סיפורו של נפתלי אופנהיים, הצלם שתעד את ההיסטוריה

שלוש יריות החרידו את השקט במרחב הכנרת בלילה הקיצי של 21 ביוני 53'. כשחברי קיבוץ עין גב נזעקו אל מקום הירי, הם מצאו את סדרן העבודה, שהתנדב להחליף ללילה אחד את מפקח השמירה, מתבוסס בדמו. זאת לאחר שהשומר, נח"לאי עולה חדש, טעה בזיהויו וחשד שלפניו עומד מסתנן. באסון המזעזע ירד המסך על פרק בתולדות הקיבוץ הצעיר, שהקורבן, הצלם המחונן נפתלי אופנהיים, הנציח את אנשיו ואת נופיו מאז עלייתו על הקרקע. הוא היה בן 41 במותו.

כעת, 61 שנה אחרי, נפתחה בסוף השבוע במוזיאון ארץ ישראל, ברמת אביב, תערוכת "אנשי הכנרת", אשר חושפת את צילומיו המרהיבים, בעלי החשיבות ההיסטורית, של אופנהיים. בין התמונות: גדיד התמרים, דיג בכנרת, ילדי עמק הירדן, העולים החדשים במעברת טבריה, חפירות בית ירח, הגפירים של משטרת היישובים העברית, בן גוריון עם טדי קולק בעין גב ועוד.

"לא היה בעמק הירדן עוד צלם כמו אופנהיים", קובע אוצר התערוכה גיא רז, ה-מתעד בה"א הידיעה בצילום הישראלי והארץ-ישראלי, שהוציא ב-2003 את הספר המכונן "צלמי הארץ". באין מוסד רשמי בישראל, המשמר ומתעד את תולדות הצילום כאן, נטל רז, כמעט בן 50, את המעמסה על עצמו. לאחר שורה של תערוכות, ובהן של אברהם סוסקין, אבי הצילום הארץ-ישראלי, מביא רז את אופנהיים לתל אביב, בעקבות תערוכה קודמת במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד.

אופנהיים לא חיפש לעשות היסטוריה, סבור רז, אלא הוא חי ותיעד אותה. בניגוד לצלמים, שנקלעו לאזור הזה, שלפו מצלמה והמשיכו הלאה, הוא צילם את היומיום ובגובה העיניים. ספק אם חיפש לעשות אמנות. הוא לקח על עצמו את ענף הצילום בעין גב וחש חובה לקושש פרנסה לקיבוץ שלו, אבל צילומיו המרשימים נחשבים כיום אמנות צרופה. "אופנהיים, עם נקודת המבט ההומנית שלו, אחראי לדנ"א של המרחב החזותי באזור שבו חי", אומר רז.

אב לא שגרתי

הרברט (כפי שנקרא עד עלייתו ארצה) אופנהיים נולד בשלהי 1912 בעיר גיסן שבגרמניה. בעיר הסמוכה וצלר פעל מפעל של חברת "צייס", שבה ייצרו את עדשות ה"צייס" ואת מצלמות ה"לייקה". הוא למד בקורסי ערב של החברה והחל לצלם כתחביב בגיל 16. התיעוד היה אצלו בדם. לפני עלייתו ארצה תיעד עם ה"לייקה" שלו את הווי "בית החלוץ" בפרנקפורט שבו פעל.

באביב 37' הגיע הנה. כאן הצטרף לחברי גרעין "בתלם", ששהו בחצר כנרת, בטרם עלייתם על הקרקע בעין גב, הקיבוץ שהקימו כאחד מיישובי חומה ומגדל, בחופו המזרחי של האגם. ונשא לאישה את אידה רכס. תקוותו להיות חלוץ שיעבוד כחקלאי את אדמת המולדת - נכזבה. בשנתו הראשונה בארץ הלם הגורל באופנהיים, ובכך התווה את מהלך חייו עד מותו המהיר. הוא לקה בפוליו ולאחר חצי שנה בבית חולים הבין שלא יוכל להירתם לעבודת האדמה. במקומה התמסר לעבודת המצב למה. עם ציוד הצילום והמעבדה שהביא הנה פתח באקונומיה, בחצר כנרת, את "פוטו בתלם".

