשרה מיליון תקליטים בעולם. אני לא מרוצה ממנו כי אני לא אוהבת את השירה שלי בו. הוא היה אלבום אישי מאוד, שמגולל בתוכו חוויות שעברתי והייתי חייבת להוציא, אז אני לא מצטערת עליו. הביקורות הקטלניות עזרו לי להתפתח ולהבין מה נכון לי. 'שבע' היה אמור לצאת בעברית, אבל בבולגרית זה יצא יותר טוב ולכן החלטתי להישאר עם זה".

 

החלומות של אתי

 

ב-2002 נפרדה אישתאר מההצלחה הגדולה של להקת אלבינה, ובשיתוף חברת התקליטים הבינלאומית "סוני" הוציאה אלבום סולו בצרפתית. "האלבום לא היה מה שהקהל ציפה לו", היא מסבירה, "כתבו לי אותו הטובים ביותר בתחום, אבל הקהל לא התחבר אליו כי הוא היה שונה מהקצב של אלבינה, שאנשים הורגלו אליו. אני זוכרת שאחרי כישלון האלבום ג'ק בן רוסו, יוצר גדול, בא אליי הביתה עם גיטרה והשמיע לי שיר שכתב עבורי. הוא היה מאוהב בי, כולם ידעו את זה. ואני אמרתי לו: עוד קטסטרופה הבאתי לי, לא מספיק האלבום?'. הוא נתן את השיר, "סולווה", לסלין דיון בסוף, והיא התפוצצה איתו בענק. אבל השבוע קיבלתי בשורות משמחות, אחד השירים מהאלבום הצרפתי של סוני נבחר להיות פסקול בסרט קולנוע חדש, ' 'To the wonderבכיכובו של בן אפלק".

 

אישתאר, 44, נולדה בחיפה כאתי ביטון וגדלה בקריית אתא. אחרי השירות הצבאי היא נישאה. בעלה הכה אותה, היא הפילה פעמיים והתגרשה בהיותה בת 23. היא נסעה לאוסטרליה בעקבות אהבה אחרת, תכננה לחזור לארץ אחרי שנה, ובמטוס, בחניית הביניים, יצאה לשופינג בפריז, התאהבה בעיר האורות ונשארה בה עד עצם היום הזה. "עדיין לא סיימתי שם את השופינג", היא מגחכת.

 

כבר 11 שנה שהיא מתחזקת זוגיות עם מישל אביסירא, מתופף להקת אלבינה. "זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון", היא מספרת על מישל, בעלה ואבי ילדיה. "התחלנו כקולגות לעבודה. מישל הוא יהודי צרפתי, שהיה בעבר המתופף והמנהל המוזיקלי של קאומה, הלהקה שהתפרסמה עם הלהיט 'למבדה'. העבודה המשותפת הולידה חברות, וזו הלכה ונבנתה לאט לאט לזוגיות. אני לא רציתי להתחתן, לא רציתי להיות בהריון כי פחדתי להשמין, פחדתי מצלוליטיוס וקרעים בבטן", היא מספרת.

 

ב-2007, שלוש שנים אחרי שמישל ואתי נישאו, הגיחו לעולם התאומים שירה ולביא, שבשנה הבאה יעלו לכיתה א'. ב-19 במרץ 2012 השתנו חייה של אתי בעקבות הפיגוע בבית הספר היהודי "אוצר התורה" בעיר טולוז שבדרום צרפת. ארבעה בני אדם נהרגו - שלושה ילדים ומבוגר אחד. מאז הפיגוע תוגברה השמירה על מוסדות יהודיים בצרפת, אך הדבר לא מנע תקיפה של נער יהודי מחוץ ל"אוצר התורה" בדיוק שבוע אחרי.

 

הפיגוע בטולוז. "הפכתי להיות בן אדם חרדתי". צילום: רויטרס 

 

"מאז הטבח הנוראי החיים שלי השתנו. הפכתי להיות בן אדם חרדתי. אי אפשר להבין מה עובר עליי. כששמעתי על הפיגוע הייתי בהלם, לא יכולתי להכיל את הדבר המפלצתי הזה, בכיתי בלי הפסקה. מיד חייגתי לגן לשאול אם לבוא לקחת את הילדים. למזלי, מתחת לגן יש תחנת משטרה. כל האמהות חייגו אליי בפאניקה, 'חייבים להוציא את הילדים מהגן מהר'. אוקיי, אז נוציא את הילדים היום, אבל מה הפתרון למחר ומחרתיים? מאז אנחנו כל הזמן דנים בקהילה איפה יותר בטוח לחיות, באירופה או בארץ".

