יש משהו מוזר, יש שיאמרו מטריד, בכך שהאלבום היפה ביותר של הזמן האחרון הוא דווקא זה של אסף אמדורסקי וישראל גוריון שרים הדודאים. אותם שירים, בגישה (לא) כל כך שונה. "עולם בשחור-לבן" ו"שדות בית לחם", "מה למדת בגן היום" ו"רוכבים ושרים" - אמדורסקי וגוריון ממשיכים את מה שהתחיל בסוף שנות החמישים. 

אז מדוע זה מטריד, בעצם? כי הזמן, למעשה, הולך אחורה. אני מעז לנחש שהאלבום החדש- ישן של אמדורסקי עם גוריון מצליח יותר, הרבה יותר, מאלבום הסולו האחרון (והיפה מאוד) של אמדורסקי. זה לא מפתיע, זה גם לא מקרי. ההווה שייך לעבר. יותר ויותר אלבומים מהעבר מגלים הצלחה מחודשת היום.

האלבומים הנמכרים ביותר בעולם כרגע הם אלה השייכים לאמני על מן העבר, שיצירותיהם נארזו מחדש - הביטלס, פינק פלויד, ג'נסיס, ג'וני מיטשל ועוד.

אפילו הדוקומנטרי זוכה האוסקר של השנה, "מחפשים את שוגרמן", עוסק במוזיקאי אבוד שהוציא שני תקליטים ב-1970/1971, "האם ייתכן שהסכנה הגדולה ביותר לעתיד התרבות המוזיקלית שלנו טמונה בעבר שלה?", תהה הסופר ומבקר המוזיקה הבריטי סיימון ריינולדס, בספרו "רטרומאניה". ריינולדס בוחן בספרו אם התמכרותו של הפופ לעבר של עצמו תביא את הקץ על המוזיקה כפי שהכרנו אותה מאז אלביס פרסלי ומהפכת הרוקנרול של אמצע שנות החמישים:

"אולי זה נשמע אפוקליפטי, אבל התרחיש שאני מדמיין לא מדבר על קטסטרופה נקודתית אלא על שחיקה נמשכת. זו הצורה שבה המוזיקה הפופולרית נגמרת - לא בקריסה רועשת, אלא בקופסה שאת הדיסק הרביעי שלה אתה לא טורח לשמוע ובכרטיס יקר מדי להופעה שבה הפיקסיז או פייבמנט מנגנים שירים מאלבומים ששמעת בלי הפסקה לפני 20 שנה, כשהיית באוניברסיטה". 


גם שוגרמן החזיר אלינו את העבר. צילום: באדיבות יס דוקו

הדילמה הזו ברורה ומוכרת לכל מי שעוסק במוזיקה - שדרני רדיו, עורכים מוזיקליים, מוזיקאים פעילים וצרכני מוזיקה. ברור שגם בעיצומה של המאה ה-21 נוצרת מוזיקה מעולה, ואין ספק שיותר אנשים מאי פעם מקשיבים למוזיקה, בכל רגע נתון אפשר למצוא לפחות שלושה אנשים ברחוב שאוזניות תחובות לאוזניהם.

אלא שיש גם יותר ויותר אנשים אשר מעדיפים את המוזיקה שנוצרה פעם וקיבלה את הלגיטימציה שלה עם הזמן. אותם אנשים אינם מחכים לאלבום החדש של רד הוט צ'ילי פפרז או איפה הילד, אבל הם בהחלט ישמחו לשמוע שוב (ושוב) שירים מ"בלאד שוגר סקס מג'יק" או "זמן סוכר". למעשה, בניגוד למי שגדל בשנות השבעים, השמונים והתשעים, ב-2013 רוב האנשים לא מחכים כלל לאלבומים חדשים. התשוקה שלהם למוזיקה בוערת, אבל היא אינה מופנית קדימה אלא לאחור.

לתוך המשבצת הזו מחליק האלבום החדש, אם בכלל אפשר לכנות אותו "חדש", של אסף אמדורסקי וישראל גוריון. הם שרים הדודאים, המוזיקה עדיין מפעמת בהם, אבל היא איבדה את המטרה ההיסטורית שלה - ההווה. אז לאן היא תתועל? אל ההיסטוריה. 