"הזיכרונות הראשונים שלי הם מאבא, שהייתי מחכה לו עם אמא בחוף עין גב, לקראת בואו אחרי הצהריים בסירה מהמעבדה שבחצר כנרת", מעידה בתו, נגה גורביץ', חברת קיבוץ גינוסר. גורביץ', 74, אשת חינוך ותיקה, זוכרת אב לא שגרתי, שבניגוד לחברים האחרים, שעסקו בחקלאות ובבניין, הוא לא לבש מכנסיים כחולים, אלא מכנסי חקי של שבת, אבל בכל מאודו שאף להידמות לאחיו, החקלאים. לדבריה, גם כשהפעיל באחרית ימיו צלמנייה בטבריה, "תיק האוכל" שלו היה כמו שלהם בפחית זיתים חתוכה. הוא היה אידיאליסט, ובמשך זמן הקפיד לדבר מחוץ לביתו בעברית.

רק בעברית?
"הבית שלנו היה יקי. הורי היו שרים קנונים בגרמנית והסתודדו בשפה הזאת, עם בדיחות משלהם. היינו מטפסים על רכס הסוסיתא, המתנשא מעל לעין גב. בטיולים האלה אבא היה מדבר על הקיבוץ ועל חבריו, על סוציאליזם ותמיד היה עם ה'לייקה' על החזה".

"היה לי נורא טבעי להצטלם אצל אבא", היא מציינת, "פעם הלכנו למחנה הישן, היכן שהיום כפר הנופש של עין גב, כדי לצלם ציפורים כמו אנפות ושחפים. בסוף אבא צילם אותי כי לא מצאנו שום ציפור. כשחזרנו הביתה, אמא שאלה: 'נו, צילמתם ציפורים?' ואבא השיב: 'כן, צילמתי ציפור גדולה'".

כשגורביץ' הייתה בת 5, הועברה הצלמנייה לעין גב, לצד ה"פילבוקס", עמדת השמירה על הגבעה שנקראת מאז "הגבעה של נפתלי", עם חדר חושך ומעט בדה. לדבריה, זה היה "מקום מסתורי וקסום, שסביבו התרוצצו נמיות". 

בקטלוג, המצורף לתערוכה, מהלכת קסם עדות הבת על הצלמנייה בגבעה: "אני הולכת לשם עם אבא. אני בת 6 או 7. הוא עורך לי סיור של ממש, מראה לי את מכונת ההגדלה, לוקח אותי לחדר שבו מפתחים סרטים, מכבה את האור, והחדר נשטף אור אדום. סרטי הצילום מתייבשים על חוטים מוחזקים באטבים, וכך גם התמונות שאחר כך מתגהצות במכבש. אני רואה את אמבטיות הפיתוח, החומץ והפיקסר וצופה בתמונות מפציט עות מהנייר הלבן. קסם".

מהצלמנייה הזאת היה מגיח אופנהיים אל מרחבי עמק הירדן, כשאת "תוצרתו" היטיב לתאר המחנך וההיסטוריון מוקי צור, אף הוא איש קיבוץ עין גב, בדבריו בקטלוג: "הצילום של נפתלי אופנהיים איננו צילום אנתרופולוגי, המחפש את מה שאין הצלם מכיר. אף אין הוא צילום עיתונאי, המציג את טרפו לעין העולם. הוא חותר לפתור, באמצעות מראה אוהדת, את חידת המקום הנולד".

