בעוד חודש בדיוק, ב-1 במרס, יחגוג העולם יומולדת 40 לאחד האלבומים החשובים ביותר בהיסטוריה, "הצד האפל של הירח". יצירת המופת של פינק פלויד, שהשפיעה על דורות של מוזיקאים בכל קצוות הגלובוס, נדחסה לתקליט (ולדיסק ולמארז חגיגי ועוד), שנמכר ב-51 מיליון עותקים עד היום ומחזיק בשיא גינס של שהייה רצופה (741 שבועות!) במצעד האלבומים הנמכרים ביותר של "בילבו־רד".

כשבוחנים את תולדות המוזיקה הפופולרית, פינק פלויד בכלל - ו"הצד האפל של הירח" בפרט - מתמקמים במקום עקרוני במיוחד. האלבום הזה, שזכה גם לביקורות צוננות וציניות בשנות השבעים, הצליח לשרוד ולהישאר רלוונטי ורענן עד היום.

ד"ר ארי קטורזה, שהוציא לאחרונה את ספרו המצוין על תולדות הרוקנרול, "המחר לעולם אינו יודע - רוק במאה ה־ 20 " (הוצאת בית ספר רימון), ועורך את אנתולוגיית המאמרים על פינק פלויד (גילוי נאות: באסופה זו נכלל גם מאמר שלי על האלבום "החומה"), יודע מדוע הלהקה הזאת ולא אחרת זכו למעמד־על בתרבות העולמית. "אמנם רוג'ר ווטרס סיים את הקלטותיו עם הפינק פלויד לפני שלושים שנה, בשנת 1983, אבל האלבומים שהותירו הוא ולהקת האם לא איבדו מאומה מהרלוונטיות שלהם בעיני חובבי רוק רבים.

שלוש היצירות המצליחות של הלהקה - 'הצד האפל של הירח', 'הלוואי שהיית כאן' ו'החומה' - נמכרות גם היום בכמויות חסרות תקדים". אבל מכירות זה לא הכל. במקרה של פינק פלויד "הצד האפל של הירח" מוסיף להדהד בתוך התרבות הפופולרית ולהשפיע על להקות שונות ועל אמנים צעירים.

אי אפשר לחשוב על "קיד איי" ו"אמנזיאק" של רדיוהד, למשל, בלי האלבום ההוא של פינק פלויד. לא ניתן לדמיין את היווצרות האמביאנט או המוזיקה האלקטרונית והפוסט־רוק ללא "הצד האפל של הירח".

קטורזה: "רוג'ר ווטרס של שנות השבעים ייזכר כיוצר אולי שתלטן מדי, אבל בעל מעוף, דמיון והעזה. לצד דיוויד גילמור הוא היה האחראי להפיכת פינק פלויד מלהקת מחתרת פסיכדלית ללהקה הגדולה בעולם תוך השרשת רעיון אלבום הקונספט".

וזה בעצם סוד העניין. ב"הצד האפל של הירח" הצליחה פינק פלויד להשלים מהלך שכבר החלה בסוף שנות השישים - להפוך אסופת שירים ליצירה אחת, הומוגנית, שבנויה מפרקים־פרקים ובונה משמעות אחת כוללת.

פינק פלויד. זוכה למעמד-על בתרבות העולמית. צילום: רויטרס

פסקול החיים שלנו

"זו הקפלה הסיסטינית של הרוק - פרויקט אדריכלי מוקפד שהוקלט באולפן המוזיקה הטוב ביותר באירופה באותה התקופה", קובע אורי ברייטמן, מחבר הספר "רוק מתקדם" (סדרת אמנות בהוצאת מפה) ומקים אתר המוזיקה "מתקדם".

"הוא תוכנן בוועדה של פקידים להיות להיט גדול ככל האפשר, ועדיין ההצלחה של הסינגל ‘מאני' הפתיעה את כל המעורבים בהפקתו. אפשר לומר שזו עבודת הגמר של ארבעה סטודנטים מוכשרים, כולם מבתים טובים מאוד, שלמדו בסבלנות מכל הרוקרים הגדולים באנגליה ועלו עליהם בנימוס.