חיבור נדיר 

הדודאים היו צמד זמרים, בני אמדורסקי וישראל גוריון, שבין השנים 1957 - 1993 פעלו בהצלחה אדירה בתוך המוזיקה הישראלית המתהווה, ובניגוד לצמד הפרברים, למשל, שהשתנה עם השנים, "הדודאים" נשארו בני אמדורסקי וישראל גוריון, עד מותו של אמדורסקי. 


בני אמדורסקי וישראל גוריון בהרכב הדודאים המקורי. צילום: יח"צ

הם הכירו במסיבה בירושלים ב-1957. גוריון ניגן, אמדורסקי התחיל לשיר, גוריון הצטרף אליו בקול גבוה. שילוב הקולות המיוחד שלהם לכד מיד את אוזני המאזינים. אריק לביא עודד אותם להשקיע בהופעות, וכך הם עשו. הדודאים הופיעו במועדון התיאטרון בקביעות, אבל במהלך השנים גם שיתפו פעולה בפרויקטים צדדיים.

בשנות השישים אמדורסקי חבר לאריק איינשטיין ויהורם גאון ב"שלישיית גשר הירקון", כשגאון פרש לקריירת סולו, גוריון החליף אותו. ב-1969 בנה אמדורסקי עם שלום חנוך וחנן יובל את "השלושרים" שהוציאו תקליט אחד ויחיד, אבל אבן דרך בתולדות המוזיקה הישראלית. צמד הדודאים גם היו חלק משלישייה נוספת, בתחילת שנות השבעים - "הטוב הרע והנערה", עם ג'וזי כץ, ואפילו זכו בפרס הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון עם "בא לי לשיר לעולם". החיבור בין אמדורסקי וגוריון היה חזק, נדיר וארוך טווח. 

ב-1973 חברו צמד הדודאים לסוזן ופרן, צמד נשים שהביאו עמן מקנדה את סגנון הפולק. יחד הוציאה הרביעייה אלבום בשם "קשת בענן" ויצאו לסיבוב הופעות ברחבי הארץ. ב-1978 הוציאו הדודאים אלבום שלם בהפקת מתי כספי, "הם רוכבים ושרים" - 11 שירים שכספי עיבד עם שיר חדש שזכה לשם "שיר ישן" (כתב אהוד מנור). בשנות השמונים, כשכבר לא היה מנוס, אמר אמדורסקי האב, ספק בהלצה ספק ברצינות, "אנחנו לא יכולים להתחרות בפרברים, אז אנחנו נצטרף אליהם".

שני הצמדים שיתפו פעולה במופע משובח שהוליד גם תקליט - "הדודאים והפרברים" (1985). אמדורסקי השרמנטי, המפיק החרוץ והזמר הנפלא, נפטר ממחלת הסרטן ב-1994. לאחר מותו, גוריון חבר לחנן יובל ולצמד הפרברים, והרביעייה יצאה להופעות בשם "החברים של בני". לפני ארבע שנים, ב-2009, יצא גוריון עם אמדורסקי ג'וניור, שבעצמו כידוע צמח למוזיקאי ומפיק מוזיקלי מוערך מאוד, למסע הופעות בשם "שרים דודאים". כך נולד למעשה האלבום החדש-ישן.


ישראל גוריון ואסף אמדורסקי. צילום: יניב אדרי

האלבום "שרים דודאים" (היי פידליטי) מורכב כולו מגרסאות חדשות לשירי הדודאים, בנוסף לשיר אחד חדש שכתב והלחין גוריון. האלבום הוקלט בסוף השנה שעברה והוא כולל את כל השירים שבוצעו על ידי השניים גם בהופעות. באלבום משתתפות חבורות הזמר "היוצאים מגדרם" ו"גני שיר" בניצוחו של דורון שנקר, ואנסמבל כלי פריטה "שפיה".

חוץ מהעיבוד החדש והיפה ל"הבלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" (מילים: יהודה עמיחי) נמצאים כאן גם "שיירת הרוכבים", "שדמתי", "ערב של שושנים", "העולם בשחור-לבן", "אני גיטרה", "החליל", "טיול לילי", "מארש הדייגים", "כיבוי אורות" ועוד. 

