שתי אחיות. אחת מתה ואחת ממשיכה ללוות את המתים. זה עשוי להיות סיפור משונה, מנוגד לטבע האדם. סיפור על אחיות המיודדות עם המוות, כל אחת בדרכה. פיה מיבר, הציירת והפסיכותראפיסטית, היא אחותה הבכורה של ענת גוב. מיבר מלווה יחידים ומשפחות בסוף חייהם. נוכחת בפרק האחרון של חיי ההולכים למות בתהליך שמעורבת בו גם יצירה: כתיבה, ציור, דמיון מודרך.

מיבר לא טיפלה באחותה, כי אחות היא לא מטפלת. אבל האחיות ניהלו שנים רבות דיאלוג ייחודי עם המוות. הן שוחחו עליו ודמיינו אותו, דיברו על התכוננות ועל פרישה בזמן הנכון.

הורי מיבר וגוב נפטרו מסרטן במעי הגס. אבל ייתכן שהסיפור משפחתי מתחיל בצפת בסוף המאה ה-19, עובר מדור לדור כתורה שבעל פה, ומגיע עד גוב. נושא הסיפור הוא התמודדות עם מוות ואסונות אחרים בהסתגלות ובהשלמה עד כדי התרוממות רוח. גיבורות הסיפור של משפחת מיברג הצפתית (שם המשפחה המקורי של משפחת אביהן) הן נשים.

  

ילדים לא צחקו עליך בגלל השם שלך?
"לא. בצפת שבה גדלתי היו כל מיני מוזרויות. לא הבנתי את משמעות השם עד שאמרו לי שלסבתא רבתא שלי קראו פייגא, ועל שמה אני קרויה, ושאני חייבת להיות צדיקה כמותה. נבחרתי להעביר את הלפיד. הייתי ילדה קטנה, בת חמש או שש, כשסבתי טאובה, בתה של סבתא רבתא פייגא, לקחה אותי אתה לעזור לנזקקים: להביא אוכל, לשבת ליד החולים גוססים. בתקופה מסוימת גם ליוויתי אותה במצווה של רחיצת מתים. די פחדתי מסבתא טאובה, שגידלה אותי להיות צדקת. ידעתי שכמה שלא אתאמץ לא אוכל לעמוד בציפיות שלה, כי אי אפשר באמת להיות פיה".

מיבר, לא טיפלה באחותה. צילום: אסף קליגר

פייגא זה ציפור. איך זה התגלגל ל"פיה"?
"כשאמא שלי הייתה בהריון מתקדם אתי, סבתא רבתא פייגא אמרה לה משפט סתום: אני אחזור אליך. שלושה ימים לפני שנולדתי היא מתה, לא חולה ולא זקנה. אמי הבינה שפייגא התכוונה שהיא עומדת לחזור לעולם בדמותי. פייגא הפך לפיה. זה נשמע להורי כל כך רומנטי ופיוטי".

המתים לא הבהילו את מיבר. הם נראו לה שלווים. מה שעלול היה להפוך לסיוט רודף נהפך לזיכרון של אינטימיות. עיסוקה המרכזי של מיבר הוא טיפול  משפחתי, הנחיית קבוצות והכשרת מנחים במדרשה של מכון אדלר. כמנחה בכירה במכון אדלר מיבר מקסימה את תלמידיה בנעימות, ברוגע, בחיבוק וקבלה. כשחזרה אל הסטודנטים שלה אחרי חופשת חנוכה, אמרה להם: "היינו בחופש ואני ישבתי שבעה על אחותי".

כדי למנוע ניחום אבלים קבוצתי הביאה לדיון את השיר "Always look on the bright side of life",   מתוך אחד הסרטים של חבורת מונטי פייטון, שגוב ביקשה להשמיע בהלוויה שלה. ליבת, הבת של מיבר, תרגמה אותו למענה לעברית. ליבת היא משוררת ונזירה בודהיסטית יחידה בישראל.

הסטודנטים שוחחו על השיר עד שמישהו העז לשאול: "ליווית אותה?". מיבר מתנגדת: "חשוב לי להגיד שענת הלכה על פי דרכה. היא עשתה את זה בדרך נכונה ושלמה ונתנה תוקף והשראה לדברים שאני מלמדת. זה היה הכי אותנטי ואמיץ. ענת אמרה: 'אני הולכת לזה כמו להרפתקה. אם יש שם משהו, יהיה מעניין, אם לא - אישן שינה טובה'".

גוב עודדה אגב את מיבר לעסוק ב"לעזור לאנשים להיפרד מהחיים". לפני כ-20 שנה הועלה בתאטרון החאן הירושלמי המחזה של גוב, "אהבת מוות". מי שזוכר (או ילך אל המקור), ימצא שם דיאלוג בין מלאך המוות לבין אשה, ובו אישה צעירה מקבלת את מלאך המוות ב"פרפור של שמחה". אפילו המוות נדהם ממנה. גוב הייתה רחוקה אז מהמחלה שהמיתה אותה.