עבור הדור שנולד בתום מלחמת העולם השנייה זה היה תקליט איקוני שהפך לאמת מידה: כל האלבומים מ-1974 והלאה נבחנו לאורו. הוא ליקט בחריצות את לקחי תרבות ההיפים של שנות השישים, גיבש וליטש אותם לכדי יהלום פסיכודלי לכאורה, שמעניק אורגזמה ארוכה לאודיופילים.

הוא נתן לגיטימציה לשיגעון ובו זמנית היה המוצר הכי שפוי ושקול שארבעת הפלוידים יצרו עד אותה התקופה. זה אלבום איטי, נושם ופועם, שמשווק בצורה מושלמת בתור פסקול סקס חצי-פילוסופי לגברים יאפים צעירים, שקנו לעצמם מערכת סטריאו טובה לחדר השינה".

ברייטמן צודק. מה לא נאמר על האלבום הזה? שהוא גאוני, שהוא מושלם, שהוא מלוטש כמו יהלום, נצחי כמו הפירמידות של מצרים, מדויק כמו קרן אור המפלחת פריזמה שקופה. פירקו לגורמים את ההפקה המוזיקלית, עבודת הסאונד של אלן פרסונס, הטקסטים המצוינים של ווטרס, הלחנים האלגנטיים והמלודיים מאוד, ההרמוניות הקוליות.

אבל יש עוד דרך לנסות ולהבין מדוע "הצד האפל של הירח" הצליח באופן חסר תקדים. התקופה הייתה תחילת שנות השבעים, אחרי שהביטלס התפרקו, אחרי מותם של שלושת האיקונים הגדולים - ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס - ממנות יתר.

אם שנות השישים היו המסיבה הגדולה, שנות השבעים היו ההתפכחות מהחלום הגדול ותחילת הפחד שאולי זה לא מה שחשבנו, והאדם הוא בכל זאת יצור בודד ומלנכולי למרות הניסיון לבנות חברה חדשה בסיקסטיז שמאמינה בדת הסקס סמים ורוקנרול.

כך ש"הצד האפל של הירח" הוא פסקול החיים שלנו, מפני שהוא עוסק בכל הדברים שבאמת מעסיקים את האדם: הזמן שהולך ואוזל, הכסף שאנחנו רודפים אחריו ולא בהכרח מוביל לאושר, הבדידות המאיימת, הטירוף שאורב בפינת המוח, עליבות הקיום האנושי בתוך חלל אינסופי. "הטקסטים של ווטרס מחודדים מאי פעם בתקליט הזה", אומר ברייטמן. "הם נקיים מרחמים עצמיים או מסרקזם קיצוני, והעיבודים מתוכננים עד הביט האחרון. זה אלבום קולנועי באיכויותיו, החורג מהמוזיקה קונקרטית".

"הצד האפל של הירח". יחגוג 40 שנה בעוד חודש. צילום: אתר אלמי

זו עוד עובדה שחייבים לזקוף לזכותו של האלבום הזה. יש בו איכויות ויזואליות. האזנה קשובה ל"צד האפל של הירח" בונה למאזין סרט פרטי, עצמאי, בתוך ראשו.

הרבה מאוד תוכניות רדיו וטלוויזיה עשו שימוש באפקטים ששולבו באלבום: פעימות הלב שבהן נפתח התקליט (בשיר Breathe), צלצול השעונים המוכר(שאלן פרסונס הקליט בחנות שעונים מיוחדת בשכונת האמסטד בלונדון עבור השיר "זמן"), אפקט הקופה הרושמת שנבנה משבעה צלילים שונים של חמש קופות חישוב שונות (בשיר "כסף"), הסאונד האלקטרוני שחוזר במונוטוניות ויוצר מעין סצנת מרדף חללית מתוך סרט מדע בדיוני ("און דה ראן") וכמובן הטייק האגדי, המהפנט, של הזמרת קלייר טורי, זמרת לבנה ששרה כמו מאמא שחורה, בקטע "דה גרייט גיג אין דה סקיי".

