1990, "קפה כזה" ברחוב שינקין בתל אביב. מעיתון "חדשות" שלחו אותי לראיין את הלהקה הצעירה "איפה הילד?" שעומדת להוציא אלבום. ישבנו בגינה. חמי רודנר, המתופף אסף מרוז, המכונה "בובי" ואני. דיברנו על מוזיקה ישראלית, רוק'נרול בעברית, תל אביב מול הקיבוץ. סקס, סמים וקסמים של גיטרות בס-תופים.

שינקין איבד את זוהרו עד סוף העשור. "קפה כזה" נסגר. "איפה הילד?" הצליחה, התפרקה, נפרדה, חזרה והתאחדה לאחרונה. השנים חלפו. רודנר הוציא אלבומי סולו, שתה הרבה אלכוהול, התחתן עם איגי וקסמן, הפיק לה דיסק, נפרד ממנה, כתב על זה שיר גדול, עבד עם ג'ורג' מרטין של הביטלס, הוציא אלבום עם שליחי הבלוז, עבד במשרד פרסום, עזב, התגרש, שתה הרבה.

במשך השנים נפגשנו ודיברנו וחזרנו ושוחחנו וגם יצאו מהמפגשים האלה ראיונות מעניינים. תמיד מעניין לדבר עם חמי רודנר, הדובר הרהוט, החד, הדעתן של הדור ההוא. משינה והחברים של נטאשה הצליחו יותר מ"איפה הילד?", אבל יובל בנאי וארקדי דוכין לא שאפו מעולם לדברר את התקופה. הם לא רצו לנסח את ההתרחשויות, את עלייתן ונפילתן של שנות ה-90, לקוראי העיתונים וקוני האלבומים. רודנר לא הלך ל"דה וויס". בימים אלה הוא כותב שירים לאלבום החדש, המסקרן, של "איפה הילד?" ובסוף החודש יחגוג יום הולדת 50. הנער בן 50.

בימים אלה הוא כותב שירים לאלבום החדש. הנער בן 50. צילום: רענן כהן

השתקפות הנפש

האלבום הראשון שלו כמבצע נקרא "זמן סוכר". האלבום האחרון נקרא "זמן אסיף". ביניהם נמתחות 20 שנות קריירה, עליות ומורדות, סערות ורגיעות. רודנר, כך נראה לי, די שלם עם הגיל ולא מתכנן משבר. עכשיו זמן הווה. "לא מתגעגע, לא חי בעבר", הוא אומר. "אני לא כמוך, או כמו אסף (שריג), אני לא פריק כזה, של תקליטים, של דיסקים. יש לי מוזיקה על המחשב, על האייפוד, זה מספיק לי.

אני חושב שההווה זה הזמן הכי טוב. ואני, אז, כשהכל התחיל, פשוט לא נהניתי. לא היה לי כיף. זה נשמע אולי מוזר, אבל זו האמת. חשבתי שאני לא שר מספיק טוב, שאנחנו מפשלים בנגינה, בהופעות. הקהל אהב, אבל אני הייתי מלא ביקורת. וכעס. תראה, אני באמת ובתמים חושב ש'איפה הילד?' היום היא להקה הרבה יותר טובה ממה שהיא הייתה אז".

זה התחיל לפני 30 שנה. הוא רצה להיות משהו בשביל מישהו. ניגן בלהקות עם שמות כמו "מונדו" ו"דז'ירטיף", למד בעל פה שירים של משינה ואז יצא להקים את "איפה הילד?" בקיבוץ גבעת ברנר שבו גדל, עם אסף שריג. האיחורים הרצופים של המתופף לחזרות נתנו ללהקה את שמה, והשם מתכתב גם עם "הציור השבועי לילד" של ג'קי. בסוף 1989 עבר עם שריג לתל אביב. הם צירפו קיבוצניק נוסף, מחניתה, הגיטריסט אופיר בר-עמי, ואת המתופף אסף מרוז. "איפה הילד?" יצאה לדרך. זה לא היה קל.

עם 'איפה הילד?'. "חשבתי שאני לא שר מספיק טוב, שאנחנו מפשלים". צילום: ברקאי וולפסון

רק בשנת 1993 יצא אלבום הבכורה של הלהקה, "זמן סוכר", בהפקתו של יובל שפריר. שפע של להיטים: "אמריקה קרובה", "מה שעובר עלי", "העצב שלה", "נפלת חזק", "השמיים הגבול", "אחד אלוהים". הרדיו אהב אותם. גם תוכניות הקליפים.  

