אזהרה: התכנית שתהפוך את הילד שלכם למטומטם ומעוקר רגשית

יובל מנדלוביץ' הוא משוגע חיובי. הוא עובר על החוק - בעצם החוק מעניין את סבתא שלו - כדי להציל כלבים. לפני כעשר שנים תקף והרג הפיטבול המשפחתי את הילדה אביבית גנון ז"ל.

בעקבות האסון אסרה מדינת ישראל על הרבעת גזעי הפיטבול והאמסטף. מחזיקי הכלבים צפצפו על החוק, וכיום, על פי ההערכה, מוחזקים בישראל כ-10,000 כלבים כאלו, שחלקם משתתפים בתעשיית קרבות הכלבים האכזרית.

מנדלוביץ' מתעורר בבוקר והולך לישון - אם בכלל - כדי להציל פיטבולים ואמסטפים. יש לו חווה לשיקום הכלבים הללו שחילץ מזירות הקרבות. אין לו יום או לילה, לא עבודה קבועה או כסף לתשלומי מזונות שיאפשרו לו לראות את בתו הפעוטה. הוא רוצה רק דבר אחד בחיים - להציל את שוקי וציון ומימי ורענן ואת שאר הכלבים בחוותו.

"כלבים בשר ודם" אינו סרט על קרבות כלבים. הוא לא מביא צילומי שטח מחרידים שנעשו ממצלמה נסתרת. הסרט בעצם הוא סיפורו של המשוגע מנדלוביץ', שראוי לפחות למועמדות לפרס ישראל.

מנדלוביץ' אכן מעמיד דילמה בפני הצופה. אנושי כל כך, בעל לב כה גדול ואהבה ענקית לפיטבול ולאמסטף, ועם זאת פורע חוק. בלי חשבון, בלי להסתתר, מסכן את עצמו בלילות בחילוץ - ובעצם גניבת - כלבים פצועים מכפרי המשולש. אוהבי כלבים יאהבו את המשוגענער הלוהט הזה. בעצם כל אחד יתקשה להישאר אדיש מולו. שווה לראות.

סל אחד מתוך חבורה מצומצמת של סלים שאני זוכר כבר שנים רבות ובוודאי אזכור עוד, הוא האחרון במשחק השישי בגמר הפלייאוף בין שיקגו ליוטה בעונת 97'- 98'. ראיתי את המשחק בצוותא עם חבורת מורעלי NBA שסבלה מהצנע ששרר בארץ בכל הקשור לשידור משחקים.

בלילות נדדנו בין אומללים דוגמת מיקי גורדוס שהיו בעלי לוויין, ונאלצו להתמודד עם פלישות המוניות שהעירו את תושבי הבית האחרים בצעקות התרגשות והותירו אחריהם, מעט אחרי השחר, חדרי מגורים מבולגנים וערימות קליפות פיצוחים ענקיות.

בכל דור ודור, כמו שאומרים, קמים הפרשנים ואומרים שהכוכב הנוכחי, קובי בראיינט בשיאו, לברון ג'יימס עכשיו, טובים יותר ממייקל ג'ורדן. יבושם להם. זו דמוקרטיה במיטבה - היא מתירה לכל אדם לדבר שטויות מבלי שתגיע בריצה משטרת מחשבות לאסור אותו.

ברגע האמת, בדראפט דמיוני של כל השחקנים שהקפיצו אי פעם כדור, אין לי ספק מי ייבחר ראשון. יש מייקל ג'ורדן וישנם השאר. לא בכדי קראו לו אלוהים. ג'ורדן הוא אירוע שמתרחש פעם בחיים של בן אדם. באותו משחק מספ 6 נזקקו הבולס לניצחון כדי לקחת בפעם השנייה את האליפות השלישית ברציפות.