 

"הפכתי לאמא חרדתית. התחלתי לבדוק באובססיה את בית הספר שרשמתי בו את ילדיי לשנה הבאה, לבדוק אם יש מספיק אבטחה ושערים. לא רציתי לרשום את הילדים שלי לבית ספר יהודי, אבל כולם לחצו עליי ובמיוחד בעלי. העדפתי לשלוח אותם לבית ספר אמריקאי, אך שם לצערי הייתה כיתה אחת ורציתי להפריד את התאומים".

 

נתקלת בתגובות אנטישמיות מאז?

"למזלי לא, אבל אם חס וחלילה זה יקרה, לא תהיה לי ברירה אלא לחזור לארץ. המצב באירופה מידרדר מרגע לרגע. לא קל להיות יהודייה באירופה, ויותר מכך להיות ישראלית. אלה שני דפקטים גדולים באירופה".

 

מאז הפיגוע את ממשיכה לדבר עם ילדייך בעברית ברחוב או במטרו?

"אני לא נוסעת במטרו, רק ברכב, אבל אני מאוד מנסה להצניע את העברית ברחוב, אף שלפעמים בא לי פשוט לצעוק ברחוב בעברית בכוונה, להראות לכולם שאנחנו פה ואנחנו לא מפחדים. זה פחד שהולך ובא. מה, עכשיו אני אפחד להיות יהודייה? הילדים שלי מדברים בבית עברית שוטפת, ולפעמים, כשהם שרים בעברית בקול רם, אני רוצה להגיד להם תנמיכו את הקול. עם זאת, אני לא רוצה להכניס בהם פחד כבר עכשיו ולבלבל אותם. כשהם התחילו ללכת לגן יהודי לא ידעתי איך לאכול את זה, כי הם למדו שירים של משיח ושל רבי עקיבא, שאני מרשה להם לשיר רק בבית. הלכתי לגננת ואמרתי לה שאני רוצה שהילדים שלי ילמדו שירים של ילדים. אבל זה בעיה, כי גן יהודי בצרפת זה כמו גן דתי בישראל".

 

אז איפה הבית שלך, בישראל או בצרפת?

"הבית שלי הוא בתוכי. בית זה לא קירות, אלא אתה וכל הזיכרונות שאתה נושא עמך. אני מרגישה לא שייכת לשום מקום, כמו זהות חצויה, אני לא יודעת איפה לשים את הטוסיק. בארץ לא מתייחסים אליי כישראלית כי אני חיה בפריז. בפריז אני לא צרפתייה כי אני ישראלית. מבחינת הרגשות, החברים, האהבה, הילדות, החינוך, הערכים והחגים אני ישראלית. מצד שני, אני מרגישה גם אזרחית העולם".

 

אז היכן תזדקני?

"ברור שבארץ, אף על פי שלבעלי נורא קשה עם המנטליות בארץ. כרגע אני חשה שיש לי עוד שליחות בחוץ. ישראל בשבילי היא מרכז האנרגיה לרוחניות, היא חובקת את שלוש הדתות והיא הלב של האנושות כולה. ואם הלב חולה, כל האנושות חולה".

 

מה הלאה?

"אני רוצה להוציא ספר בעברית על כל התבונות שלמדתי בחיים הללו. אני מרגישה מוכנה לזה זמן רב. זה חלום ילדות שלי ועכשיו הדחף מדגדג לי יותר מתמיד".

 

נראה כי ביטון זוכה להגשים את כל חלומותיה. חלום ילדות אחר כבר הגשימה לפני שנה וחצי כשהשיקה קריירת משחק בסרט הקולנוע הראשון שלה, "בלדה לאביב הבוכה", של הבמאי בני תורתי. היא מגלמת שם, לצד אורי גבריאל, זמרת מבוגרת בכיסא גלגלים. "שיר הנושא של הסרט הוא שלי וזכה באוסקר ישראלי של פרסי אופיר", מספרת ביטון בגאווה, "מגיל קטן אהבתי משחק. זו סגירת מעגל עבורי, כי המורים שלי היו בטוחים שאהיה שחקנית ולא זמרת. כולם עוצרים אותי ברחוב ומדברים איתי על התפקיד שגילמתי וזה כיף גדול".

 

מה תעשי שכבר לא תשירי?

"ביום שאסיים עם המוזיקה אני אפנה לפוליטיקה. כאמנית בינלאומית שהופיעה מול כמעט כל המנהיגים הערביים יש לי רשת קשרים מטורפת, וקשר אישי עם מנהיגים פוליטיים בארץ, בעולם ובמדינות מוסלמיות כמו לשום מנהיג פוליטי".