זהו אל-פחד מוות או משיכה אליו?
"סוג של סקרנות, אני חושבת. כדי להתגבר על הפחד אנחנו לפעמים נכנסים בו. ויש גם פלירטוט. הוא הרי מלאך".

ענת גוב ז"ל, האחיות ניהלו שנים רבות דיאלוג ייחודי עם המוות. צילום: פלאש 90

הילדה של אבא

פיה היתה בשנות ה-30 לחייה וענת בשנות ה-20 כשאיבדו את הוריהן, שהלכו לעולמם בהפרש של כמה שנים. "אמא שלנו הכחישה את המחלה והמוות. זו הייתה החמצה גדולה, היא לא נפרדה כמו שצריך. אבא שלנו הלך לזה מפוכח, סגרנו מעגלים בשיחות. הוא ביקש שלא נאריך את חייו".

ימי הילדות של האחיות היו מאוד שונים. מיבר מבוגרת מאחותה ב-11 שנים. היא גדלה בצפת, שיחקה בחצרו של יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך", שם התגוררו הורי אמה. קבר שהיה בחצר היה חלק ממגרש המשחקים שלה. מיבר גדלה עם אחיה (כיום איש היי-טק) בבתי המלון של הוריה בצפת ובטבריה עם הדודים והדודות וצאצאיהם.

"זה נושא שדורש פסיכואנליזה ארוכה. לא תמיד הייתי בטוחה מי היא אמא שלי והדודים לא תמיד היו נחמדים", היא מעידה. הורי מיבר וגוב עזבו לתל אביב כשענת הייתה בת שנתיים. "אמי לא רצתה ילדים נוספים, אבל אבא ממש התחנן לעוד. ענת נולדה והייתה הילדה שלו. הם היו יחד מתחילת חייה, הוא דיבר איתה כמו עם אדם מבוגר. כשמשוחחים כך עם ילדים מתפתח משהו בוגר מאוד, מפוכח".

פיה מיבר עם אחותה ענת בילדותן. צילום: האלבום המשפחתי

מיבר אינה הערת שוליים בתולדות גוב, שהפכה לאחרונה לדמות מיתולוגית, אלא מין אם רוחנית. היא לא התערבה בבחירות של גוב, אך צפתה בה בהתפעלות. "ענת כן עברה טיפולים. נוצר רושם מוטעה בגלל ההצגה 'סוף טוב' של הקאמרי. ענת ידעה לבקש מה שמתאים לה ומתי שהתאים לה. ההצגה מדברת על בחירה חופשית גם בתוך הזוועה. ענת לא איפשרה למחלה להיכנס לחיים, לבית, לא אמרה אף פעם שכואב לה. היא לא רצתה שירחמו עליה ולא ריחמה על עצמה. אני בטוחה בזה. רק לקחה אחריות: 'איזה אידיוט הייתי שלא הלכתי לבדיקה'".

לענת הייתה "מחלקה" של מתן בסתר. זה נכון?
"לא היה אדם שעבר ליד ענת ולא קיבל ממנה משהו. מלבד זאת, היו מעשים שהיה חשוב לה שיהיו דיסקרטיים. הייתה לה מוטיבציה להרבות טוב בעולם. אם הצלחנו להשפיע זה באמת מרגיע את חרדת מוות".

  

צדקה תציל ממוות?
"ענת אמרה דבר מדהים: 'צדקה תציל מפחד מוות'. זה הופך את החיים לשווים, בעלי ערך, ומשרה שקט. היא טענה בדרכה הצנועה שהיא עושה מעשים טובים למען עצמה כי זה משחרר אנדרופינים, ואלה מביאים רגיעה. היא הרגישה מבורכת ביכולת שלה לתת, לעזור ולתמוך. ממחקרים אחרונים של מדעי המוח עולה שזה באמת קורה פיזיולוגית. כשאדם עושה מעשה טוב ומרגיש טוב בגלל זה, לא רק שהוא אדם נעלה, באמת משתחררים חומרים שעושים נעים בגוף".

הרבתה טוב בעולם, ענת גוב. צילום: האלבום המשפחתי

ולמה קל יותר למות ככה?
"פחות כואב לך, אתה פחות פוחד. זה המורפין הטבעי, לא רק התודעה שקטה, גם הגוף שקט. לכולנו יש נוירוני מראה במוח, תאים שגורמים לנו לחוש מה שחש הזולת. שם מתפתחים  הזדהות, חמלה, נדיבות, אמפטיה. אם משתמשים בנוירוני המראה, התאים הללו מתרבים. אפשר להרחיב את האזור הזה במוח כל חיינו".

