אף שאין בעברית מלה מקבילה למונח ההוליוודי "קראוד-פליזר" (מפייס המונים או מתחנף לקהל), ברור ש"מיתה טובה" הוא בדיוק סרט שכזה. "מיתה טובה", שפתח בליל שבת את תחרות הסרטים (במקביל ליציאתו המסחרית בבתי הקולנוע) הוא סרט סימפטי, נעים לצפייה, שמחביא בשרווליו כמה וכמה טריקים חביבים. אבל הוא בהחלט יכול היה להיות הרבה יותר מזה, אילו שני יוצריו - טל גרניט ושרון מימון - היו חושבים פחות על האופן שבו מדגדגים את בתי השחי של הצופים, ויותר על המשמעות הכוללת של סרטם.

העלילה עוקבת אחר התארגנות מחתרתית של דיירים בבית אבות ירושלמי, המפתחים שיטה משלהם להמתת חסד. נקודת מוצא זו יכולה הייתה להוביל קומדיה מקאברית חדה, או דווקא סרט מחאה על הזנחת בני הגיל השלישי, או אפילו סרט מוסר הדן בהשלכות השונות של המתת חסד. בפועל מדובר בקומדיה מפויסת, מעט סנטימנטלית, המחטיאה חלק גדול ממטרותיה. למזלו של "מיתה טובה", הוא מתברך במשחקה המעולה של לבנה פינקלשטיין.

על "מנפאואר", מתמודד נוסף בתחרות הסרטים הישראלים, אף אחד כבר לא יאמר שהוא קראוד-פליזר. זהו סרט עם מבט מריר על החברה הישראלית, ועל האופן המגונה שבו היא מתמודדת עם אתגר מוסרי כמו נוכחותם של הפליטים מאפריקה בתחומי דרום תל אביב. נעם קפלן, שביים את הסרט, משתדל, ולעיתים אף מצליח, לנסח אמירה חברתית נוקבת, מבלי צורך להשתמש בטכניקה של הטפה פוליטית ישירה.

"מנפאואר" מורכב מארבעה סיפורים, כולם קורים בשכונת שפירא הדרום תל אביבית, הזורמים במקביל, ובתוך כך פורשים תמונת מצב מייאשת שכל אותם גאונים, בניצוחו של גדעון סער, שתכננו את "חולות", מחנה הגירוש מרצון שהוקם בנגב, משתדלים להישאר עיוורים לעומתה. מבין שחקני הסרט צדה את העין עבודתו של יוסי מרשק, המגלם צייד ראשים הפועל במסגרת משטרת ההגירה.