בקיץ 1993 הם נבחרו לחמם את בוב דילן בהיכל התרבות בתל אביב. עד סוף השנה "זמן סוכר" זכה באלבום פלטינה. שנה אחר כך הם הוציאו עוד אלבום מצליח, "שדים", שוב בהפקתו של שפריר. רודנר לקח צעד אחורה. כדי לא לקטלג את "איפה הילד?" כלהקה-של-חמי-רודנר, הלחין אסף שריג שבעה שירים, בהם הלהיטים "לבן בחלום שחור" ו"מישהו שומע אותי", ואופיר בר-עמי כתב והלחין שני שירים אחרים. "שדים" הצליח מאוד.

מסביב געשה הסצינה. מופע הארנבות של ד"ר קספר, פונץ', מוניקה סקס, זקני צפת, ירמי קפלן והפרחים, ערן צור וכרמלה גרוס וגנר, אביב גפן והתעויוט, אבטיפוס, כנסיית השכל. הופעות. אלבומים. הצלחות. עיתונות. תל אביב בערה מרוב יצירתיות. אבל אז נרצח ראש ממשלה מכהן, ונבחר ראש ממשלה אחר וזהו קיצור תולדות זמן סוכרוק'נרול. "את האלבום השלישי של 'איפה הילד?' אני לא מסוגל לשמוע", מודה רודנר. "אני שונא אותו. לא סובל אף צליל ממנו". "מסעותי עם עצמי" יצא ב-1995. יובל בנאי הפיק אותו. "הוא נשמע רע, כל כך רע, שאי אפשר להקשיב לו".

וזאת אף על פי שאחד השירים הכי גדולים שלכם, "הביאו את הסתיו", נמצא בו. "זה שיר טוב, אבל האלבום בלתי נסבל". רודנר לא מרחם. לא על עצמו. לא על יצירתו. אולי זו דרך לשמור על ערנות ועל דריכות. יש לו סטודיו ברחוב קרליבך, גיטרה, תקליטי זהב תלויים על הקיר, קפה, כורסה, מחשב. "אני לא מקליט כאן", הוא אומר. "כאן זה רק כדי ליצור. אני לא אוהב אולפנים ביתיים. הם לא עשו טוב למוזיקה".

למה לא?
"זה כמו סמארטפונים. הם השתלטו על האדם המודרני. הם גרמו לכך שהעיסוק והעבודה פולשים לך לחיים ואתה לא יכול להפריד ביניהם. אני רוצה ללכת לאולפן להקליט, וכשאני בבית להיות בבית, עם משפחתי. בתוכנות מחשב של הקלטה יש מגמה נרקיסיסטית. בן אדם יכול לשבת ולייצר אלף ערוצים של פלייבק וליינים ושירה וקולות וסטרינגס, אבל בעצם כל ערוץ הוא השתקפות של הנפש שלו בלבד. וזה לשכוח את המהות של המוזיקה. מוזיקה נוצרת מעבודה של אנשים ביחד.

אז יש אנשים שהם גאונים, כמו מתי כספי, אסף אמדורסקי, סטיבי וונדר, פול מקרטני, שבאמת אולי צריכים ויכולים לנגן ברגע נתון בכל הכלים. אבל היום אני נתקל יותר ויותר באנשים צעירים ושאפתנים שיש להם אולפן ביתי והם מייצרים אלבומי רוק שפחות או יותר הם עשו שם את הכל. ויש בזה משהו נכה ומאוהב בעצמו. והם לא מייצרים קלאסיקות כמו של הלהקות הגדולות שאנחנו מעריצים. וחוץ מזה, הקטע הטכני תמיד קצת הפחיד אותי. אז החלטתי שאני לא נוגע בזה".

כל אחד יכול ליצור בבית ובלי להוציא הון על אולפן.
"נכון, אבל במבחן התוצאה בסופו של דבר מעט מאוד ממה ששומעים בעולם הוקלט בבית. איכשהו, עם כל הדיבור שאתה יכול לשחרר ברשת שיר שהקלטת בבית, דברים שמשדרים ברדיו, שירים שמצליחים, הם כאלה שהוקלטו באולפנים מעולים. העובדה היא שכל מה שמושמע ברדיו יצא מאולפנים גדולים ומקצועיים.

