אין דוגמה מביכה יותר לזקנה מבישה של כוכב רוק מאשר הפאזה הנוכחית בחייו של ניל יאנג. לראות, לקרוא ולהאזין - ולא להאמין. שנתיים בלבד אחרי פרסום האוטוביוגרפיה הראשונה שלו Waging Heavy Peace, שהייתה סיור כתובות גולמני בהמצאותיו בתחום הסאונד, הגיטרות ומעט מאוד על עצמו ועל המוזיקה שלו, יצאה השבוע אוטוביוגרפיה שנייה A Memoir of Life & Cars שבה מדווח יאנג בעיקר על המכוניות הרבות והמגוונות בחייו, משחתות אמריקאיות סובאות דלק שבעליהן הסב אותן לפאר אקולוגי הנוסע על דשן.  

מי שמכוניות אמריקאיות אינן עניין מרכזי בחייו, טוב יעשה אם יישמר מהספר. המוזיקה המעטה שעליה כותב יאנג נעצרת בערך בתפר שבין "באפלו ספרינגפילד" וקרוסבי, סטילס ונאש וקצת על החיבה שהוא חש כלפי סטיבן סטילס, הגיטריסט הטוב ממנו וחברו לעתים. בהנחה שיאנג מתמודד עם הנצח כפי שהוא מגולם בדמותו האייקונית של בוב דילן שאוהדים כמוני ממתינים בכיליון עיניים לכרך השני של האוטוביוגרפיה שלו, יאנג יוצא רע מאוד מההשוואה. לעומת יצירת המופת העל-זמנית של דילן, A Memoir הוא שעמומון דל אוקטן. 

יאנג מתעקש לספר על פגי, אשת חיקו הנצחית, כיצד שחו עם דגי מנטה-ריי ענקיים בלגונה הכחולה ליד ביתם בהוואי, אבל הספר רואה אור חודשיים אחרי שהגיש יאנג בקשה לגירושין. כוכבי רוק מקשישים אינם היחידים הנפטרים מנשותיהם בעלות הקילומטראז' הגבוה לטובת מודלים חדשים, אבל קשה להתחבא מהצרימה של יאנג שעשה כן לטובת השחקנית דריל האנה (בלייד ראנר, רוקסן), השיקסע האולטימטיבית ומי שכבר עמדה בין הריסות זוגיותם של גברים אחרים. לפני חצי יובל בערך שכנה האנה בזרועותיו של ג'קסון בראון שלעתים אני מעדיף את יצירתו המוזיקלית על פני זו של יאנג, וברחה מהן בטענה שבראון היכה אותה. טענה שלא הוכחה עד היום.

מה לנו לעמוד בדרכו של יאנג אל האושר, אבל ריח חמוץ עולה מהספר שחלק ממנו מוקדש למכוניות שאותן קיבל יאנג במתנה מפגי, לימי הולדתו ובחגים אחרי שהצביע עליהן כמשאת נפשו. אם אתה מתכוון להדיח מעליך את רעייתך זה 30 שנה במכת גב יד, אולי ראוי להסתיר את האופן הקפריזי שבו אתה מתנהל. 

מלקק את גאונותו  

כמו כל דבר אחר שיאנג משחרר לאוויר העולם ובאותה התניה פאבלובית של אוהד זקן שהוא הומלס, נחת הספר בקינדל שלי ברגע צאתו ומיד התנפלתי עליו. קראתי ונאנחתי, קראתי ובכיתי. הנה אחד מיוצרי הרוק הגדולים של כל הזמנים שאינו מוצא את דרכו לדבר באופן גלוי וישיר על מקורות יצירתו, על שיריו, הרכביו המוזיקליים ונגינתו, אלא חוזר שוב ללקק את חלקי גופו המוצנעים ולהפגין את יסודות גאונותו.

בשעה שהממסד העיתונאי והביקורתי שומר על שתיקה מוזרה כמי שיודעים דבר מה על הקפריזות של יאנג, התייצב "רולינג סטון" הנאמן והעניק לספר ארבעה כוכבים. "רולינג סטון" תמיד מעניק ליאנג ארבעה כוכבים מינימום. כך לאלבומו A Letter Home הלא ראוי מתחילת השנה, שבו נשמע יאנג כמי שהקליט את גרסאות הכיסוי שלו לשירים אהובים מבטנה של צוללת רוסית מתחת לכיפת הקרח בקמצ'טקה. וכך יהיה ודאי גם עם Storytone שיראה אור ב-4 בנובמבר ובו מגשים יאנג חלום ישן והקליט אלבום חדש עם תזמורת פילהרמונית בהרכב מלא. 

למרות הדימוי שלו, הפלנל והג'ינס הקרועים, ניל יאנג הוא אחד הרוקרים החמדניים בשכונה. אהבת הכסף שלו מתועדת היטב, כולל בספריו ובראיונות אתו, והוא מוזיקאי שאינו בוחל להוציא שוב ושוב את אותם שירים, בעיקר בהופעות חיות שאינן שונות מהותית אחת מהשנייה. פרויקט הארכיון שלו תקוע אחרי מכת הפתיחה המגלומנית שעלתה כ-200 דולר ויאנג לא דופק חשבון וממשיך לשחרר אלבומי בוסר שחלקם אינם יותר מסקיצה לאלבום שטרם הבשיל. נכון שהוא נשאר חברו הטוב של האיכר האמריקאי, יחד עם וילי נלסון, ג'ון מלנקמפ ואחרים וגם הרחיב את תחומי הפילנתרופיה שלו לסכנת ההתחממות הגלובלית, פרויקט שבו מעורבת גברת האנה.  

הכל היה פחות מרגיז ומקומם אלמלא הדרך השקופה שבה מנסה ניל יאנג לנצח את דילן, היוצר שניצב על הקוביה הגבוהה במקצה המנצחים. דילן מוציא ב-4 לנובמבר את הגרסה המלאה והמונומנטלית של The Basement Tapes ובה 139 שירים בשישה דיסקים שהוקלטו ב-1967 עם "דה בנד" בוודסטוק והפכו לפריט הבוטלג הלוהט ביותר בהיסטוריה. על פי המוצרים הקלוקלים שלו לאחרונה, יאנג מנצח בעיקר את עצמו. משבר הזהות והגיל אינם עושים לו טוב.