בתערוכת "כלי אל כלי" שעולה לזמן קצוב במיוחד בספרייה הלאומית (נעילה ב-28.11) מוצגים פריטים נדירים המייצגים את העושר התרבותי הטמון בתחומי הליבה של הספרייה: יהדות, ישראל, האסלאם והמזרח התיכון ומדעי הרוח הכלליים. בין הפריטים: "פירוש המשנה" של הרמב"ם - הפירוש הקדום ביותר שקיים בספרייה משנת 1168 ולצדו קוראן קדום, גם הוא בכתב יד מקורי, המביא פרשנות סונית לקוראן שנכתב דווקא על ידי סופר שיעי; כתב יד של מרטין בובר ליד אייזיק ניוטון; שיר של יהודה עמיחי לצד נעמי שמר; מפה עתיקה מהמאה ה-15 לצד המפה הגיאולוגית הראשונה בישראל מסוף המאה ה-19.
פריט מרגש באופן מיוחד הוא "סלמנדרה", ספרו של יחיאל דינור, הידוע בשם ק. צטניק, הסופר ניצול השואה שזהותו האמיתית נחשפה לראשונה ב-1961 כשהסכים להופיע כעד במשפט אייכמן. את העותק הזה הכתיר פרופ' יחיאל שיינטוך, המומחה הגדול ביותר לכתביו, כגרסה הכי מעניינת. "כתבי היד שנבחרו לתצוגה נעים בין כפל המשמעויות של כלי כמכל וכלי כצורה, וכך הכתבים והכותבים שותפים למעשה למזיגה מכלי לכלי", אומרים אוצרי התערוכה, ד"ר אביעד סטולמן ועידו ברונר.
שני פריטים של עגנון מוצגים בתי ערוכה ושניהם קשורים זה בזה: האחד - כתב היד של "שירה"; השני - ערימת פתקים. את "שירה" החל ש"י עגנון לכתוב ולפרסם בערב ראש השנה, מדי שנה, בסוף שנות ה-40 - ראשית שנות ה-50 ב"לוח הארץ". בשבילו זו הייתה הבמה העיקרית, ובכל פעם היה מפרסם פרק מתוך הרומן החדש, המתאר את חיי האוניברסיטה העברית בירושלים במחצית השנייה של שנות ה-30.
כשהפסיק לפרסם בפתאומיות, ציבור הקוראים הנאמן התרעם. משום שהרומן הזה היה בשורה מאוד גדולה ביצירת עגנון שהיה מאוד פופולרי, וגם משום שהיה משהו חדש - כתיבה על זמן ריאלי, וכדי שיתאים לזמנו, הוא כתב אותו בסגנון חדש. "כולנו מכירים את הסיפורים העגנוניים בלשון חז"ל, החסידות והקבלה וכו'", אומר ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוספי ישראל, "'שירה' הוא הראשון שעגנון כתב בשפה מודרנית. המון ספקולציות היו סביב השאלה מדוע הפסיק לפרסם אותו. היו טענות על יחסיו עם הרבנים, כי הרומן היה נועז מדי. גרשום שוקן מצדו המשיך ללחוץ עליו, אבל עגנון דבק בשתיקתו. אחרי יותר מעשור, באמצע שנות ה-60, פרסם פרק או שניים.
"בשנת חייו האחרונה החליט שהוא מתקין מחדש את כל הסיפור לדפוס. אצלו זה אומר לכתוב את הכל מחדש. הוא לקח את כל הפתקים שהיו, המשיך את הסיפור, ונפטר לפני שהשלימו. עד היום הרומן אינו גמור. מי שסיימה את המלאכה היא בתו אמונה ירון, שישבה איתו ועבדה איתו בערוב ימיו. ‘שירה' מחולק לארבעה ספרים - ספר ראשון, שני, שלישי ורביעי. אנחנו מראים את הרביעי, עם המחיקות והתיקונים".
איך התגלגלו הפתקים לספרייה?
"בשנה האחרונה לחייו, לפני שעבר לבית החולים, ישב בביתו. את הפתקים עם כתב היד המיותר נהג להשליך לפח, ומשם לשריפה בתנור. סטודנט צעיר שהיה מבאי ביתו רוקן את הפח, והביא את מה שמצא לספרייה הלאומית. אנשי הספרייה קראו לחמדת בנו, והוא מצא דבר מעניין מאוד: עגנון התאמץ מאוד שהדיאלוגים בספר יהיו בלשון הדיבור שהייתה נהוגה אז, אבל לא ידע את השפה.
"את הבעיה הטכנית הזו עקף בכך שהיה מסתובב ברחובות, מקשיב לדיאלוגים בין אנשים וכותב אותם על פתקים ליצירת חומר גלם לדיאלוגים ואלה התגלגלו אל תוך הספר. זו הצצה ממשית לטכניקה באמצעות אדם ערני אחד. לדוגמה: בשום סיפור של עגנון לא נמצא הביטוי ‘כל העולם ואשתו' ואילו ב'שירה' הוא מופיע שלוש פעי מים בגרסת ‘העולם ואשתו', וניתן להי ניח ששמע את הדברים ברחוב".
אחד העם בערבית
אחד העם היה המנהיג של דור הסופרים מתקופת התחייה - ביאליק, טשרניחובסקי ועוד, עורך כתב העת העיברי "השילוח" שנוסד באודסה וסביבו התקבצו יוצרים. הוא היה מנהיג תקיף, קובע טעם ודעת קהל, אבל חוץ מסופר היה עסקן המעורב בפעילות חובבי ציון בארץ, מעורב בחיי הספרות ובחיי השעה. הוא גדל באודסה, עבר ללונדון, ורק בשנת 1922 עלה לארץ. הספיק לחיות פה חמש שנים עד פטירתו בשנת 1927.