גיליתי שאני אוהב אלבומים שלי ביחס ישיר לסאונד שלהם. כשזה נשמע מצוין, זה טוב בעיני. חוץ מזה, בעיני מוזיקה היא משהו שנעשה ביחד. לא באופן בודד ומופרד, כשכל אחד נמצא במקום אחר, או כשמישהו אחד מנגן על הכל. זה מעקר את המשמעות, לטעמי. הדבר שאני הכי אוהב במוזיקה, זו הנגינה ביחד. לעשות משהו ביחד. עם להקה. עם אנשים אחרים". באופן סמלי, מכל האלבומים שתלויים על הקיר בסטודיו שלו, דווקא "זמן סוכר" ניתק מהלולאה, וצנח לרצפה. "חבל", רודנר אומר בהומור, "זה אלבום טוב. חשוב". 

כי הוא הכי הצליח?
"לא אכחיש שיש התאמה בין מידת ההתקבלות של השיר לבין מידת החיבה שלי אליו. יש סיבה לכך שדברים מסוימים מצליחים מאוד, ודברים אחרים לא. הקהל לא טיפש".

ריח הכסף

רודנר אוהב לעבוד עם אנשים. יום אחד עם עדי רנרט וערן וייץ, ואז הופעה עם "איפה הילד?", ויום אחר כך במופע יידיש, ואז עולה להתארח במופע שירי הביטלס עם מג'יקל מיסטרי טור. "החיבור בין מוזיקה לאנשים זה הדבר הכי מטריף".

מה קרה למוזיקה במאה ה-21?
"מה שקרה הוא שפעם הרוק והטכנולוגיה היו נורא מסונכרנים. במשך שלושה עשורים, שנות ה-60, ה-70 וה-80 , היצירתיות הלכה יד ביד עם הטכנולוגיה. אבל היום הטכנולוגיה יותר דומיננטית ונוכחת ונמצאת מאה קילומטר לפני היצירתיות, הסקרנות, האמנותיות, הרצון לטעות ולחפש ולגלות. בעיני, הדמוקרטיזציה של התרבות היא קללה למוזיקה. ולכן אנחנו חיים בעידן נטול קלאסיקות. יוצאים דברים טובים, אבל שום דבר לא מצליח לדגדג את 'סרג'נט פפר' או 'סטיקי פינגרס'.

אי אפשר לייצר קלאסיקות כשכל עשיית המוזיקה, כמו הסרטים בהוליווד, הלכה אל המקום שהכלכלנים אמרו להם ללכת. אל בני הנוער. שם הכסף הגדול נמצא. ברגע שאתה מייצר אך ורק מוצרים לבני נוער ומאמין אדוק בטיפשות של טינאייג'רז, אתה תיכשל. בשנים האחרונות מוזיקה איכותית תויגה כ'אלטרנטיבית', זה נהיה בוטיק. מגניב, כאילו, אבל לא כזה שכל העולם שותף לחוויה שלו. וכשאתה אלטרנטיבי, איך תייצר המנוני רוק? איך תביא בשורה גדולה של איכות סוחפת להמונים ששרים You Can't Always Get What You Want ומתרגשים יחד?".

אז איך נצא מזה?
"מי אמר שצריך לצאת מזה? לא צריך לצאת מזה. אי אפשר להילחם בזמנים משתנים. בכל תקופה צריך להוציא את המיטב".

רודנר בילדותו. "רואה את עצמי בבתי הבכורה". צילום: מתוך אלבום המשפחה

איך אתה מגדל את ילדיך מהבחינה הזאת?
"יש לי שלושה ילדים, שרה, נעמי ומיכאל. לא אכפת לי שהם יאכלו את הג'אנק בבתי הספר והגנים ויראו שטויות בטלוויזיה, כי מצד שני, יש בהם סקרנות וחקרנות. בתי הבכורה, נגיד? אני רואה את עצמי בה. יש בה איזושהי סקפטיות. היא מתייגת מה זבל ומה לא. היא יודעת להבחין בין טפל לעיקר. זה משהו שאנחנו מעבירים להם. להיות אנשים חושבים. אני לא מגביל".