"לדעתי, זה מה שקרה לענת שהרבתה טוב. כך היא הגיעה לרגע הפרידה מהחיים ממקום שלם ושלו יותר. זה גם המוטו שאימצתי לחיי. הרעיון בתפיסת העולם האדלריאנית, ההומניסטית-אקזיסטנציאליסטית, שאני חיה לפיה ומלמדת אותה, הוא הרחבת החופש הפנימי. עבודה על מודעות עצמית, על אנושיות, על אמפתיה, על נקיטת עמדה, על קבלת אחריות, על הרחבת הגבולות הפנימיים, על איפוק והבלגה ועל יכולת לחיות עם סתירות וניגודים בתוכנו ומחוצה לנו".

"ענת לא רצתה שירחמו עליה". פיה מיבר וענת גוב בצעירותן. צילום: האלבום המשפחתי

למות תחת עץ התות

כשהייתה סבתא רבתא היפהפיה פייגא בת 12, היא נאנסה על ידי אפנדי ערבי עשיר. זה היה בסוף המאה ה-19. התינוקת שנולדה לה נלקחה ממנה בלידתה לירושלים. סביבתה הקרובה של פייגא התנכרה לה מאז. היא גדלה בקהילה יראת שמיים כפסולת שידוך ונאלצה לפרנס את עצמה. היא רכבה לבדה על פרדה מעבר לגבול, ללא פחד מהסכנות בדרך, והביאה מסוריה טבק ממינים שונים.

היא הייתה נותנת את הטבק לתלמידי הישיבה בצפת, כדי שיעשנו וייתנו לו ציונים, ואז מוכרת אותו בעיר. עם השנים, עקב החברות עם הגברים, לקוחותיה, נעשתה פייגא לשדכנית של צפת, מצווה נעלה בחברה דתית. מתוקף עיסוקה פנתה לעילוי הישיבה, יוסף ליבמן.

"מה אתה לומד כל היום? מתי תמצא אישה?", שאלה אותו. "תמצאי לי", ביקש העילוי. "מצאתי", אמרה פייגא והתכוונה אל עצמה. יוסל' ליבמן, שהגיע מהעיר הרוסית חוטין, לא ידע דבר על העבר שלה. בערב הכלולות התבררו לו הדברים. מההתייחדות האחת נולדה בתם היחידה, סבתם של פיה וענת.

מאז ליל הכלולות בעלה לא החליף איתה מילה אחת. פייגא פרנסה את ביתם בכבוד, אהבה ופינקה אותו בלי מילה או מבט והמשיכה לעשות מצוות. ליבמן עסק, כמו אשתו, בגמילות חסדים, ואל ביתו היו מגיעים מבקשי עזרה ועצה.

לאחרונה נמצא הקבר של פייגא בבית הקברות הישן בצפת וההתרגשות בעיר הייתה גדולה. אנשים מגיעים להשתטח על הקבר ולבקש זיווג ופרנסה. מיבר מתכננת לעשות סדרת טלוויזיה על גלגוליה של צפת מאז המאה ה-16.

"ענת הגיעה לרגע הפרידה ממקום שלם", מיבר. צילום: אסף קליגר

היכולת להתמודד עם המוות באופן מסוים הוא לא גנטי כנראה.
"אני חושבת שזה כוחו של סיפור שעובר מדור לדור. הוא מחייב את הדור הבא. אותי ממש חייבו. לענת היה חופש בחירה. לי לא היה".

ההשערה שלאלה שיש תחושת הגשמת ייעוד, של חיים משמעותיים. קל יותר להיפרד מהחיים -  נכונה?
"האנשים שהרגישו שלשהות שלהם בעולם היה ערך, שבלכתם הם משאירים משהו מעצמם ומרוחם בלבם של מי שהם אהבו ואהב אותם, שהיה להם רצון וצורך לעשות את המקום הזה למעט טוב יותר, יוכלו להשתחרר מעט מהחרדה ולהרפות מהצורך להמשיך ולהתקיים בכל מחיר".

קורה שמשפחה מזעיקה אותך לחולה שמכחיש את מחלתו, כמו אמא שלך?
"היה בן קיבוץ צעיר שנטה למות מכמה מחלות. הוא נהג לדבר על תרופות ובדיקות. שאלתי אותו: 'וכשתגיע לגיל 120, איך אתה רוצה שזה יהיה?'. הרחקנו את זה. הילדים שלו היו אז קטנים. הוא דיבר על מה הילדים יגידו עליו, איך יספידו. פתחנו קובץ במחשב וכל יום הוא כתב לאחד מילדיו מה הוא חושב עליו, מה הוא מאחל לו ושהוא מאמין בו וסומך עליו. המוות התחיל להיות מוחשי, מתקרב. העבודה סובייקטיבית מאוד ואישית מאוד. יש דיבור עם כל אחד בשפה שלו ואיך שנכון לו".

