עצם, אייל דותן, ידיעות אחרונות, 445 עמודים

המפגש בין סצנת האמנות הבינלאומית לבין עולם הפיננסים עומד במרכז רומן הביכורים של אייל דותן, "עצם": שניהם מונעים על ידי תאוות שליטה, אגו נפוח, תדמיות ריקות וסחר-מכר מתמיד בהונאות עצמיות. זה נושא מרענן ולא שגרתי בספרות המקומית, שמעדיפה לאחרונה לעסוק במשפחות מתפוררות ולאוורר טראומות עתיקות.

דותן, המודע לתפקיד החלוצי שלקח על עצמו, מקדיש חלקים נרחבים מספרו הארוך (445 עמודים) לתיאורים של עולמות התוכן האלה. הוא לא מפספס שום הזדמנות להרצות לנו בפירוט (דותן הוא מרצה למחשבה בת זמננו באוניברסיטת תל אביב) על הסיכונים במסחר באופציות בשוק דובי או על המגמות האחרונות בתחום אמנות הגוף. אחרי שתסיימו את "עצם" לא תשאלו את עצמכם מי זו בכלל מרינה אברמוביץ'.

אדם לוריא, הגיבור של "עצם", הוא מנהל השקעות מצליח, יאפי תל אביבי ציני, שדעתו הטובה על עצמו מעולם לא מצדיקה את עצמה. הוא אוהב סקס ויש לו עולם פנטזיות עשיר. באמצע יום העבודה הוא מרחרח תחתונים ששלחה לו מעריצה אלמונית (בבית יש לו מגרה שלמה של פריטים כאלה) או גולש באתרי אינטרנט המציגים נשים עצומות ממדים וגברים קטנים המנסים להשתחל אל חורי הגוף שלהן.

ערב ההתמוטטות הגדולה בשוקי הפיננסים של 2008 הוא פוגש את ג'יזל, אמנית מיצג אמריקאית-ישראלית שמתקיימת מדיאטת אננס (אוסף התחתונים שלו מזכיר לה מיצב של טרייסי אמין) ומחליט לעבור צד; הוא הוגה מיזם אמנותי שאפתני, שיהפוך את שניהם לכוכבים החדשים של עולם האמנות ("השדה" במונחי הז'רגון).

כריכת הספר "עצם"

הרעיון של לוריא - להציב במוזאון גופה אמיתית המתפוררת לאיטה, כולל הרימות והתולעים והאנזימים המשתוללים והריקבון, לעיני המבקרים, עד שיישאר ממנה שלד. הוא וג'יזל תופרים סביב הפרויקט מבנה שלם של טיעונים אסתטיים: מהי אמנות, אחרי הכל, אם לא ניסיון להתגרות במוות.

דמיאן הירסט עשה קריירה משימור בפורמלין של חלקי גופות, וכאן המוות האמיתי, הביולוגי, על צחנתו הבלתי אפשרית, יחליף את ייצוגי המוות השגורים באמנות המערבית עוד מימיה הראשונים. ובמילותיה של ג'יזל: "גווייה נרקבת במוזאון... אלוהים! או לה לה. איזו שערורייה".

מכאן עוקבת העלילה אחר המפגשים של אדם ושל ג'יזל עם הפונקציונרים השונים של עולם האמנות - אוצרים, אספנים, גלריסטים ומנהלי מוזיאונים - ואחר ניסיונותיהם להשיג גופה פנויה, עניין לא מובן מאליו לנוכח החוקים המחייבים לקבור את המת בתוך כמה ימים ובשל גועל הנפש העקרוני שמעורר המיזם החדשני אפילו בקרב מי שכבר ראו במוזיאון הכל.

עוד לפני שמנסים לדמיין את הריח, "עצם" עתיר בעיות. הוא ארוך מדי, מלא בדמויות שנעלמות מיד לאחר שהוצגו, ועלילתו מתקדמת בתפרים גסים, טסה בקדחתנות מאפיזודה לאפיזודה, כאילו למחבר יש דד ליין דוחק והוא חייב להספיק להגיע לאוטובוס. המהירות הזאת אחראית, מן הסתם, להרבה הכרעות רשלניות של טון וניסוח ולתחושה שדותן לא החליט איזה ספר "עצם" אמור להיות.

כרומן טיסה נוסח רם אורן הדיונים על היתכנותו של אוונגרד מיותרים ומעיקים. כסאטירה על עולם האמנות הספר גס מדי, פשטני מדי, צמוד מדי לפני השטח. מבחינה סגנונית, הרומן עובר בין תיאורים ישירים של סיטואציות לסיכומים עתירי ז'רגון ומהם לבדחנות עמוסת אנגליזמים בסגנון מדור רכילות. ויש בו גם טעויות עובדתיות.

השף "אמריליו", שהגיבור צופה בתוכנית הבישול שלו בטלוויזיה, הוא אמריל לגאסה, חיים כהן של המטבח של לואיזיאנה. ובשום מצב עניינים השדרה השלישית לא יכולה להתקרב לרחוב 22 מערב.

יש הרבה סקס בספר, ורובו גס ומפורט עד זרא, אבל סצנה אחת מטרידה ממש: אדם יורד מדירתה של ג'יזל ומטייל לאורך הירקון, עד שמגיע לפינת החי. "הייתי שיכור ומסטול וכמה לתשומת לב", הוא מסביר ואז מוריד את המכנסיים ומקבל שירותים אוראליים מ"במבי ערני (ש)היה לו מבט סקרן". מילא המופרכות של הסצנה - בדירה למעלה מצפה לו בת זוג לוהטת שתמיד ששה לקצת פעילות מינית - אבל כפיית סקס על בעל חיים היא ניצול מיני לכל דבר. מעניין איך הגיבור של דותן היה מגיב לו היה נתקל בדרכו בבריכת תנינים.