אז פחות סמים, אלכוהול ובילויים ליליים, יותר זמן משפחה ומחויבות לפרנסה. אילו עוד שינויים אתה מאתר אצלך עם הגיל?
"חברים שלי נורא מתאבלים על זה ומנסים לגרור אותי בחזרה, אבל אני הפסקתי לאהוב כדורגל למשל לפני שנה. הבנתי שזה עוד סוג של שעשוע התמכרותי, שטייקונים מזינים אותו. כל דבר שכסף מניע אותו, איש רגיש מגיב לזה לא טוב. כי ריח הכסף הוא ריח מסריח. אתה רואה את זה במוזיקה ובקולנוע, ואתה רואה את זה ממש בולט בכדורגל. הייתי צופה אדוק בכדורגל אבל ב-20 השנים האחרונות, מ 1992 עד 2012 , ראיתי איך משנה לשנה הכסף הגדול קובע את קו הרקיע של הבניינים בתל אביב ואת קו הרקיע של הכדורגל. אין בזה אמת. אין בזה באמת יופי, גם אם המשחק מהיר יותר ולשחקנים יש כושר טוב יותר. אין רומנטיקה. אין קסם".

אז הכדורגל, כמו הרוק'נרול, הסתאב?
"כל העולם הוא אחד. יש קשר בין הכדורגל לבין הרוק. יש קשרים סמויים. אנחנו חיים בעידן הכי עני בתרבות שיש מאז המאה ה-14. השפע הוא מדומה. השפע הוא מדבר צחיח. בטלוויזיה מייצרים דברים חשובים לנראטיב התרבותי. לנשמה. אפילו בישראל, אבל בהרבה אספקטים אחרים של התרבות הפופולרית, מוזיקה, קולנוע, תיאטרון, ספורט בידורי, ספורט המונים, פשוט יש שממה".

אתה משועמם?
"לא. מה שטוב אף פעם לא משעמם אותי. מוזיקה טובה אני תמיד מוכן לשמוע. ולקרוא ספרים טובים אני תמיד אוהב".

צל העבר

בדיסקו של קיבוץ גבעת ברנר היו משמיעים אריק קלפטון, דיפ פרפל, וגם אבבא ובי ג'יז. רודנר גדל לאהוב את כולם. "אין לי פילטרים. אני שומע דברים שונים", הוא אומר. "אני לא סובל פנאטיות מוזיקלית. לא אוהב טהרנות. זה כמו מתנחלים. כמו טבעונים. כל הוויכוחים על קוצו של יו"ד. תקנון האיכות. מה כן ומה לא. אנשים שהם אניני מוזיקה לא יודעים איך לאכול אותי, וזה לא מהיום. כשעשיתי את ‘גאולה' היו כאלה שהקיאו עלי. כי זו הייתה בגידה ברוק'נרול. מה זו המתקתקות הזאת? אבל אני לא יכול להיכנס לכל האבחנות האלה. זה לא אני ולא בשבילי".

מי היו המודלים שלך במבט לאחור? את מי ניסית לחקות?
"בהתחלה ניסיתי לשיר כמו בונו, כמו איאן מקאלך. מאוד הושפעתי מדיוויד ביירן, שהיה דמות לחיקוי. הרגשתי בנוח עם זה שהוא ווירדו. לא הילד היפה של הכיתה. ואז הבנתי שמה שיוצר את המקוריות שלך, זה הכישלונות שלך. כשהשירים של 'איפה הילד?' התחילו להיכתב הייתי ער לזה שיש בנו משהו מאוד מסורתי, ומצד שני שלנו. 

רק אנחנו יכולים לכתוב את השירים האלה, טובים או לא טובים, אלה השירים שלנו. אני נמצא במקום מקבל. אני חי בשלום רב עם הכל. היה רגע ש'זמן סוכר' הטיל עלי צל. זה הדבר שהכי הצליח והוכר, ואני כל הזמן ניסיתי לחיות עם השיא הזה, שצריך לשבור. ומצד שני, למדתי ליהנות מזה. האלבום הזה, אני לא מקשיב לו. אבל אני מנגן המון שירים מתוכו בהופעות וזה מה שחשוב. אני שמח על כל דבר שהוצאתי, חוץ מ'חמלה' ומ'מסעותי עם עצמי'. אני מרגיש שזה מישהו אחר, שם, ולא אני".

עם האקסית, איגי וקסמן. "הבנתי שמה שיוצר את המקוריות שלך, זה הכישלונות שלך". צילום: נעם וינד

שנאה עצמית?
"סוג של שנאה עצמית. וגם הפרזה בחשיבות עצמית. בשני האלבומים האלה ניסיתי להיות חשוב. ואלה הנפילות שלי כאמן וכבן אדם. העניין במוזיקה, ובאמנות בכלל, זה לא להתאמץ. לא לנסות להיות חשוב".

