הגר בן-אשר, שחקנית ובמאית, תפציע ב"מכתב אהבה לקולנוע": פרויקט מיוחד שיושק בפסטיבל הסרטים בחיפה, שאצרו והפיקו סתיו מרון ואלונה רפואה. בפרויקט עשרה סרטים קצרים באורך 3-4 דקות, שבוימו על ידי בימאים עכשוויים בולטים, ביניהם: אבי נשר, ערן ריקליס, נדב לפיד, תומר היימן, דרור שאול, תאופיק אבו ואיל, דנה גולדברג ועוד.

בן-אשר תציג את "פריחה שבורה" - הומאז' ל"פריחות שבורות" (Broken Blossoms), אחד הסרטים האילמים המפורסמים ביותר שביים ד-וו גריפית ב-1919 עם ליליאן גיש. בן-אשר, בתרגיל סגנוני מבריק, אילם ובשחור לבן, יצרה הומאז' משלה עם השחקן ערן ישראל והשחקנית ורוניקה ניקול טטלבאום, לסרט הממוקם בפלסטינה של 1919.

אפרופו אהבה והקרבה לקולנוע, בסרטך "הנותנת" הוכחת שהמסירות שלך לקולנוע היא טוטאלית. האם זאת מסירות מולדת או נרכשת? האם היא מתגמלת?
"לגבי המסירות זאת שאלה ממלכדת. זאת בעצם שאלה על שליטה. אם הקולנוע שולט בי, או שמא אני בו. זאת משום שהמונח מסירות יש בו גם צדדים מכוערים,אך לא ניתן לעשות סרטים בלעדיו. מלכוד".

"בנוגע להיסטוריה שלה, על זה קשה לי לענות, הואיל ואין לי איך לדמיין את התשוקה שהייתה, או לא הייתה לי, לעריכת דין או לקפיצה על מוט. בסוגיית התגמול, כן. ודאי. אני עושה את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם. ואני חשה בת מזל על כך. אני יודעת שאלמלא הייתי מקדישה לכך את כל כולי, זה לא היה קורה. ועם כל זה, אני מניחה שהעתיד עוד ילמד אותי כל מיני דברים חדשים".

לא מרגישה שסצינת העירום שלך ב"הנותנת" הייתה נועזת מדי? או שמא עירום בישראל עדיין מתקבל בפוריטניות?
"יש משהו מסוכן במחשבות בדיעבד על יצירה, שהן לא למידה מטעויות, אלא הלקאות עצמיות. גם אם הסרט והעירום נתפסים כעשייה קולנועית בלתי סטנדרטית, הוא ירה כמה חצים לתודעות של אנשים, וזה, בסופו של יום, התגמול. שמעתי מהרבה צופים שספרו שהיו לסרט השלכות מאוד רציניות על התפיסהשלהם את עצמם, והם חדלו מלהדחיק, הוציאו סודות לאור, חשו לראשונה בחייהם שהם מובנים ונתמכים. מה עוד צריך לבקש?".

"משום שזה 'עירום מקומי', וכל ישראל אחים, היה בחוויה הזאת משהו שנתפס כמטלטל. עירום מיובא לא נתקל בהתנגדויות. אני מניחה שההתנגדות מבית תיעלםעם הזמן, ועם האבולוציה של תפיסת הקהל המקומי את הקולנוע המקומי. הקולנוע הוא אמצעי ביטוי יצרי, שכל תשוקתי אליו, ובכפיפה אחת גם כל חושי".

קשה לך עם השטחיות והאפרוריות היומיומית? מחפשת כל רגע את השיא או השפל?
"יש פער בין האופן שבו אני חיה את חיי לבין העשייה הקולנועית. אני מנהלת יומיום די שקט, שלא לומר, סגפני במידה. עובדת קשה והרבה, נמצאת רוב הזמן בבית, רואה סרטים, קוראת ספרים. החיפוש אחר קתרזיס מנותב לסרטים. זה מקום לפרוק אליו את סך הרגשות, אבל זה גם מקצוע, שאני מקווה שאני משתכללת בו, כאילו הייתי נגר".

אורח חיים סגפני? את נראית הכי סקס, סמים ורוקנרול.
"נדמה לי שאני, פחות או יותר, ההפך מזה. הייתי מאוד רוצה להיות כזאת, אבל נבצר ממני, אולי בגלל איזה בלבול היסטורי, אולי בגלל כשל פסיכולוגי, אולי בגלל כאבי גב. בכל מקרה, אצטרך כנראה לחכות לגיל מאוחר יותר, בשביל לחיות איזו הרפתקת קצה כזו או אחרת. אני חושבת שלתאר את היומיום שלי יפיל לתרדמת גם את עקשני הקוראים".