כולם במגרש ועשרות המיליונים, אם לא מאות, שצפו במשחק ברחבי ארה"ב ובעולם ידעו בדיוק מה הולך להתרחש. ידעו השחקנים במגרש. ידע בריאן ראסל, השומר של ג'ורדן. ואף על פי כן לא היה אפשר למנוע את הבלתי נמנע. ג'ורדן לקח את הכדור, אכל זמן שעון, עשה ימינה עם הגוף וזרק את ראסל ימינה, חזר שמאלה בגמישות כמו שרק חתול אנושי כמוהו יכול, עלה לג'אמפ קליל וקבר את הסל. שיקגו קיבלה את התריפיט - האליפות השלישית הרצופה - שכל כך רצתה.

ג'ורדן נבחר בדראפט על ידי הבולס ב 1984 . אלו היו שנים ששיקגו, עיר של כדורסל, הייתה מאושרת. ההבטחה הגדולה נחתה אצלם - אף איש לא ידע עדיין לאלו ממדים עצומים היא עתידה לגדול. אפריקאי אמריקאי נבחר לראשונה לראשות העיר. הכומר ג'סי ג'קסון הלהיב את ההמונים. וסוכני קולג'ים ־ NBA מכל המדינה התדפקו על דלתו של תיכוניסט, אחד בנג'מין וילסון, בניסיון לפתותו להגיע אליהם.

וילסון, 201 ס"מ של גמישות, יכולת קליעה משובחת ושליטה פנטסטית בכדור, היה בן למשפחה במעמד הבינוני, לא ידע מצוקה בילדותו או הסתבכויות עם החוק, לא היה צריך לאיים עליו שיתרחק מהכנופיות שהחלו להרים ראש ולהתארגן באותן שנים. רק דבר אחד עניין אותו מילדותו - כדורסל.

מצויד באישיות תובענית והישגית נהג לשבת מול הטלוויזיה וללמוד "מובים" של כוכבי הליגה ואחר לתרגל אותם שעות וימים ושבועות, עד שהגיע למסקנה שלמד והפנים אותם, והוא יכול להתפנות ללמידת מובים חדשים. ממאמניו לאורך השנים דרש שיקשו עליו ויתבעו ממנו עוד ועוד.

בתחילה שיקגו, ואחריה כל אמריקה, תפסה שמדובר כאן בשחקן שונה. ג'ורדן כבר התפתח למפלצת כדורסל על הפרקט, ובשיקגו דיברו בהתרגשות על ג'ורדן הבא. קראו לו המשיח, הוא יוביל אותנו לארץ המובטחת, אמרו. ואז, לתדהמת הכל, ביום אחד של נובמבר בשנת 1984 בנג'י וילסון התעמת ליד בית ספרו עם כמה חברי כנופיה ונרצח.

את הסרט "בנג'י" יצרו צמד המפיקים המוזיקליים ילידי שיקגו קודי וצ'יק, שחזרו לעיר הולדתם למסע בעקבות האגדה. הסרט ששודר בערוץ 5 גולד הופק במסגרת פרויקט 30X30 של ESPN , שבו 30 במאים יוצרים 30 סרטים העוסקים במגוון תחומי ספורט, המשיקים במרקם חברתי.

קשה להישאר אדיש מול "בנג'י". מול הראיונות עם קרוביו וחבריו של השחקן והאדם. מול תחושת הבזבוז של חיים צעירים ומבטיחים. גם ראיון יוצא דופן עם רוצחו גורם לשערות לסמור. וכל חובב כדורסל יכול רק להצטער על שלא ראינו את בנג'י וילסון גדל ומתפתח על הפרקט להיכן

שיכול היה להתפתח.

באותו יום שבו קלע ג'ורדן את סל הניצחון, אמר השדר דיק סטוקטון, "זה יכול להיות מהלך הכדורסל האחרון שראינו אי פעם ממייקל ג'ורדן". הוא צדק. מלבד חזרה קצרה וחסרת משמעות לוושינגטון, האגדה תמה באותו יום ביוטה. רק תארו לעצמכם שהייתה לנו עוד אגדה אחת כזו בשיקגו.