בימים אלה רודנר יושב וכותב שירים לאלבום חדש של "איפה הילד?". "אנחנו להקת רוק, אני בן 50 תכף והנקודה הזאת של בן כמה אתה, בן כמה אתה צריך להיראות, זה יוצא זקן או לא - אנחנו דנים בזה. היום קשה לי לעמוד על במה שעתיים ולזעוק 'מה שעובר עלי'. שירים שיש להם פיץ' גבוה, גם עוצמה, הם דורשים ממני מאמץ פיזי. כושר גופני גבוה. אני עושה פילאטיס כבר שלוש שנים, מנסה להקפיד לאכול נכון. פעם זה היה אדרנלין טהור, אבל אי אפשר לנצח את הזמן. שומעים את זה בהקלטות של ההופעות. הרבה יותר עצבני ומהיר. היום זה מקום אחר".

אתה לא חושב שהייתם טובים פעם?
"אני לא נהניתי אז, לפני 20 שנה. אנשים אומרים בהופעות של 'איפה הילד?': 'החזרתם אותנו לגיל 17' - אבל אני הייתי אז מבולבל ולא מרוצה מההופעות. נהניתי לעבוד באולפן, אבל הרגשתי שאני חרא. לא מנגן מספיק טוב, לא שר מספיק טוב. שהלהקה לא מספיק טובה. במושגים שלי, לא היינו מספיק טובים. תמיד רצינו לנענע את הטוסיק על הבמה ושאנשים ירקדו. כמו בדיסקו של גבעת ברנר. היום זה יותר משוחרר. יותר שחור. יותר סול".

כלכלית, איך אתה שורד במציאות מוזיקלית כל כך קשה?
"בניתי מודל שהוא מאוד פגום ויש בו תפרים - אבל הוא מקיים את המשפחה שלי. אני עובד רק במוזיקה ועושה כל מה שאפשר לעשות בשדה הזה. אני כותב, מופיע עם הרכבים שונים, מלמד, מפיק אמנים אחרים, מייעץ אמנותית. משתתף במופע יידיש של ההורים שלי. זה מייצר, בחודשים שאין בהם מלחמה, פרנסה למשפחתי. לדעתי, מי שלא מתפרנס ממוזיקה לא יכול להיות באמת מוזיקאי לטווח ארוך".

עם ההורים. "אני עובד רק במוזיקה ועושה כל מה שאפשר לעשות בשדה הזה". צילום: אלי דסה

להפקה המוזיקלית של האלבום החדש אחראי אסף אמדורסקי. "אם לא נקליט מוזיקה חדשה לא נוכל להמשיך לנגן יחד", מסביר רודנר. "אני חייב את זה לעצמי. עשינו אלבום לפני שנתיים שאף אחד לא יודע שהוא יצא, אבל אם לא היינו מוציאים אותו לא היינו יכולים להמשיך לעמוד על במה יחד. זה סם חיים. גם ממנו הרווחנו כמה שירים שאנחנו עושים בהופעות. צריכים ליצור מוזיקה חדשה".

אז יש רוק'נרול אחרי גיל 50?
"אם להיות ישר, אז לגדולי הגדולים של הרוק היה מקסימום עשור של יצירה חשובה ומשמעותית. לנון, בואי, פול סיימון. ולפעמים פחות מעשור. בריאן ווילסון, נגיד. לכולם, כולל חמי רודנר, יש שירים נהדרים גם אחרי העשור הראשון שלהם. אבל היצירה עצמה היא שיקוף של הזמן. האישיות שלך יש בה איזושהי קרינה. סנכרון עם הרוק'נרול. ואז במשך שנים אתה ממשיך לדהור על האנרגיה היצירתית ההיא של תחילת הדרך. מי הצליח לחצות את הקו הזה? דילן. אחד הדברים שהוא עושה, זה להשתמש בגילו כחלק מהאמנות שלו. דילן אומר - אני זקן, אני אשיר כמו זקן. לא אנסה לחזור ולשיר כמו בן 25. וצריך להבין: הניסיון לחזור בזמן זו ה-בעיה. ברגע שאתה מבין את זה, יש לך עוד צ'אנס. מה שחשוב זה מה שקורה עכשיו".