שולחן מטבח שהצבתי/ היה לי לארץ אויב/ הרצפה שבתוכה רוצפתי/ הייתה לי לארץ אויב/ הקירות בחלבי טייחתי/ היו לי לארץ אויב/ ארץ להחיותה נולדתי/ הייתה לי לארץ אויב/ איככה חיים בארץ/ הייתה לי לארץ אויב", כך כתבה המשוררת הירושלמית חמוטל בר-יוסף בשירה, "שיר זמר", שהופיע בספר שיריה "ובצפיפות" משנת 90'.

עתה, עם צאת "עם כוחות אחרים", אלבום משיריה, בהלחנת ערן אל-בר, המשוררת מארץ האויב רואה את שיריה קורמים עור וגידים על הבמה. אנחנו משוחחים ב"בית היוצר" של אקו"ם במתחם נמל תל אביב, שעה קלה לפני תחילת מופע צהריים משיריה המולחנים של בר־יוסף, מהמשוררות הבולטות כיום.

חזרה אחרונה. איפוס כלים וקולות. "לדעתי, שירה היא הסוגה הנצחית והמתמידה ביותר בעולם הספרות", היא אומרת על רקע ההמולה המוזיקלית הניתזת מהבמה. "מה שעושה את השירה לכה עמידה זה שהיא עוזרת לבני אדם לחיות, בכך שהיא מדברת איתם על מה שקורה להם, לא רק למשורר, ומהווה סוג של תרפיה".


אני לא קמה ואומרת: 'בוקר טוב משוררת'. בר יוסף. צילום: מירי צחי

לא די בשירה הכתובה והמודפסת, שהיא נזקקת גם למעטפת מוזיקלית?
"כך היא פשוט מגיעה לקהל רחב יותר. משורר זקוק מטבעו להד בעוד השירה הכתובה והמתוחכמת מגיעה לקהל מאוד מצומצם. כששירה מולחנת, היא פורצת את המעגל הזה, והלחנים, בין שהם של מלחיני מוזיקה רצינית, בין שהם של מלחיני מוזיקה קלה, משדרגים את השירים. אהבת הקהל לשירת משוררים מולחנת היא תופעה ייחודית לתרבות הישראלית, כשלעומת זאת, בעולם יש בדרך כלל שירה כתובה ויש פזמונים ששרים אותם עם טקסטים מאוד רדודים.

לדעתי, יש לעודד את תופעת השירים המולחנים מצד הממסד התרבותי של המדינה, שלא עושה די למען הנושא. כששירים של משוררים כמו רחל, אלתרמן ולאה גולדברג מולחנים עם כל העומק שבהם, זה מעניק ללשון המדוברת איזו תנופה, שהשירים של אריק איינשטיין, למשל, עם כל הכבוד, לא יכולים להעניק.

את התופעה ניתן לעודד הן בתמיכה להוצאת תקליטורים עם השירים, הן בתמיכה למקומות להופעה, דברים שבדרך אליהם נתקלים היוצרים במחסום כספי בלתי עביר. הקהל שצורך את התרבות הזאת ראוי לשבח".

בלי נצנצים

שנות דור מפרידות בין בר־יוסף (74) לבין אל־בר (47). "אחד הדברים שכל כך משמחים אותי זה שהמלחינים שבוחרים להלחין את שיריי הם הרבה יותר צעירים ממני", היא אומרת, "כדי להגיע אליהם, ובאמצעותם אל קהל רחב יותר, אני משתדלת ללכת בדרכה של מורתי, לאה גולדברג, ודואגת שהשירים שלי לא יהיו עם נצנצים יותר מדי גדולים וידברו לקהל מגוון".

את האלבום משיריה פותח שיר של זלדה, משוררת אפופת קסם, שבר-יוסף כתבה ספר על שירתה וחותם אותו שיר של לאה גולדברג, שעליה היא חיברה ספר מחקרי, שהוזמן ממנה, בלי קשר לכך שהיא למדה אצלה בחוג לספרות באוניברסיטה העברית.

