ספק אם קיים אדם החי בין המרחב הדתי-לאומי לזה החרדי שלא מכיר את ישי לפידות, שמע עליו או שמע אותו. הרבה לפני שהאייפון כבש אותנו, לפידות נרכש על גבי דיסקים כבר לפני עשרים שנה. הבחור מבני ברק, בעל המבט המיוסר, עשה מוזיקה, ובעיקר ייצר רעש שקומם עליו רבים במגזר החרדי.
קשה להבין את לפידות. לקרוא אותו, לפענח את האישיות שלו, לקטלג אותו, כמו שאנחנו, הישראלים, אוהבים לעשות. לא ברור ממה צריך להתרשם. מהג'ינס המשופשף והמעודכן או מהציציות המתנפנפות בגאון לכל עבר. מההופעות עם להקותיו בפני קהל מעורב של נשים וגברים או מהאמירות הסופר-חרדיות שהוא מנפק בתוכניות הרדיו והטלוויזיה שהוא מגיש.
כשלפידות שומע את התמיהה הזו, הוא מחייך ואומר "אני יכול לבוא בלב שלם לקדוש ברוך הוא ולהגיד לו, 'נכון שלא תמיד הצלחתי לעמוד במאת האחוזים בכל מה שכתוב בתורתך, אבל אתה, בורא עולם, יכול להעיד עליי שגם כשמעדתי, עשיתי את זה עם הרבה נקיפות מצפון, שלא נהניתי, שתמיד הייתי מיוסר רק מהמחשבה של לעבור עבירה".
ישי לפידות. צילום: פלאש 90
עוד כילד נמשך למוזיקה. הוא ניסה להלחין כל נייר שהגיע לידיו, אפילו את רשימת הקניות למכולת. "בשלב מסוים אבא שלי העיף מהבית את הטלוויזיה, ולכן כל העולם שלי היה קלטות של מוזיקה חסידית. סבתא קנתה לי טייפ חצי שנה לפני שנפטרה. זה כמו לרכוש היום שני אייפונים חדשים. ישבתי כל היום ורק הקשבתי למוזיקה".
היום, שני עשורים לאחר שייסד את אוף שימחעס, ועם פרס אקו"ם בקורות החיים, מריץ לפידות בשנה האחרונה פרויקט נוסף שלו, "מועצת השירה היהודית". לפידות מצליח להישאר רלוונטי על גלגל אומני התעשייה האכזרי במיוחד, אבל גם החלומות על כסף גדול פינו את מקומם להשקפה ריאלית יותר. "רמת החיים שלי היא טובה, אבל הפנמתי שמיליונר לא ייצא ממני. המדינה מקבלת ממני 60% מכל שקל שאני מרוויח, וזמר דתי לא עובד כמעט חצי שנה מתוך שנה בגלל שיש תקופות בלי חתונות".
הראיון המלא יתפרסם ביום שישי ב"מעריב-סופהשבוע"