טורי סיפרה פעם: "הגעתי לאולפן ולא ידעתי בדיוק מה לשיר, אז השמיעו לי את המוזיקה והתחלתי לעשות ‘או, בייבי, בייבי, בייבי', והחבר'ה של פינק פלויד אמרו 'לא, לא... בלי מילים, אנחנו לא רוצים טקסט, רק צלילים'".

ריצ'רד רייט, הקלידן, אמר לה: "תנסי לחשוב על הקול שלך כעל כלי נגינה, סקסופון או גיטרה חשמלית", ואילו דיוויד גילמור העביר לה את ההדרכה הנפשית הראויה: "תנסי לחשוב על שני המצבים הרגשיים הקיצוניים ביותר שאישה יכולה לחוות". טורי אמרה לו: "אורגזמה מצד אחד וכאב של לידה מצד שני?" גילמור ענה לה: "בדיוק ככה". טורי נכנסה והניחה על סרט ההקלטה בטייק אחד את האורגזמה הקולית המהפנטת שלה.

היא, אגב, חשבה שהביצוע שלה היה מתחת לכל ביקורת, והלהקה בכלל לא תשתמש בו. להפתעתה, ב-1 במרס 1973 היא נכנסה לחנות תקליטים וראתה תקליט חדש של פינק פלויד ("הם אפילו לא הודיעו לי שהם לקחו את הקול שלי לאלבום בסופו של דבר", צחקה בריאיון ל BBC השנה). היא האזינה לו ונפעמה לגלות שהיא סוגרת את הצד הראשון של התקליט. לימים, אגב, היא קיבלה קרדיט כמלחינה שותפה של הקטע הזה.

אגב, אם תצפו ב"קוסם מארץ עוץ" עם ג'ודי גרלנד משנת 1939 ובמקביל תאזינו ל"צד האפל של הירח", תגלו שפינק פלויד כתבו פסקול אלטרנטיבי הזייתי לסרט הקלאסי ההוא. זו, כמובן, אגדה, שכל חברי הלהקה כולל טכנאי ההקלטות אלן פרסונס הפריכו, אבל עדיין מעניין לנסות את הטריק הזה.

"התפסן בשדה השיפון" של המוזיקה

"במשך שנים", אמר פעם ווטרס, "לא יכולתי להסביר את ההצלחה של ‘הצד האפל של הירח' ושל 'החומה', כי זו הייתה הפתעה מוחלטת בשבילי. הם עשויים היטב, ברורים ומובנים, ושניהם, אם כי בעיקר ‘הצד האפל של הירח', מכילים רבדים של אמונות בסיסיות בחיים.

יש בהם טוהר, ולטוהר הזה להקות כמו רדיוהד נמשכות". ווטרס, אגב, אהב מאוד את "או.קיי קומפיוטר" של רדיוהד ("יש שם כמה שירים ממש מעולים", אמר), אבל דווקא לאלבומים המאוחרים והניסיוניים יותר כמו "קיד איי" ו"אמנזיאק" הוא לא הצליח להתחבר.

"שמעתי את ‘אמנזיאק'", הוא אמר, "הרגשתי שהשירים שם עזבו אותי מהר מדי, והלכתי לחפש את אלבומי ניל יאנג וג'ון לנון שלי". קטורזה חושב על "הצד האפל של הירח" במושגים של טוהר, בהירות וניקיון.