"שתיהן משוררות שהטקסטים שלהן עמידים ועברו את מבחן הזמן, אבל לאה גולדברג הייתה, לדעתי, מורה לא טובה", מפתיעה בר־יוסף בביקורתה על האייקון, "במקום ללמד דברים שיכלו לגרום לנו עניין, היא בחרה ללמד אותנו את 'התופת' של דאנטה, אולי כדי שנבין כמה שהחיים הם תופת".

בני הזוג רויטל ודני גנות מבצעים בצורה מרשימה את שירי האלבום החדש. בר־יוסף הדעתנית ליוותה אותם בחזרות ובאולפן, כשהיא עומדת על משמר ההגייה הנכונה של המילים. "אני מעירה את הערותי, אבל לא מצפה שהן יתקבלו כתורה מסיני", היא מעידה.

לכך מתלווה הרקע המוזיקלי שלה. בנעוריה ניגנה בפסנתר ועם צאתה לגמלאות ממשרתה כפרופסורית לספרות באוניברסיטת בן־גוריון, חזרה אל החלילית, כלי ילדותה, והחלה לקבל שיעורים ממיכאל מלצר, רב אמן בתחום. להנאתה היא מנגנת בחלילית אלט יצירות של באך, ויוואלדי, טלמן ובני דורם. "הנגינה היא בשבילי ניקוי ראש אדיר ומספקת לי רגעים של היטהרות", היא מציינת.

לדבריה, עד שהתחילו להלחין משיריה, לא התכוונה לכך תוך כדי כתיבה. שירים שהיססה לכלול בספרי השירה הרצינית שלה נגאלו על ידה מהמגירה, כשהחלה להפיץ אותם בקרב מלחינים. דוגמה? "לא נראה לי שהייתי כוללת בספר של שירה רצינית שיר כמו 'גומת חן', שבו כתבתי בקלילות: 'תחשבי שיש לך/ גומת חן בלחי/ ולכן/ בא לך לחייך בה/ כשאת אומרת כן/ וגם כשאת אומרת לא/ גומת החן צוחקת/ וצוחק בה העולם כולו'".

בר־יוסף מבחינה בין תרבות לאניני טעם לבין תרבות להמונים. "כדי שאדם שאף פעם לא למד מוזיקה יאהב יצירות של באך, לדוגמה, הוא זקוק לרקע מוזיקלי מסוים ולהתנסות חווייתית באולם קונצרטים, שאם לא כן הסיכוי שבאך ימצא חן בעיניו לא גדול", היא אומרת, "זה כמו שלאדם יש אוצר מילים מאוד דל וחשיבה מורגלת בסטריאוטיפים, הסיכוי שהוא ייהנה משירה איכותית הוא לא כל כך גדול. זה כמו מי שאוהב רק במבה, ספק רב אם ידע להעריך שמפניה טובה".

בר־יוסף הוציאה גם ספר משיריה המלווה בתצלומים ושני ספרונים עם חיתוכי עץ, ספרים שבהם שיתפה פעולה עם אמניות אחרות. האם יש כאן, כמו בשיריה המולחנים, חריגה ממגדל השן של השירה? "אף פעם לא הייתי במגדל השן", היא אומרת, "אם כבר, אני שרויה במאמץ מתמשך להיחלץ ממגדל השן של עצמי.

משוררים הם בדרך כלל לא האנשים הכי חברותיים ויש להם נטייה לכל מיני הסתגרויות בתוך עצמם. לא הייתי אומרת שאני זאב בודד, אבל במידה מסוימת אולי אני כבשה בודדת. כדי להיחלץ מהבדידות הזאת, השירה היא קריאה לתקשורת רגשית. והתקשורת הזאת היא בניגוד לנטייה בארץ להתרכז בשירה בטבור האישי ולחטוא בנרקיסיזם יתר".

