"הנוחות וההרגל מרתקים אותי לכיסא באולפן, אבל מציקים לי הקוצים בתחת. כשאגדל ואתבגר, עוד אעשה משהו אחר", משפט זה חותם את ספרו האוטוביוגרפי של ירון לונדון "לו הייתי פיראט - זיכרונות", שיצא בחודש שעבר בהוצאת כתר, וחושף עוד שפן בכובעו של הקוסם, איש הטלוויזיה והרדיו, הפזמונאי, השחקן, היוצר ומה לא, שכבר הספיק לאורך חייו להתנסות כמעט בכל תחום אפשרי.

"איני אמן, אלא איש תקשורת הפועל בערוצים אחדים המתחככים באמנות", מנסה לונדון להגדיר את פועלו, "פזמונאי אינו משורר, מאייר אינו צייר, שדרן אינו שחקן, במאי של סרטים תיעודיים, מהסוגה שבה עסקתי, אינו במאי קולנוע, ועיתונאי אינו סופר. יש להקפיד על ההבחנות האלה שרבים מעמיתי אינם מקפידים עליהן ומתייהרים בכתרים מזויפים. אני נהנה כאשר אנשים מופתעים לגלות שכתבתי כמה פזמונים ידועים, שידי שולטת במכחול ציירים וששיחקתי בכמה סרטים, אבל כלל איני מצטער על שהרוב אינו יודע. די לי במה שיודעים".

לא הקשיבו לעצה

לונדון (74), אב לארבעה וסב לשמונה, נולד בתל אביב. את הקריירה שלו בתחום התקשורת החל בשנת 1962, במהלך לימודי גרפיקה בבצלאל, כאשר החל לעבוד כקריין חדשות ב"קול ישראל". לאורך השנים היה אחראי להגשת תוכניות תעודה ("עלי כותרת", "טנדו", "סופשבוע", "לונדון פינת בן יהודה" ועוד); כתב פזמונים פופולריים (בהם "לו הייתי פיראט", "ציף ציף מעל הרציף", "בואי לאילת" ועוד); שיחק בקולנוע (בסרט "שלאגר", בסרטו של יצחק ישורון "זוג נשוי" ועוד); כתב בעיתונות (ב"חדשות", ב"ידיעות אחרונות", בירחון "מוניטין" ועוד); הנחה את תוכנית הילדים "מסיבת גן" והשתתף בקלטות וידיאו לילדים; יצר והגיש את הסדרה התיעודית "העם הנבחר"; וזוהי רק רשימה חלקית של פועלו.

מאז 2002 מזוהה לונדון, בין היתר, עם תוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום", שאותה הוא מגיש עם עמיתו מוטי קירשנבאום. התוכנית, שעלתה לשידור סמוך להקמת ערוץ 10, זכתה לאורך השנים כמה פעמים בפרס האקדמיה לטלוויזיה לתוכנית האקטואליה הטובה ביותר.

את ספרו החדש מנצל לונדון כדי להתייחס לכמה אמירות בקריירה שלו שעוררו הדים, ולעתים לא מעט זעם. כך למשל, הוא מתייחס בספר לראיון שערך בשנת 1975 עם נסים סרוסי, ובו, לטענת רבים, הציג את הזמר באופן מזלזל. הראיון הזה הפך לימים לאחד מסמלי המאבק המזרחי נגד קיפוח המוזיקה המזרחית בישראל.


"אני נהנה כאשר אנשים מופתעים לגלות שכתבתי כמה פזמונים ידועים". לונדון. צילום: יוסי אלוני

"הראיון עם נסים סרוסי לא היה נקודת מפתח בקריירה שלי", טוען לונדון כעת, "הוא לא נעל בפני שערים ולא פתח. זו הייתה תקלה שהסבה לי אי נעימות רבה, מפני שעל לא עוול בכפי נחשדתי בגזענות כלפי בני עדות המזרח. את מהות התקלה אני מסביר בספרי, ועיקרו של דבר הוא שאז טרם הבנתי מה כוחה של הקורקטיות הפוליטית ומה גדולה עוצמת הדימוי. הצופים ראו בראיון הזה עימות בין אשכנזי מצליח לבין מרוקאי דפוק, תמצית העימות שבין העדות. בספרי אני מנסה להעמיד דברים על דיוקם ומסביר כי טעיתי שלא חזיתי כי כך תיתפס שיחה בין יוצר לבין מראיין שאינו מוכן לעשות לבן שיחה הנחות מסיבות לא ענייניות".

