פוליאנה, אלינור פורטר,
מאנגלית: יעל אכמון, סדרת
מרגנית, זמורה-ביתן, 240 עמ'

הנה היא שבה וחוזרת, פוליאנה, היתומה מתחילת המאה ה-20, שלימדה עיירה שלמה לשמוח. התרגום החדש מעיד שגם בתקופה סחופת ייאוש יש למו"לים תקווה שהקהל ירצה לקנות את נוסחת העליצות-בכל-מצב. ואולי מצב הרוח באמת ירוד עד כדי כך, שיש הסבורים כי לא נותר לישראלים, צעירים וקשישים גם יחד, אלא ללמוד מפוליאנה איך מתרוממים מהדיכאון הזה. אם לא יועיל - ודאי לא יזיק. 

הספר, שיצא לאור לראשונה ב-1913 בארצות הברית, עדיין מתאים לכל יודע קרוא. גודל האות מזמין הפעם את בני כל הגילים אל הנוסחה הקלאסית של מעשה בילדונת יתומה הנשלחת אל דודה קשוחה. אלינור פורטר (1868-1920), תושבת מסצ'וסטס שהוכשרה להיות זמרת, כתבה עוד ספרי פרוזה רבים, לילדים ולמבוגרים, סיפורים קצרים ורומנים. ההצלחה של ספרה הראשון, "פוליאנה", לא חזרה על עצמה. פורטר פיתחה עלילה כה מתוקה ונעימה, עד כי כמעט שאפשר היה - אז וגם עתה - להתעלם מאיים קטנים של רפיון בסיפור. 

הילדה שבראה הסופרת יוצאת בדילוגים לרחובות העיירה, והיא זורעת חדווה באשר תלך. קשיש זעפן הופך לידידה הטוב, קשישה נכה וקודרת מבקשת לפתוח את הווילונות בחדרה האפל לאחר ביקורה של פוליאנה, ילד עזוב מוצא לו בית. הכל בזכות "השׂיה", "הקטנטונת" בת ה-11. אני דהרתי לתוך הספר בגלל הננוסטלגיה הערמומית. האם גם דור המסַכים, שאינו מכיר את פוליאנה זה 50 שנה, יקנה את הסיפור על הילדונת שהנוף הנשקף מחלונה מפצה אותה על החדרון העלוב שבו שוכנה? 

המנומשת המאושרת בחלקה שייכת לקבוס צת הבנות הספרותיות המונה גם את אן שרלי הקנדית ובילבי השוודית, כל אחת והאופי המיוחד לה. פוליאנה, שלא כאחרות, היא מלאכית מושלמת, שהרגש הכי אנושי שהיא מעוררת נוגע בשולי החמלה. הילדונת מפגינה רק אסירות תודה ונאיביות תהומית עם רצון להיטיב. "משחק השמחה" שלה עלול לעצבן טיפוסים מנוכרים שבאו לעולם מאה שנים אחריה, אבל בסיפור היא מכניעה את כל המבוגרים העגמומיים. "זאת שמחה שוצפת שאינה יודעת גבול על כל דבר שקרה או שעומד לקרות", אומר רופא העיירה השרמנטי, "פשוט הייתי רוצה לרשום אותה למטופלים שלי (...) כמו בקבוקון כדורים". 

מובן מאליו שהספר מדושן בנוצריות על פניה השונים, כיוון שהכנסייה ופעילויותיה היוו אז תשתית לחיי החברה בעיירות האמריקאיות. נדבנים תרמו כסף להצלת "הכופרים" בארצות רחוקות, כומר של קהילה קטנה היה עני ולכן בתו הולבשה בביגוד האקראי שהגיע בתיבות המיסיון. אגודת הגברות של הכנסייה היא שדאגה ליתומה, וכשהחבורה לא עסקה בתפירה קבוצתית או במשלוח תרומות לילדים בהודו, הרבתה בפטפוט. פורטר שולחת חצי ביקורת כלפי שוחרות הטוב האלה שאטמו את לבן בפני יתום שחיפש בית ברחוב שלהן. מנגד, הסופרת מחבבת את הכמרים עצמם. כבוד גדול מוענק גם לרופאים המקומיים.