השיר הגנוב

שורשי סיפורה האישי של בר־יוסף נעוצים בארץ ישראל העובדת, כבת להורים שעלו מאוקראינה בשנות ה-30 והקריירה הספרותית שלה החלה, לא עלינו, בגניבה. "זאת הייתה גניבה שלא מדעת", חשוב לה להדגיש, "כילדה בת 9 העתקתי מ'דבר לילדים' שיר של ילד ושלחתי אותו בשמי. לאחר מעשה, כשהתברר לי שעשיתי מעשה אסור, ממש איום, התביישתי בכך".

בטח היה לך אליבי לאותו מעשה.
"בהחלט. זה היה שיר געגועים לנופי הכנרת והחרמון, שהתאים לי, כילדה שהתגלגלה עם משפחתה ליפו ומשם התגעגעה לאותם נופים, שנשקפו אלינו בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן, שם גדלתי".

שנה קודם לכן, בתקופת מלחמת העצמאות, אירע אסון במשפחתה כשאחיה מנחם מת. לדבריה, שירים שהחלה לכתוב אז היו מעין דרך של הידברות עם האח המת והתחברות איתו. "אני לא יודעת מה היה קורה איתי אלמלא האסון הזה", אומרת בר־יוסף.

האם התאכזבת כשלימים נודע לך שמותו לא היה בדיוק הרואי?
"זה נודע לי כעבור הרבה מאוד שנים, אחרי שבני, אביגדור, התאבד. כשהדבר קרה, הרגשתי צער על שלא ידעתי קודם לכן את האמת על מותו של אחי, שכן אז הייתי מעלה על דעתי שהדבר הזה אפשרי בכלל. 'אוי, למה הורי לא סיפרו לי?', זאת הייתה התגובה הראשונית שלי. במחשבה שנייה הבנתי שבהסתרת האמת הם רצו להגן עלי".

אם זו דרך מותם של אחיך ושל בנך - האם ייתכן שהאובדנות היא בגנים המשפחתיים שלכם?
"כאן כל הסבר הוא בגדר ספקולציה, כשלכאב הגדול מתלווה הפחד שייקח הרבה זמן עד שיחלוף או יתפוגג. האם זה בגנים, האם זה באופי, האם זה רק מתוקף הנסיבות? איש-איש יעלה את ההסברים שלו כהבנתו. הייתי בחרדה כשבני הבכור התגייס, מחשש שיקרה לי איתו מה שקרה לאמא שלי, שלה קרה מה שקרה לאמה שאיבדה את אחיה בפוגרום. עשיתי טפו נגד עין הרע, מחשש שגם לי יקרה אסון ולא אעמוד בו".

האם פריצתך המאוחרת יחסית כמשוררת הייתה בגלל צלם של בעלך לשעבר, המחזאי יוסף בר־יוסף, או אולי של חותנך, הסופר יהושע בר־יוסף?
"אי אפשר לדבר על צל, אבל זו עובדה שפרסמתי את ספרי הראשון כשהייתי בת 30 וקצת, לאחר שבעשר השנים שקדמו לכך הייתי שקועה עמוקות בבניית משפחה. הנכון הוא, שאז נישאתי לגבר מבוגר ממני בשמונה שנים, שכבר היה בעל מוניטין ספרותי כלשהו. התייחסתי אליו כאל הסופר במשפחה ולא לקחתי את עצמי ברצינות, כשזאת ההתייחסות שלי אל עצמי גם כיום. אני לא קמה ופותחת את היום באמירת 'בוקר טוב, משוררת'".

לדבריה, היא לא כותבת יותר מדי. "שירה היא לטעמי ניצחון האיכות על הכמות", סבורה בר־יוסף, "זאת, גם אם אנחנו חיים בעולם שבו מאוד מעריכים את הכמויות, דבר שעליו משלמים מחיר תרבותי כבד מאוד. אני מאמינה שעל השירה להימצא בדיוק במקום ההפוך, של כעין טיפת הדבש".