בלתי אפשרי - אני מגלה כאן את אמריקה - להשגיח על הטף בכל רגע בחיים, ובאופן טבעי מגיע הרגע שבו הם פורחים מהקן ומתחילים לעשות שטויות באופן עצמאי. השבוע זה קרה לי כשחלפתי ליד פינת הטלוויזיהוראיתי את טף א' וטף ב' צמודים למסך כשברקים

וגצים ניתזים מהמכשיר.

זכרתי תופעה דומה מיום אתמול, ובתחילה חשבתי שמדובר בהתבלות המכשיר כתוצאה משימוש יתר. בחינה מקרוב לימדה אותי שהטף צופה בפרק מהסדרה הנודעת והוותיקה "פאוור ריינג'רס".

אני יודע וידעתי תמיד שיש "פאוור ריינג'רס", אבל אף פעם לא הרגשתי חוסר מעצם אי ההיכרות והידיעה מה בדיוק קורה שם. אלא שכאשר הטף נצמד יתר על המידה לטלוויזיה והאנטנות התחילו לאותת לי על סכנה, התיישבתי לצדם לראות, בפעם הראשונה בחיי, פרק שלם של "פאוור ריינג'רס".

הנה המסקנות שלי, טירון "פאוור ריינג'רס" מזועזע שכמוני, ויידעו הורים שכמוני לא הכירו את הסדרה: "פאוור ריינג'רס" היא פיגול טלוויזיוני. היא הופכת את הצופה הצעיר למטומטם, מכונה מעוקרת רגשית - ואגב לא מפתיע שמקורה הוא ביפן, הידועה בגידול מכונות אנושיות חרוצות ומטומטמות חושים.

בניגוד לסדרות ילדים גרועות אחרות, שבכמותן מוצפים ערוצי הילדים והנוער בשפע, ובהן טרחו היוצרים על תסריט כלשהו, על דמויות הנתונות בקונפליקט - שטחי ככל שיהיה, שעמן יכול הצופה הצעיר להפעיל מנגנונים רגשיים פנימיים ולהזדהות או להתנגד - מוותרת "פאוור ריינג'רס" על העמדת הפנים, ומציעה לצופה הצעיר מוצר אחד בודד: מכות.

יריות, מהלומות חשמליות, צעקות כאב, קולות צחוק מרושעים, הבזקים, ושוב יריות, מהלומות חשמליות, צחוק, כאב ושוב ושוב בלי הפוגה, בלי מנוחה, בלי מחשבה, בלי רגש. יושב הטף הבלתי מוגן מול מסך "פאוור ריינג'רס", בלתי מודע לכך שהוא מוזן במוצרים שערכם הקלורי הרגשי פחות מזה הנשפך בחירייה מדי יום, ואל מוחו נדחסות בזו אחר זו, ברצף בלתי נעצר יריות, הבזקים, צעקות כאב, קולות צחוק מרושעים, הבזקים, שוב, שוב ושוב.

החשבון מכאן פשוט: טף המורגל בטמטומת פיצוצים מוחית הכרוכה בצפייה ב"פאוור ריינג'רס" יוותר למשל על המאמץ המוחי הכרוך בקריאת ספר. אנחנו רואים את זה מתרחש מדי יום. "פאוור ריינג'רס" לבדה לא מרחיקה את הנוער מספריות ההחלפה, אבל היא ללא ספק אחת מיחידות העילית בצבא ערוצי הילדים והאייפדים והטאבלטים והפייסבוקים המכרסם את מוח ילדינו.

מומלץ לכל הורה לצפות ב"פאוור ריינג'רס" לפחות אחת לשבוע, כדי להזכיר לעצמו שהמלחמה כבר מזמן חדרה אלינו הביתה. צריך להיות חכם הרבה יותר מפאוור ריינג'ר כדי לנצח בה.