"הצלחה היא למצוא את הסיפוק בלתת קצת יותר ממה שאתה מקבל"
כריסטופר ריב
כלוא בתוך גופך. מביט על העולם סביבך. הוא זז. ואתה לא. הוא מתקדם. ואתה תקוע בכיסא הגלגלים. מחייך לכל מי שדורש בשלומך. עונה בנימוס לכל מי ששואל. עכשיו אתה פרזנטור של אומץ לב, של נחישות, של מאבק באסון הפרטי שלך. אתה יכול לחשוב. אתה יכול לדבר. אתה יכול אפילו לאהוב. אבל כבר לא יכול לרוץ. או לעוף. פעם, זה לא היה כל כך מזמן, יכולת לעוף.
זה היה ב-1978. הייתי בן 14. אמרו לנו שסרט כזה עוד לא היה. ובאמת, סרט כזה עוד לא היה. בפה פעור ובעיניים משתאות, הבטתי בגבר בחליפה הצבעונית, הצמודה לקימורי גופו, מניף את ידיו קדימה ועף להציל את העולם על המסך הענקי שבבית הקולנוע. זו לא הייתה ציפור. זה לא היה מטוס. זה היה סופרמן. זה היה כריסטופר ריב, שקנה את עולמו והפך, כמעט בן לילה, לסופרסטאר. לאיש שכולנו אהבנו לאהוב. וכולנו רצינו להיות כמוהו.
ריב עזב אותנו לפני עשר שנים בדיוק, באוקטובר 2004. הוא היה בן 52 בלבד במותו. אבל חייו הסתיימו, כואב לומר זאת, תשע שנים קודם לכן, כשנפצע בתאונת רכיבה. סופרמן, הכל יכול, חסר הפחד, נפל מסוס, ספג מכה עזה בחוט השדרה וסבל עד יום מותו משיתוק בידיו וברגליו. זה היה כל כך אירוני וכל כך בלתי נתפס, עד שכל מה שיכולנו לעשות הוא לשתוק.
ריב עצמו לא שתק. הוא התעשת ובחר לפעול כדי לשפר את איכות חייו מתוך אמונה שיצליח לחזור לעצמו, להציל את עצמו, ועזר, תוך כדי כך, לנפגעים אחרים בחוט השדרה. הוא הקים מרכז מחקר, עשה נפשות בעולם למען המשותקים באשר הם, ונתן משמעות לחייו. אבל גופו, שגרם לו סבל לאורך כל החיים הללו, הכריע אותו. מוקדם מדי.
קתרין הפבורן מתרגזת
ריב נולד ב-1952 בניו יורק. אמו, ברברה הייתה עיתונאית. אביו, פרנקלין, כתב פרוזה ושירה ועסק גם בהוראה. אבל הארומה האינטלקטואלית שבביתם לא הספיקה כדי לקיים חיי משפחה יציבים והשניים התגרשו במהירות. ברברה עברה עם כריסטופר הקטן ואחיו בנג'מין, הצעיר ממנו בשנה, לניו ג'רזי, וכעבור שלוש שנים נישאה בשנית לסוכן הבורסה טריסטם ג'ונסו.
הטלטלה המשפחתית, כך נראה, לא הותירה צלקות בלבו של ריב, שהצטיין בלימודיו ונחשב גם לספורטאי מוכשר, אבל אהבת חייו הייתה הבמה. בגיל 9 השתתף בהצגה ראשונה, וכעבור שש שנים התגלה בפסטיבל התיאטרון וויליאמסטון. שם, מאחורי הקלעים, זכה לביקור מפתיע. השחקנית אולימפיה דוקאקיס, שהתפעלה ממה שראתה, ניגשה לריב והודיעה לו שלא יעז לוותר על מה שיש לו.
ריב הקשיב, עבר באוניברסיטת קורנל, הגיע לתיאטרון בקיימברידג', התקבל לג'וליארד, שכב עם שחקנית מבוגרת, הכיר את רובין וויליאמס, ראה לא מעט תיאטרון באירופה, ולא פסח על שום קלאסיקה ממיטב המחזאות העולמית. רק שהמסלול שהחל ב"מחכים לגודו", "מראה מעל הגשר", "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" ו"ריצ'ארד השלישי", והגיע לשיאו ב-1975, על במה אחת בברודוויי עם קתרין הפבורן האגדית, נקטע כשריב בחר לפרוש (ולהרגיז את הפבורן ההמומה).
הוא אומנם כבר השתתף, זמן קצר קודם, באופרת סבון טלוויזיונית, אבל רצה את הדבר הגדול באמת - קולנוע. סופרמן, תתארו לעצמכם, היה בסך הכל תפקידו השני על מסך הכסף. ריב בן ה-26 השקיע את כל מרצו וגופו בגילום דמותו של קלארק קנט, העיתונאי הביישן שמסתיר מכולם, ובעיקר מאהובתו, את כוחותיו הפלאיים.
על המסך הוא נראה שרירי ומוצק, אבל בחייו, לעומת זאת, עוד הרבה לפני התאונה הטרגית, היה ריב ילד אסתמטי שסבל גם מאלרגיות, ממחלת הנשיקה, מהפרעה בכלי הדם, מנשירת שיער ואפילו ממלריה. זה לא הפריע לו להתעופף גם לעבר סרט ההמשך, "סופרמן 2". ואחר כך היו גם 3 ו-4, כל אחד ואחד מהם תמוה ונופל מקודמיו.