לפני כמה חודשים עורר לונדון שוב מחלוקת ציבורית בעקבות התבטאות על פרשת השר סילבן שלום, שבמסגרתה פקידה לשעבר של שלום טענה כי הוא לכאורה הטריד אותה מינית לפני 15 שנה. היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין הודיע במאי 2014 על סגירת התיק. אלא שלפני כן, במהלך דיון בפרשה בתוכניתו "לונדון את קירשנבאום", מחה לונדון על פרק הזמן שלקח למתלוננת להתלונן וסיכם: "תגובתי לנושא היא פףףף", דבר שגרר עמו זעם רב מצד צופים שטענו שהוא מזלזל בכך.

"אני תובע מנשים שנפגעו מהטרדה מינית להתלונן מיד", טוען לונדון, "ככל שמתארך הזמן בין המעשה לבין התלונה, קטנים הסיכויים לרדת לחקר האמת. לתלונה הנמסרת 15 שנה לאחר המאורע ובלי שהמתלוננת תסכים להעיד אין שום משמעות משפטית, ורבים הסיכויים שייגרם עוול לאדם שלא חטא. התקוממתי על כך, ובדיעבד ברור שצדקתי, לפחות במקרה הנידון, אבל אף לא אחד/אחת מן התוקפות והתוקפים אותי מצא עוז להתנצל בפני ולהכיר בטעותו/ה".

השינויים שחווה שוק הטלוויזיה, כמו גם הקשיים הכלכליים שידע הענף בשנים האחרונות, אינם מרתיעים את לונדון. "חיי בתחום התחילו לפני כ-55 שנה, הרבה שנים לפני שפרצה מהפכת הדיגיטציה, וכשם שאז לא היה אפשר לנבא מה יהיו ההתפתחויות הטכנולוגיות המחוללות שינויים חברתיים עצומים, על אחת כמה וכמה אי אפשר להתנבא עכשיו", הוא אומר, "רק בדבר אחד אני כמעט בטוח: תמיד יידרשו מספרי סיפורים, והטובים שבהם, אלה היודעים לשעבד אותנו לקסם סיפוריהם, יהיו נדירים. סיפוריהם יסופרו באמצעות מדיה שאיננו יודעים מה היא תהיה, אבל חשיבותם לא תתמעט ואולי אף תגדל".

כיצד חווית את הטלטלות של ערוץ 10 בשנים האחרונות?
"איני מאוכזב מערוץ 10, כי הסיבה לקשיים שלו התפענחה לי כבר לפני עשור וגם ידעתי מהי הדרך להיחלץ מהם. אסטרטגיית 'גם אני' שנקטו מנהלי הערוץ לא התאימה לגודלו של השוק. הם היו צריכים להתמחות בשפת שידור שונה ולהסתפק בפלח מן השוק, הרבה פחות מחציו, ולהימנע מהשקעה בתוכניות בידור עתירות תקציב. אחדים מעמיתי, וביניהם מוטי, שותפי החכם, אמרו זאת, אך עצתם לא נשמעה. מוזר בעיני שבעלי הערוץ, אנשי עסקים מנוסים וממולחים שהשקיעו בו הון עתק, לא הבינו מה שהבין אדם כמוני, חסר ניסיון בעסקים, אבל בעל היגיון בריא.

"חשבתי שהבעלים יבינו את הסיבות לכישלונם העסקי, אבל רק עתה, על עברי פי פחת, בראותם את התהום הפעורה לרגליהם, הם שוכנעו כי ערוץ 10 אינו יכול להיות ערוץ 2", מוסיף לונדון, "עם זאת, עלי להודות כי לא התקווה לשינוי מצמידה אותי לכורסתי באולפן, אלא הנוחות, השכר הנאה והצלחתה של תוכניתנו. הנהלת הערוץ מניחה לנו להתקיים כמעין בועה בתוך הארגון, את עבודתי אני אוהב ולעמיתי המוכשרים אני קשור בקשרי חיבה ונאמנות. זהו עוד טעם שבגללו איני מאוכזב: זכיתי לעבוד בחברתם של כמה עיתונאים מזהירים שהם גם אנשים נפלאים, בעלי מצפון מוצק ותחושת אחריות חברתית. הם מפיחים בי אופטימיות. מפינוקים כאלה קשה להתנער".


