דומה שהכל כבר הושר ונאמר בנושא "שיר הסלפי", המקדם את הפסטיגל הקרוב. והאמת היא, שאני מסכים עם כולם. מצד אחד, אני מבין את מבקרי הפסטיגל. נכון שמדובר באירוע מסחרי, אבל כל גוף שמשווק תרבות לילדים צריך להטיל על עצמו אחריות. בטח כשמדובר באירוע תרבותי מרכזי לילדים. ומה שראינו ב"שיר הסלפי" הוא בפירוש תת-רמה, שאתם לא רוצים שילדיכם יצרכו. 

מצד שני, אני מבין גם את המבקרים של המבקרים. על מה ולמה כל הזעם הקדוש הזה? מה אתם רוצים בעצם מהפסטיגל? הוא רק שיקוף - מהימן לגמרי - של המציאות. תסתכלו על הילדים הפרטיים שלכם. הם לא עסוקים ללא הרף בסלפי, על כל סוגיו? ובינינו - מה איתכם? 

מצד שלישי, הפסטיגל פשוט פישל פה. הרי במשך כל השנים הוא מצליח לשווק לא כלום, במעטפת של ערכים ואחריות חינוכית, ובלי ציניות - הולך על הגשר הצר מאוד הזה באופן מעורר השתאות כמעט. הפעם פשוט התפלק לו. מישהו שם איבד את הפינס. 

אבל עם כל הכבוד ל"שיר הסלפי", ואין כבוד, הוא ממש לא הסיפור. כל האמוציות שהוא מעורר, נשענות על מצע של חרדה גדולה ועמוקה הרבה יותר. חרדה מוצדקת, מפני התרבות שהילדים שלנו נחשפים אליה. ובמסגרת הפחד ההורי הזה, יש אויבים גדולים הרבה יותר מהפסטיגל. הרשו לי לשרטט את האויב מספר אחת. רמז: הוא קטן, הוא חכם ולעתים נדירות גם עורכים בו שיחות טלפון.

 

כאבא לשלושה ילדים חוויתי - על בשרי ועל בשרם - את האבולוציה הטכנולוגית המהירה, שגם שינתה לחלוטין את צריכת התרבות שלהם. הפתיחה הייתה נוחה. שלטנו בעניינים, דרך בחירת קלטות וידיאו ודיסקים. "בייבי מוצרט" ו"הכבש ה-16" משלו בכיפה. כשהילדים גדלו קצת, והקלטות גוועו, הגיחו בסערה ערוצי הכבלים. כאן המשוכה הייתה גבוהה יותר, כי חשפנו אותם לתכנים שלא אנחנו בחרנו. אבל עדיין הצלחנו להתמודד. בחנו מראש את לוח התוכניות, ואפשרנו להם לצפות רק בכאלה שנראו לנו מתאימות. גם הגבלנו את מינון שעות הצפייה ליום, כך שנותרנו עם שליטה מסוימת בעניינים. 

ואז הגיע ה-VOD ואפשר מגוון עצום של תכנים, וכאלה שגם ניתן לצפות בהם בכל זמן שרוצים, בלי להיות תלוי בשעת השידור. כאן הקרבות נהיו קשים ומורכבים יותר. בייחוד זכורה אצלנו בבית מלחמת "סאות'פארק" הגדולה, שבמהלכה אני ואשתי הגנו בגופנו על הילדים מפני השפעתה הרעה של הסדרה (האדירה). 

אלא שלאט-לאט התחלנו להרגיש כמו ההולנדי שניסה לסתום את הסכר באמצעות אצבעו. בשעה שניהלנו קרבות בלימה הרואיים מול מפלצת הטלוויזיה, הזדחל לביתנו אויב מסוג אחר - המחשב, רכוב על חמור האינטרנט. וכאן האפשרויות הפכו להיות באמת בלתי מוגבלות. הרשת הרי מנקזת לתוכה גם את התכנים שאסרנו לצפייה במסך הקטן, אבל גם אין ספור תכנים חדשים, מפורנו ועד סרטי סנאף ואלימות. אז חישבנו מסלול מחדש, וניסינו לבלום את האויב הטרי. המחשב המשפחתי הוצב בחלל ציבורי כדי למנוע התייחדות עם תכנים מזיקים, ואסרנו בתכלית האיסור על רכישת מחשבים ניידים. לא עלינו. 

מגוחך אפילו לחשוב על זה עכשיו, כשהמחשב הנייד הפך בעצם לסמארטפון. המפלצת הקטנה הזאת, שהולכת עם הילד שלך לכל מקום, יחד עם האופציה לצפות בכל תועבה אפשרית. גם כאן, ניסינו להילחם ברוע הגזירה. דחינו את המועד שבו יירכש טלפון כזה, עד לרגע שבו הילד שלנו היה לאחרון בכיתה שעוד הסתובב עם טראומת מכשיר הדור השני; רכשנו עבורם חבילת גלישה מינימלית; ואנחנו מקפידים להציץ מדי פעם במה שקורה שם, במסך הזעיר. ויש עוד דרכים רבות, והכרחיות, כמו הוצאת המכשיר מהחדר לאורך הלילה, הגבלת זמן הגלישה לאורך היום וגו'. אבל עם יד על הלב (ברגעים המעטים שהיא לא על המקשים) - אני כבר לא יכול לדעת, במאה אחוז, לאיזו תרבות נחשפים הילדים שלי. מה שהופך את "שיר הסלפי" לתופעה כמעט תמימה, בתוך ים של זוהמה.

על הסכין  

1. עוד לא ראיתי פריים אחד אפילו מתוך "היהודים באים", סדרת הסאטירה החדשה שתעלה בקרוב סוף-סוף בערוץ הראשון. אבל כל סדרת סאטירה שעוסקת בנושאים כמו זהות דתית ולאומית, ושהקאסט שלה מורכב מאנשים דוגמת מוני מושונוב ויניב ביטון, היא מבורכת עוד לפני שעלתה לאוויר. עכשיו רק שתהיה טובה. 

2. בשקט מופתי כמעט צוינו כאן 25 שנה למותו של דן בן-אמוץ. מקרה קיצוני ממש שבו מעשיו האסורים של האיש במישור האישי הצליחו להאפיל לחלוטין על תרומתו התרבותית, שהייתה גדולה ומשמעותית. ואולי הגיע הזמן לשאול - מדוע אי אפשר לדבר על שני המישורים, במקביל, ולא לזכור אותו רק כאשמאי זקן.

3. בונו פרסם התנצלות על כך שהאלבום החדש של U2 ירד אוטומטית למחשב של כל משתמשי אייטיונס בעולם. "נסחפנו", הוא הודה. "קצת מגלומניה, קצת נדיבות, קצת קידום עצמי". ומה בדבר התנצלות על האלבום עצמו? אני פשוט לא יכול לשמוע יותר את גיבורי נעורי מתבזים שוב ושוב. והפעם, לאוזני 26 מיליון משתמשי אייטיונס ברחבי העולם.