לדעתו, הכתיבה של ווטרס באלבום הזה מופתית: "Breath, Breath in the air/ Don't be afraid to Care, המשפט שפותח את ‘הצד האפל של הירח', הוא פשוט ועצום. הוא כה תמים ובעת ובעונה אחת כמו מכיל בתוכו רגש בסיסי כל כך של החיים, את הרעיון שאנחנו כלואים בתוך מערכת גדולה שהיא מעין כלוב של זהב שבו אנחנו הופכים למכונה שמפחדת להרגיש את עצמה".

וכנראה מפני שבגיל 25 (גילו של ווטרס בזמן יציאת "הצד האפל של הירח") קל יותר לחבר בין תמימות לבין יופי ומחאה אפשר עדיין להתרגש מהאלבום הזה. 

הפאנקיסטים שבאו שלוש שנים אחר כך התנגדו לפינק פלויד. הלהקה סימנה להם את העושר, השובע, הבורגנות שבמוזיקה, הפקות הענק, הגרנדיונזיות, הצליל המופק, הנקי מדי לטעמם. ג'וני רוטן מהסקס פיסטולס הסתובב פעמים רבות עם חולצת טריקו שעליה הודפס הכיתוב "אני שונא את פינק פלויד". דיוויד גילמור הגיב לכך בשלווה אדישה: "כנראה אנחנו חשובים בעיניו של ג'וני רוטן כדי שהוא ידפיס את זה על החולצה שלו. עובדה שהוא לא כתב ‘אני שונא את להקת יס'".

להקות הפאנק של אמצע־סוף שנות השבעים יצאו נגד מופעי האצטדיונים של פינק פלויד, נגד הגודל והפאר, אבל דווקא האפשרות להגיע אל ההמונים הותירה את פינק פלויד כלהקה על־דורית, הרכב שיש לו יכולת לפנות בו זמנית לקהלים שונים בתקופות שונות.

עובדה שגם להופעה של רוג'ר ווטרס בכרם שלום (הדבר הקרוב ביותר להופעה של פינק פלויד בישראל) הגיעו אנשים בני 70 ובני 14 , סבא ונכד, אב ובנו, משפחות שלמות, שנסעו ונתקעו בפקקים שעות ארוכות כדי להיות שותפים לחוויה חד־פעמית: האזנה לשירים של פינק פלויד בביצוע רוג'ר ווטרס בהופעה חיה.

ד"ר קטורזה אף משווה בין ההשפעה של "הצד האפל של הירח" על התרבות לבין ההשפעה של ספרו של ג' ד' סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון", על הדור שגדל בשנות החמישים, ומסביר כיצד הדהדה ההשפעה הזאת גם בעשורים שבאו אחר כך.

הקונספט של "הצד האפל של הירח" הוא של יצירה סימפונית - מחזור שירים המחוברים זה לזה אף שהם שונים זה מזה. כך, הקטע השלישי, "און דה ראן", שמושפע מיוצרים אוונגרדים של מוזיקה אלקטרונית בשנות השישים, מקדים את הקטע הקלאסי־אופראי "דה גרייט גיג אין דה סקיי", בשעה ש"אנחנו והם" מעובד באופן קלאסי ברוח יצירותיהם של בנג'מין בריטן או אלגר, והקטע הסוגר, "ליקוי חמה", מולחן בהשראת "פרודנס היקרה" של הביטלס.

פינק פלויד שואבים השראה והשפעה ממקורות שונים ומשונים בהיסטוריה של המוזיקה ויוצקים את הכל לתוך תקליט אחד. מלבד יצירת מופת מוזיקלית טקסטואלית קונספטואלית (כולל העטיפה האיקונית של המנסרה שהצבעים נשברים בה, שיצר סטורם טורג'רסון, המעצב הקבוע של הלהקה), "הצד האפל של הירח" נחשב לאחד האלבומים הראשונים בהיסטוריה שהביא למיצוי את טכניקות האולפן המודרניות.