עוד מקרה?
"הייתה משפחה שבה רק הבת הבינה שאמה עומדת למות. היא פנתה אלי. נסעתי אליה והתברר לי בשיחה עם האב שהוא יודע מה המצב, אבל הוא וילדיו אינם רוצים להכאיב זה לזה. אחרי שיחה משפחתית פתוחה על 'מה היו רוצים להגיד לאמא', הילדים ניגשו אליה, אמרו לה כמה הם אוהבים אותה, איזו אמא נהדרת הייתה, מה קיבלו ממנה. אחד הבנים היה טעון במיוחד פחד שיתמוטט מולה. הצעתי שיכתוב את הדברים. הוא ישב והקריא לה מהכתוב. כעבור כמה שעות האישה מתה בשלווה. היה לי מטופל שציירתי איתו פורטרט עצמי שלו, שישאיר למשפחה".

אנשים בוחרים במהלך העבודה איתך איך ואיפה למות?
"בוודאי. אישה אחת ביקשה למות תחת עץ התות בגינה, לבדה, שבני המשפחה יהיו איתה. אבל בתוך הבית. אנחנו קוראים לזה, האזור הבטוח. מטופלים בוחרים מקום בטוח למות בו. אנחנו עושים הרבה דמיון מודרך".

מדמיינים גם את המוות עצמו?
"אנחנו מדמיינים את מלאך המוות. איך הוא נראה, איך הוא מחבק, איך הוא מערסל כאמא מנחמת - לכל אדם יש ציפייה שונה ממלאך המוות. לא פעם אנחנו מדמיינים את רגע המוות: להיות עטוף, מחובק, מוחזק. אם נהיה מפוכחים ורציונליים, המוות לא יהיה כל כך דרמטי. להבדיל, הלידה היא דרמטית הרבה יותר מהמוות. המוות הוא חלק מהחיים ותהליך שכולנו נתמודד איתו, לאף אחד אין דרך להימנע ממנו. לכן, עבודת הליווי מתמקדת בהתמודדות עם הפחד מהמוות, בקבלתו בהשלמה, עד כמה שניתן, ובהבנה שנמות גם אם לא נקבל אותו בהשלמה".

ציור של פיה מיבר

לענת היה הומור

את משתמשת בחוש הומור בטיפול?
"לענת היה הומור. היא תמיד ידעה לראות את הצד המצחיק של החיים. היה לה הומור הכי לא פוגע, מלא חמלה. כיוון שאין לי את זה ואני לא רוצה הומור אחר, אני משתמשת בו כשנוח לי. הלוואי שהייתי כמוה".

ענת מתה בהוספיס בית.
"נכון. בתפיסת עולמי המקצועית, הרעיון של הוספיס בית מתחבר למקום של להחזיר למשפחה את כוחה. כי משפחה היא לא רק לזמנים טובים, היא מקור הכוח שלנו, בטוב וברע, שם אנחנו לומדים מי אנחנו ומה ערכנו, ומהם החיים. אדם שעובר את תהליך המיתה מוקף באנשים היקרים לו. בליווי הצוות התומך של הוספיס בית, הכולל בדרך כלל רופא, אחות, עובד סוציאלי, מטפל משפחתי וכדומה, יכול המטופל לחוות את התהליך כאירוע שמחובר לחייו, ולאנשים שהיה משמעותי להם, לא מנותק מהם".

"היום רבים מתים לבד, במקרה הטוב בהוספיס ציבורי, ואף שהטיפול מסור ואיכותי, הסביבה מנוכרת, כי המטפלים זרים. לאחרונה אני שומעת על חיבור מאוד לא מדויק של 'הוספיס בית' ושל המתת חסד. חשוב להבהיר שזה לא כך".

מאז שענת מתה שב ועלה הדיון על התמודדות עם המוות, בהקשרים של נתן זך וספי ריבלין. עד כמה ריאלית המגמה של לנסוע לשוייץ, לקבל זריקה ולגמור את הכל, בלי הכנה ועיבוד?
"יש סכנה להיווצרות 'הדבקה', חיקוי של סלבריטאים. אני מעדיפה הידבקות לגיבורי תרבות רב ממדיים, אמיצים, מפוכחים, אחראיים, שמדגימים באצילות כיצד להתמודד עם משימות החיים ועם חרדה וסבל. חשוב להבין שזהו רק מודל לחיקוי, ואי אפשר להגיע למטרה רק בדרך של חיקוי, להבין שזה תהליך, שזו התפתחות הדורשת השקעה וזמן ואימון ותחזוק".

 ענת וגידי גוב, "היה לה הומור הכי לא פוגע". צילום: פלאש 90