בין לבין, הספיק להפוך לאזרח החשוב ביותר בתל אביב. "כפובליציסט ביקורתי שמתח ביקורת חריפה על המתרחש בארץ, אחד הדברים שהוא יצא נגדם פעמים רבות היה ענייני חינוך. הוא כתב דוחות על בתי הספר בארץ, והעיר לא אחת על כך שכל יהודי שמגיע לארץ חייב לדעת ערבית, שכן בלי לדעת ערבית, יהודי לא יוכל להשתלב פה", מסביר ד"ר עמיאור, "תפיסתו היתה ברורה: יהודי שרוצה להשתלב חייב לדבר את שפת בני המקום. בחודש הראשון שעלה לארץ, בינואר 1922 , החל ללמוד ערבית. זו המחברת הראשונה. המילים בערבית כתובות בתעתיק בעברית.
"הוא בחר לתרגם מערבית לאנגלית או עברית את ‘מורה נבוכים' של הרמב"ם, שלו הקנה חשיבות מיוחדת. הוא עצמו כתב שבלי הרמב"ם לא היה הופך להיות מה שהוא. בהיותו ילד בישיבה חסידית ברוסיה פתח את כתבי הרמב"ם ורק מעיון בהם הפך להיות רציונליסט וביקורתי כפי שהוא".
הרמב"ם כתב את רוב ספריו בערבית-יהודית - כלומר ערבית באותיות עבריות כפי שנהג במורה נבוכים ובפירוש המשנה. אחד העם לקח טקסט שנר כתב במקור בערבית באותיות עבריות, בחר מילים וכתב כל מילה באותיות ערביות וגם תרגם אותה לאנגלית. התחכום הוא כפול: "מתוך ‘מורה נבור כים' הוא לקח קטע שמדבר על זה שאדם צריך לדבר בשפה שבה מבינים אותו. עד כדי כך היה מתוחכם. כמה התמיד בלימודי ערבית? לא הרבה. מצאתי רק מכתב אחד שבו הוא מספר לבנו על לימודי הערבית שלו. זו אפיזודה קצרה מאוד אך משמעותית ביותר בשבילו עצמו".
קפקא בעברית
פרנץ קפקא ידוע כסופר גרמני שכתב בגרמנית. הגרמנים רואים בו מהיוצרים החשובים שכתבו בשפה הגרמנית, אבל מעט מאוד ידוע על זהותו היהודית. נכון, המוצא יהודי, אבל יצירתו היא גרמנית לגמרי, וקשה למצוא בה עקבות לכך שהסופר הוא יהודי. בתערוכה מתגלה כי קפקא היה יהודי בעל הכרה ואפילו טרח ללמוד עברית.
"לא רק שהוא טרח ללמוד עברית, על פי עדויות של אנשים שהיו לצדו באותה תקופה, בראשית שנות ה-20 , הוא אפילו חשב על עלייה ארצה", אומר עמיאור, "היו לו כמה מורים לעברית. אחת מהם, פועה בן טובים, הייתה עובדת של הספרייה הלאומית בניהולו של פרופ' הוגו ברגר מן, והמחברות הללו שרדו".
אילו מילים החליט ללמוד? את המילים של אותו זמן: "המחברת משנת 1922, כלומר שנה לאחר הירצחו של י"ח ברנר. רב המכר באותה תקופה היה ‘שכול וכישלון', טקסט מאוד קשה לפענוח. דווקא את המילים המורבידיות של ברנר הוא בחר לתרגם".
ניוטון בכתב יד
אייזיק ניוטון היה פיזיקאי, אבל כזה שעסק לא רק במדע טהור אלא בדברים נוספים. הוא התעסק בחקר המקרא, בחישובי קצים, בבואו של המשיח. מילכה לוי רובין, אוצרת מדעי הרוח: "אנחנו תמיד חושבים על ניוטון בתור אבי המדע המודרני. כאן אנחנו מציגים צד לא ידוע שלו. באוסף שיש לנו נמצאים כ-7,500 עמודים בכתב ידו העוסקים בתיאולוגיה, כך שעולה ספק מסוים מה העסיק אותו יותר - תיאולוגיה או מדע.
למען האמת, הוא לא כל כך הפריד ביניהם. מבחינתו שני הדברים נבעו מן האל. כמו שמבחינתו חוקי הטבע באו מן האלוהים והבנת מה האלוהים עשה בטבע, כך בקריאת התנ"ך באופן נכון נבין כיצד אלוהים תכנן את ההיסטוריה ומה צפוי לנו בעתיד. במאה ה-17 יש כבר רוח מדעית העומדת מאחורי הדברים, אף שספרות אפוקליפטית ידועה לנו כבר מימי קדם.
הוא מאמין ביכולתו להגיע לאמת צרופה דרך מחקר, ובר מקרה הזה דרך חקר הטקסט כפשוטו. הוא למד עברית כדי להשתמש בכלי עזר שהיו מקובלים בתקופתו. הוא מכיר את מגוון המקורות - המשנה, הברייתות, המדרשים, ספר הזוהר והתלמוד - הוא מתייחס אליהם ומצטט אותם. אנחנו רואים כאן בבירור שהוא מעתיק מושגים בעברית ובארמית ומנסה לפרש אותם. אחד הדברים שמאוד מעניינים אותו זה המקדש של נבואת יחזקאל המתואר על פי מידות, וישוב להיבנות באחרית הימים".