פורטר ציירה סכמה של חברת העיירה, ללא מלאות ובלי צורך בנשימה רחבה. היא הצמידה את הסיפור למפגשי פוליאנה עם עצובים טיפוסיים, וכשהגיבורה הפעלתנית טרודה בטיפוח עצוב אחד, הסיפור שוכח את העצוב הקודם למשך עמודים רבים. כך או כך, העשירים הלא-שמחים גרים על ראש גבעה, בבתי אחוזה עם הרבה חדרים מיותרים. פוליאנה תכניס לחדרים האלה חתול, כלב וגם ילד רחוב. מידת ההשפעה של הילדה כה גדולה, עד שאחרי מפגש איתה ישליך הכומר חסר הניסיון את דרשת התוכחה שהתכוון לשאת בזעם, ובמקומה יקרא אל קהל יום ראשון: "שמחו ביהוה וגילו, צדיקים, והרנינו, כל ישרי לב". 

סוף 

נורה אפרון (1941-2012), תסריטאית, סופרת, פובליציסטית ניו יורקית, נפטרה לפני כשנתיים מסיבוך במחלת הלוקמיה, שאותה הסתירה מהציבור. בספרה "צרבת", שיצא לאור לראשונה בזמורה-ביתן (1987, מאנגלית: אריה בובר) לא הסתירה דבר. היא תיארה את סוף נישואיה לקארל ברנסטין (העיתונאי שחשף עם בוב וודוורד את פרשת ווטרגייט). הספר יצא עתה לאור בתרגום חדש של אורית הראל תחת השם המעודן "צביטה בלב" (כתר, 180 עמ').

מה צביטה, איזו צביטה, הספר מתאר את השבר הגדול בחיי אפרון, כשגילתה שבעלה בוגד בה עם אחת מנשות הדיפלומטים חדלי האישים המאס כלסים את וושינגטון. זאת הייתה התרסקות, גם אם אפרון תיארה אותה בהומור יהודי מצוין. אפרון הייתה אם לפעוט בן שנתיים ובהריון בחודש השביעי, כשגילתה שמארק (זה השם שנתנה לבעלה בספר) מתראה זה חודשים עם גברת ענקית. צרבת היא הפרעה פיזית שאישה הרה עלולה לסבול ממנה, והיא מתבטאת בתחושה מתמשכת של בעירה חומצתית המאכלת את בית החזה. זה מה שאפרון הרגישה כשהבינה שבעלה כבר לא אוהב אותה. היא מתארת את השבר בחייה באירוניה עסיסית ובאופן שאינו מזמין רחמים. דברים קורים לזוגות רבים. אפרון עצמה כותבת שהיא הייתה נודניקית מרושעת והתעסקה יותר מדי בבישולים ופחות במה שקורה לקשר הזוגי. בספר שכתבה לפני 322 שנים גילתה פיכחון ואומץ. הרלוונטיות שלו נשמרת, כמובן, כי טרם הומצאה מתכונת של זוגיות חסינת אש. 

התחלה

לא, המדור אינו מתייחס לספרי ילדים, והספר הזה, בעצם, אינו ספר לילדים. וליתר דיוק - הוא אינו מיועד רק לילדים. ואם נבקש לדייק עוד יותר - הספר שלפנינו מיועד בעיקר למבוגרים. הוא זעיר במידותיו, הוא יפה כל כך בציוריו, והוא חכם בסיפורו. 

רוזי היא ארנבת מאוהבת, והיא לא יודעת איך להעביר לבחיר לבה את המסר החשוב בחייה. "האם להיות חזקה או מהוססת?" ("אהבתה של רוזי פטרוסיל", כתבה: נורית זרחי, ציירה: הילה חבקין, עם עובד).