זה קרה בחנוכה 76'. מומי לוי, ילד בן שמונה וחצי, עלה על במת פסטיבל הילדים השביעי ושבה את לב הקהל, כששר את השיר "סיבה למסיבה". האם הרגשת שם ובפסטיבלים הבאים שבהם השתתפת כמומי וונדר? - אני שואל אותו.
"כששרתי באולם קולנוע "תל אביב" מול כמעט 2,000 איש, אולי לא", מגיב לוי בחיוך, "אבל כמעט מגיל אפס הייתי בכיוון של מוזיקה, כשדודתי, שוש עטרי, זיכרונה לברכה, הייתה מביאה לי מהרדיו תקליטי מוזיקה שחורה, ממש התמגנטתי אליהם וכל הזמן שרתי שירים מהם. בין הזמרים שקולם עלה משם, התמכרתי לסטיבי וונדר".
כעת, סוגר לוי מעגל עם אלילו מאז, כשהיום בתיאטרון גבעתיים (ולמחרת במשכן באר שבע), יפצח ב"וונדר", מופע מחווה מושקע, מצוחצח וממורק ובו כ-20 מלהיטי הנשמה של הגאון העיוור, יליד דטרויט, שאותו, לא תאמינו, פגש אישית.
"זה היה ב-95'", משחזר וונדר־לוי, "ההופעה של סטיבי באצטדיון רמת גן הייתה מדהימה. הייתי מהופנט לשמוע ממנו את השירים שהיו לי נוף ילדותי. בסוף ההופעה אמרו לי הדודות שלי, שוש ע"ה וגלי, "הולכים לפגוש את סטיבי!". עמדנו בתור והגענו אליו. לא האמנתי שנמצאנו מולו. אז לא היו אייפונים וסלפי. מישהו, שהסתובב שם עם מצלמה, צילם אותי איתו, לקח את הכתובת שלי והבטיח לשלוח לי את הצילום. עד היום אני מחכה לתמונה".
הכוכב, שכמובן לא ראה אותך, התייחס אליך?
"לאחר ששמע ממני איך הוא ההשראה שלי וכמה אני מקווה לשיר פעם איתו, מה כבר יכול היה להגיד לי, אבל היה נחמד. המפגש המאולתר איתו היה בשבילי וואו בלתי נשכח".
תקן אותי אם אני טועה, אבל שיריו לא נחשבים קלים לביצוע.
"אכן, השירים שלו, במבנה המיוחד שלהם, הם שוברי שיניים. היה די קשה להתמודד איתם בחזרות. אבל זה שווה. סטיבי היה מהאמנים השחורים הראשונים שכתבו לא רק על אהבה, סקס וסמים, אלא היה לו האומץ לכתוב ולשיר על גזענות ועל אפליית השחורים באמריקה".
לוי הוא רחובותי כפי שהיו דודותיו לבית עטרי. "קוקה (כך הוא מכנה את שוש עטרי המנוחה) הייתה כמו מנטור בשבילי, ואני כל כך מתגעגע לעצות שלה", הוא אומר, "עם גלי עשיתי רימייק ל'שמש אדומה', שיצא ממנו טירוף בלתי נשלט והתארחתי בהופעות שלה".
לוי (46) הוא בוגר אחד המחזורים ברוכי הכישרון של להקת הנח"ל. אחרי שהשתחרר ממנה והופיע בהצגותיו של טוביה צפיר, אביו של יואב, מעמיתיו ללהקה, ניסה ממושכות לפצוח בקריירה בינלאומית בלונדון, אפילו הקליט שם אלבום עם מייקי קרייג, בסיסט להקת "מועדון תרבות", שלבסוף נגנז ולא יצא לאור, כשהלייבל שבו הוקלט נסגר. "חזרתי בבושת פנים לישראל והתחלתי לשדר פה ברדיו ולעסוק בדיבובים", הוא זוכר.
בכל זאת, ניסית כעבור שנים לחזור לאירופה דרך הקדם אירוויזיון.
"זאת באמת הייתה טראומה - לכתוב שיר שהיה לו סיכוי, ופתאום יום לפני הקדם לאבד את הקול, כשנגרמו לי בצקות במיתרים מתוך התקררות. למרות זאת ניסיתי, נתתי שם מה שיכולתי, זכיתי למחיאות כפיים על הניסיון האמיץ שלי והרגשתי שהפסדתי הזדמנות. אולי אחזור בעתיד אם אהיה בטוח שיש לי השיר הנכון".
כשאתה בוחן את הקריירה שלך לאורך כל הדרך, אתה מבסוט?
"איך אמרה פעם חנה רובינא? 'רק להריח את הקרשים'. אם אני מאמץ את דבריה, זה מסביר כמה אני אוהב את הבמה ונהנה לעשות את מה שאני יודע הכי טוב - להיות זמר. וכשאני לא שר, אני מאוד נהנה להגיש שתי תוכניות ברדיו רדיו 100fm, העוסקות במוזיקה שחורה ובהיפ־הופ. זה מה שאני עושה, כשהיום לא מוכרים אלבומים והטלוויזיה עושה את המוות לאמנים, כשהכל ריאליטי".
מופע מחווה לסטיבי וונדר. 13.11, מוצ"ש, 21:00. תיאטרון גבעתיים