עד הקליק הגואל

את התערוכה פותח צילום פנורמי מהט כנרת של עין גב למרגלות הגולן. לידו צילום שאין כמוהו לבטא את רוח התקופה ולשקף את דמותו של אופנהיים, הנראה עם חיוך דקיק של טוב לב בצילומים שבהם צולם. זהו צילום של ט"ו בשבט. שתי ילדות נושאות שתילים, ובתווך ילדון מניף מעדר. צילום שכולו תום של פעם. דייגים פורשים רשתם. חגיגות עם ערבים שמהם, אגב, למדו חברי המשק לדוג. המטוסים הקלים של קלוב התעופה "אווירון". הנציב הבריטי ארתור ווקופ. לא ייאמן, אבל שלג של 50' בטבריה. אלמונית אלגנטית על קבר רחל המשוררת. לאונרד ברנשטיין הצעיר מקסים את חברי עין גב. וגבר נושא על כתפיו אשכול בננות ענקי, כשעל פניו הבעת גאווה, שנים לפני ששם קץ לחייו.

בתערוכה צילומי דיוקן רבים. הצלמנייה של אופנהיים הייתה הפוטו האזורי. מבט חמור סבר ניבט מחלקם של המצולמים. "מה לעשות, החיים היו קשים", מעיר רז. רבים מהמצולמים הם ילדים. הם זוכרים בנוסטלגיה את הצלם שליווה בצילומיו את תהליך גדילתם, אבל אם תשאלו אותם, יודו שלא היה קל להצטלם אצל אבא של נגה. שכן, אופנהיים הקפדן היה מוציא להם את הנשמה עד ששמעו את הקליק הגואל של המצלמה.

"לאבא היה חשוב שהצילומים יצאו טבעיים", מעידה גורביץ'. בכך השתלב במגמת החזרה לטבע, שרווחה בעולם במחצית הראשונה של המאה ה-20. זה כלל צילומי עירום, הנפקדים מהתערוכה הנוכחית, אבל נכללים בקטלוג.

"לי זה חסר בתערוכה הנוכחית", משתפת אותנו גורביץ', "אולי יש הוראה מגבוה, אבל ככה גדלו ילדי הקיבוצים. עד כיתה ו' היינו מתקלחות עם הבנים במקלחת משותפת, וכולנו הלכנו לכנרת עירומים".

ניצלו מאבדון

במלחמת העצמאות אופנהיים, שנכותו מנעה ממנו להיות בין הלוחמים, לא הסתפק בעמדת האיש עם המצלמה. הוא היה מתרוצץ בצליעה בין העמדות, מחלק תחמושת, ותופס פיקוד על המקלט הגדול ועל העזרה הראשונה. עם שוך הקרבות העביר אופנהיים את הצלמנייה לטבריה. לאחר שבמהלך המלחמה החקלאות כמעט קרסה במשק, הכנסות הענף של אופנהיים היו משמעותיות. "טובת הקיבוץ עמדה לנגד עיניו של אבא", אומרת גורביץ'.

הפילוג בתנועה הקיבוצית לא פסח על עין גב. לפני שהתרחש, עמד אופנהיים לצאת בשליחות הסוכנות לקונטיקט שבארה"ב, ואגב כך לנסות לשפר את מצבה של נירה, בתו הצעירה שלקתה בשיתוק מוחין ונפטרה בשנים האחרונות. חצי שנה לפני הנסיעה סגר את הצלמנייה והפך לרכז תרבות ולסדרן עבודה, מה שבסופו של דבר עלה לו בחייו.

בבוקרו של יום קיצי ב-53' העירה מטפלת את נגה בבית הילדים, ובחוסר רגישות סיפרה לה על האסון, "כששנים אחר כך לא יכולתי לסלוח לה". ההלם של הילדה בת ה-13 היה מוחלט. "לקח לי זמן עד שהבחנתי מחדש באור השמש ובצבעו הירוק של הדשא", היא נזכרת. 

אמה לא ויתרה על הנסיעה לארה"ב, בניסיון לטפל בבתה הפגועה. גורביץ' סיימה שם את היסודי וחזרה ארצה לתיכון, הפעם בגינוסר, לשם התעתד אופנהיים לעבור. 50 אלף תשלילי צילומיו נותרו מתויקים בקיבוץ בקלסרים, ב"סדר יקי", כשהם בסכנת הכחדה. בפרויקט משותף עם אוניברסיטת הרווארד נסרקו הצילומים וניצלו מאבדון.