בין לבין, קיבל ריב ביקורות טובות על משחקו בסרט "הבוסטונים", שיחק מול קתלין טרנר וברט ריינולדס בקומדיה השנונה "מחליפים ערוצים", ואף חזר לבמה ב"כותרת ראשית" וב"נישואי פיגארו". ב-1993, בגיל 41, בסרטו של ג'יימס אייבורי, "שארית היום", שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, גילם את תפקידו של חבר הקונגרס לשעבר טרנט לואיס. זה היה, אולי, תפקידו הבולט ביותר. עד כדי כך שהמפלגה הדמוקרטית הציעה לו, ברצינות תהומית, לרוץ לקונגרס. בחיים האמיתיים, לא בסרט.
זה נשמע, איך נאמר זאת בעדינות, קצת מופרך. אבל במדינה שבחרה ברונלד רייגן לנשיא, בארנולד שוורצנגר למושל ובקלינט איסטווד לראש עיר, יכול להיות שגם ריב היה מצליח לשנות משהו. והיה לו מה להציע.
הוא עסק בפעילויות צדקה, היה פעיל נמרץ מטעם ארגון "אמנסטי" העולמי וב-87' היה אף מעורב בחילוץ עשרות שחקנים מידי הרודן הצ'יליאני אוגוסטו פינושה, שעמד להוציאם להורג. אבל יותר מכל, מאז היה ילד, עסק ריב בפעילות פיזית, אתגרית, כמו סקי, טיפוס, צלילה ורכיבה, ואפילו טיס. הוא היה מכור לזה. ואז התרחשה התאונה.
שעון הזמן עצר
ב-27 במאי 1995 העולם עצר מלכת. הידיעות על התאונה המחרידה בתחרות רכיבה בווירג'יניה שבה השתתף, שבגינה נאלץ לעבור ניתוח חירום כדי לחבר בין הגולגולת לצוואר לאחר ששתי חוליות שלו רוסקו, זעזעה את מעריציו וכל אדם באשר הוא.
בהתחלה ריב רצה פשוט למות. הוא ביקש מאשתו שוב ושוב לנתק אותו מהמכשירים. אפשר להבין אותו. הסבל שחווה היה לא אנושי. הוא היה חסר אונים לחלוטין, נזקק להנשמה מלאכותית, קיבל עירויי דם בלי סוף ועבר פיזיותרפיה ותרגילי נשימה שהקלו עליו בהדרגה. אבל מי שאולי הציל את חייו, לפחות לזמן מה, היה חברו מהלימודים, רובין וויליאמס, שהגיע לחדרו שבבית החולים מחופש לרופא ושאל אם אפשר לבדוק לו את הרקטום. ריב חווה שמחה וצחוק, ובחר בחיים.
בשנים הבאות יפעל במרץ, ככל שגופו הסחוט יאפשר לו, כדי להגביר את המודעות למצבם ולסבלם של משותקים, אם זה בהנחיה במשחקים הפאראלימפיים, בנאום בטקס האוסקר או אף בביקור במכון ויצמן, בטכניון ובמרכז שיקומי, כאן בישראל; הוא גם יבחר שלא לוותר על הקריירה הקולנועית, למרות הכל ואף על פי כן.
רק שנתיים חלפו מאז אותה תאונה, כשריב ביים סרט טלוויזיה ראשון בשם "שעות הדמדומים", שהיה מועמד לארבעה פרסי אמי. כעבור שנה הופיע בגרסה המחודשת ל"חלון אחורי", סרטו המופתי של אלפרד היצ'קוק, בתפקיד ג'ייסון קמפ המשותק, שצופה ומפענח מעשה רצח שאירע בבניין שממול.
העתיד, בשנת 2000, נראה ורוד. אך לא מזמן, זכה ריב בפרס הגראמי על האוטוביוגרפיה "עדיין אני" שהקליט בקולו. מצבו הגופני השתפר. חלק מהתפקודים המוטוריים חזרו, כמו למשל באחת מאצבעותיו. הגוף, כך נדמה, החל להתעורר מהתרדמת. וריב, איך לא, נראה מאושש יותר ואופטימי מתמיד. הוא האמין, בכל לבו, שהאימונים שלו עושים את שלהם ושהוא לאט לאט יצליח לשוב לאיתנו. זו הייתה, למרבה הצער, תקוות שווא.
הוא השקיע במחקר בתאי גזע, המשיך לביים ולכתוב באמצעות קולו, הופיע בשני פרקים בסדרה "סמולוויל" והתארח גם בסדרה "הפרקליטים". אבל שעון הזמן עמד להיעצר. פצע לחץ הוביל לתרדמת, הלב קרס וריב החזיר את נשמתו לבורא. אשתו השנייה, דיינה מורסיני, חלתה בסרטן הריאות ומתה שנה וחצי אחריו. אבל את ההשראה שהעניק כריסטופר ריב לנו, לכולנו, ובמיוחד לחולים נואשים ולמשותקים שרצו לשים קץ לחייהם, אנחנו לא נשכח. אף פעם.