שילוב של לופים וסימפולים, אלקטרוניקה ופסנתר קלאסי, סקסופון וצחקוקים, קולות נשים שרות וקלייר טורי אחת אופראית. מיקס מורכב וחכם של מגוון ערוצים, סינתיסייזרים וגיטרות, וגם חיבור מושלם בין קטע וקטע בעזרת אפקטים מיוחדים, הקלטה גאונית של גיטרה חשמלית מהדהדת, והפקה מלאת הד (Echo) והוד והדר, שהפכה כל מגע יד אדם בגיטרה, במקלדת, בבס ובתוף לאנסמבל פעמונים ענק ומתוזמר.

פינק פלויד. עיצבו זהות תרבותית של דור שלם. צילום: אתר אלמי

"אין באמת צד אפל לירח"

בישראל יש לפינק פלויד מעמד מיוחד במינו. התזמורת הקאמרית ביצעה את כל "החומה". אנסמבל פינק פלויד שהוקם בבית הספר רימון מבצע יצירות של הלהקה. אלבומי הלהקה נמכרו כאן במהלך השנים במספרים חסרי תקדים.

ליאור סולימן, כיום הבעלים של הלייבל אן.טי.טי ומפיק מוזיקלי, שהיה במשך שנים ארוכות מנהל בכיר ב-NMC (החברה שהפיצה את אלבומי פינק פלויד בישראל), מסביר: "מה שמאפיין את ישראל במקרה של פינק פלויד זה שהחומר שלהם מדבר למסות של אנשים. הם מגיעים למיינסטרים, לקהל של אוהבי מוזיקת אמצע הדרך, הייתה כאן חשיפה לא פרופורציונלית של המוזיקה שלהם במדיה הישראלית".

"מי מאיתנו לא היה במסיבת כיתה שבה ילד כלשהו ניגן בגיטרה את ‘הלוואי שהיית כאן'? כמויות המכירות היו מדהימות. בכל העולם זה קרה, אבל בישראל יש לזה עוצמה מיוחדת. אם הייתה נדרשת תזכורת, זו הייתה התזכורת לעד כמה הם גדולים בישראל. לא היה אז אינטרנט, אבל אני זוכר את כל הפניות אלינו, לחברה. זו השכבה הטכנולוגית הראשונה, אנשים שאוהבים מוזיקה מאוד".

"מה שהדהים אותי זה שהרבה מאוד אנשים שחשבנו שאין להם מושג על פינק פלויד התגלו כקהל פוטנציאלי. בכל תקופתי ב-NMC הייתי מופתע מעד כמה הלהקה הזאת אהובה בישראל. אף שזה היה קיים בדיסק כל השנים, זה לא היה משהו אזוטרי, סתם עשו מאסטרינג מחודש, ומכרנו מאסות של אלבומים".

"אלפים רבים של עותקים. לא ייאמן. האלבומים הבולטים שלה עשו כאן מספרים דמיוניים במכירות. כל אחד מהם חצה כמו כלום את קו 100 אלף העותקים".

אז בעוד חודש זה מגיע. בירושלים כבר מתוכננת מסיבה שבה ירקדו רק לצלילי פינק פלויד, סינמטק תל אביב יקדיש ערב שלם לאלבום וללהקה (יום שישי, 1.3, חמש שעות של הופעות נדירות), ספר בעברית שמאגד מבחר מאמרים שנכתבו על הלהקה ייצא לאור בהוצאת רסלינג, בעריכתו של ד"ר ארי קטורזה, ומן הסתם יהיו עוד אירועים שונים שיציינו את המועד המיוחד.

"אין באמת צד אפל לירח", מהדהד הקול הדרמטי בסופו של התקליט האלמותי, "למען האמת, הוא כולו אפל", רק שהאפלה הזו מאירה וזוהרת בחייהם של מיליוני אנשים בעולם, כבר 40 שנה, ורבים מהם אינם יכולים לבנות את פסקול חייהם בלעדיו. 40 שנה אחרי צאתו "הצד האפל של הירח" הוא עדיין אלבום זוהר ביופיו וזורח כמו יהלום נדיר.