מסע בזמן 

אמדורסקי ג'וניור מודה שלא היה קל להיכנס לנעליו הענקיות של אביו, זמר בריטון נדיר ויוצא דופן. "אחרי שלוש שנים של פיק ברכיים מתמשך בכל חלקי הארץ, עם המיתולוגיה והצל הענק, הבנתי שזה בסדר", אומר אסף. "אפשר לשחרר וליהנות מהרגעים האלה, שבהם השירים האלה חיים שוב מול קהל רעב וחם ועוד עם ישראל, האיש המקסים ביותר שיצא לי לפגוש עד כה". 

תמיד היית מחובר לשירים של "הדודאים"?

"כילד מאוד אהבתי לצאת עם שני הגברים הכי קוליים בעולם להופעות. אני חושב שאלה היו צעדי הראשונים בעולם המוזיקה. הגיטרה של ישראל והטמבורין של אבא שלי והתנועות על הבמה וההרמוניה הקולית הכל כך מיוחדת וכל כך טבעית. את זה בלעתי בלי לדעת איך קוראים לזה בכלל. מאוחר יותר, בגיל חמש-שש, אבא שלי התחיל לפתוח לי עוד עולמות דרך התקליטייה שלו: ג'אז, פולק, כל מיני. שנים אחרי ההתפתחות המוזיקלית שלי כמאזין, הביצועים והשירים ההם של הדודאים עומדים בכל הסטנדרטים שהוגבהו עם הזמן". 

השנה היא 2013, ומסתבר שלשירים האלה יש עדיין ביקוש גדול. זו מורשת מבחינתך, משהו להעביר הלאה לדור הצעיר? 

"הבנות שלי והילדים של הרבה מחברי מאוד אוהבים את האלבום החדש. זה הישג שאני לא זוקף לזכותי אבל עדיין שומר את הזכות להיות גאה". 

ההפקה המוזיקלית של האלבום נשארה מאוד נאמנה למקור. כמפיק מנוסה, לא חשבת לקחת את השירים האלה למקום אחר, מודרני? 

"התמצית של הדודאים מורכבת גם מהעיבודים המקוריים. אריה לבנון שעבד לא מעט בתחילת הדרך עם הצמד עשה עבודה שמגדירה את הצליל שלהם במדויק. בחודשים הראשונים לעבודה ישראל לימד אותי בסבלנות אין קץ איך לשיר את התפקידים שנשמעים פשוטים לאוזן אבל דורשים אימון רב, לפחות לווקאליסט מוגבל וצנוע מידות שכמותי. הסולמות המקוריים, המבנים כמעט כפי שהיו במקור, הדינמיקה של שני הקולות וחיתוך העברית, על כל אלה היה ברור שאנחנו שומרים ובתקיפות". 

 


אמדורסקי ג'וניור עם ישראל גוריון. "הביצועים והשירים ההם של הדודאים עומדים בכל הסטנדרטים שהוגבהו עם הזמן". צילום: יניב אדרי

העיבודים וההפקה המוזיקלית שלך נעשו, כך אני שומע, בזהירות רבה.

"השירים באלבום דרשו מקסימום זהירות ועדינות. זה לא פרויקט שתכננתי לעשות שוב, אז אין הזדמנות נוספת, גם הנצחת שם אבי, גם המשימה של להעביר את השיר במיטבו הלאה לדור שלא מכיר את 'שדמתי' או את 'דרך הטבק'. כל אלה גרמו לי להיות מעט שמרני ועם זאת מצאתי לנכון להוסיף חטיבת קצב רוצחת (רון אלמוג - תופים, אברי בורוכוב - קונטרבס - ב"כ) ותזמורת המנדולינות של 'שפיה' בעיבודים יפים של תמר רייס וגיטרה חשמלית ופנדר רודס ופסנתר, דברים שלא היו קיימים בביצועים המקוריים.

"גם ההקלטה של חבורות הזמר ששרות ברקע לאורך כל האלבום הייתה רעיון שאמור היה לפזר רוח של אחווה ושותפות באווירת הגשת השירים ולהרפות מעט מהחשיבות של הגשה אישית לחלוטין. בנוגע לסינתיסייזרים ואלקטרוניקה, היה לי חשוב לנסות לשמור על רוח תקופתית ולא לחרוג לכלי נגינה וטריקים טכנולוגיים מהיום אלא לחשוב שאנחנו במסע בזמן, אומנם עם הטעם של היום אבל מוגבלים לטכנולוגיה של שנת 57'-58'". 

אתה חושב שהיצירות העצמאיות שלך גם ייהנו מחיים כל כך ארוכים? 

"לא בונה על זה".