"קשור בקשרי חיבה ונאמנות לעמיתיי". עם מוטי קירשנבאום בתוכנית "לונדון את קירשנבאום". צילום: יח"צ

כמו תינוק שלומד ללכת לדברי לונדון, כתיבת ספרו החדש לא הייתה מלאכה פשוטה, ונדרש ממנו זמן רב על מנת להיות מסוגל לכתוב על חייו. "ניסיתי לכתוב ממוארים והצלחתי לספר רק על הורי", הוא מספר, "אבל על עצמי לא עלה בידי לכתוב והרפיתי מהמלאכה. מכתביה של אמי חשפו בפני את אישיותה מזווית מפתיעה והחלטתי לספר את סיפורה הטרגי שהשפיע על חייה של אחותי, על חיי אבי ונראה שבמידת מה השפיע גם על חיי.

"משהו שאיני יודע להסבירו, וספק אם אפשר להסבירו, התרחש משעה שהמשכתי בכתיבה. לפתע מצאתי עניין במבט לתוך עצמי וגם זיכרוני התעורר. רשמתי פרקים וניסיתי לאחות אותם כדי ליצור טקסט קוהרנטי, ואז נפל פרק אחד לידי שירה חדד, שערכה את ספרה האחרון של חברתי מיכל זמיר, והיא מצאה בו עניין ודחקה בי להמשיך.

"עידודה סייע לי להתגבר על ספקותי ועצלותי, וכך שיקעתי את עצמי בכתיבה שנמשכה זמן רב ובמהלכה היטלטלתי בין ייאוש ובחילה לבין רצון לסיים את המשימה שנטלתי על עצמי. הספקות אשר לאיכותו של הספר ולעניין שיגלו בו הקוראים ליוו אותי עד לשלבים האחרונים של הוצאתו לאור, ולכן סירבתי לקבל מקדמה מן ההוצאה כדי לשמור בידי את הזכות לסגת. בסופו של דבר שכנעתי את עצמי כי ראוי שהטקסט הזה יובא למשפטם של הקוראים. הקוראים החשובים לי ביותר היו אחותי, ארבעת ילדי וחברתי".


"על עצמי לא עלה בידי לכתוב והרפיתי מהמלאכה". עטיפת "לו הייתי פיראט - זכרונות". צילום: הוצאת כתר

מדוע חשת בחילה ממעשה הכתיבה?
"כתיבת אוטוביוגרפיה היא עיסוק נרקיסיסטי ויהיר, אף אם הכותב אינו מפאר את עצמו, אלא מתבונן בעצמו כעומד מחוץ לעצמו. עצם המעשה הוא מפגן של יהירות, ואני התקוטטתי עם עצמי וגם התוודיתי על כך בפסקה הראשונה בספר. חוץ מזה, הזיכרון בוגדני וקשה ליישב את הוודאי עם המשוער, את הרצון להתקרב לאמת עם הדחף להתחמק מהאמת ואת הרצון לדייק עם הפיתוי לקשט ולסגנן. מעיקה גם תחושת האחריות כלפי הזולת שלא הרשה לי לעסוק בדמותו כאוות נפשי. למאבקים האלה יש גם ביטויים גופניים ולעתים פקדה אותי תחושת מיאוס".

הספר גרם למשפחתך להבין אותך יותר?
"נכדי לא קראו את הספר, רק שניים מן השמונה הם בגיל המתאים, אך ילדי קראו אותו, ולדבריהם הוא מצא חן בעיניהם. הם לא הרחיבו, ואני בחרתי שלא להטריד אותם בשאלות. די לי בכך שהספר טוב בעיניהם ושלא פגעתי באיש מהם. הם אנשים מבוגרים ונבונים שכבר התפייסו עם אביהם הבלתי מושלם, ואם לשפוט לפי יחסם אליו, נדמה לי שהם די מחבבים אותו".

סוף הספר רומז שיש בך רעב לדבר חדש. מה עומד על הפרק, מה מדגדג לך?
"החשש מקפיאה על השמרים מלווה אותי בלי הרף. אני כמו תינוק הלומד ללכת, ורץ כדי לא ליפול על אפו. לתחושה כי הגיע זמן של שינוי מתלווה הספק בדבר עתידו של ערוץ 10. אם ייסגר, ייחסכו ממני הספקות, ולכן איני חושש, אלא כמעט מייחל למשבר שמתוכו יצמח איזה ניסוי חדש. התחלתי לעבוד על משהו, אבל מוקדם לדבר עליו כי עודנו בוסר".