ביולי 2001 התחלתי לעבוד בתחנת הרדיו 88fm, אותה התחנה שבה הגיש אהוד מנור מדי בוקר את תוכניתו, "מנור ברמזור". למן הרגע הראשון הפליא אותי שיחסו לטירונים כמוני, שזה עתה הגיעו לרדיו, היה חביב, אמפתי ובלתי מתנשא - תופעה נדירה בעולם התקשורת הישראלי. מנור לא הכיר את המושג "דיסטנס". הוא זכר במדויק דברים רעים שכתבתי על שיר שלו ב"ידיעות אחרונות", אבל לא נטר טינה. להפך. התיידדנו במהירות.

נהגנו לשבת יחד במזנון של קול ישראל. כשאמרתי לו ששנינו אוהבים מוזיקה ואת הרדיו, אהוד תיקן אותי: "מאוהבים. לא אוהבים". בילינו שעות ארוכות בין התקליטייה לבין האולפן, לפעמים כשנאלץ להעדר בשל הטיפולים הרפואיים שקיבל, היה מתקשר אלי ומבקש שאחליף אותו ב"מנור ברמזור". זה היה כבוד גדול בשבילי.

בשנה האחרונה לחייו היו לנו הרבה שיחות, לאהוד ולי, על שירים עבריים ועל מוזיקה ישראלית, על מצבם של האמנים, על הרדיו ועל מצבה של העיתונות העכשווית. התירוץ לפגישה האחרונה שלנו (לצורך ראיון למגזין "טיים אאוט" תל אביב) היה כפול: גם פרסום אוסף משיריו ב"מדיה דירקט" וגם החלטתה של אוניברסיטת בר אילן להעניק לו תואר ד"ר של כבוד.

נשיא האוניברסיטה, פרופ' משה קוה, אמר אז ש"אין דבר טבעי יותר מההחלטה להעניק למנור את התואר, שכן ביצירתו, באופיו ובפועלו, הוא מבטא את כל טוב הארץ הזו". הוועדה שבחרה להעניק למנור את תואר הכבוד נימקה את החלטה וכתבה: "התואר מוענק למנור כאות הוקרה על פעילותו הפורה והברוכה בתחום הזמר העברי. רבים משיריו נכנסו לקלאסיקה של הזמר העברי והפכו לנכס צאן ברזל".

ולא רק שירים. חוץ מ-40 שנות פעילות שהניבו מאות שירים מנור גם חתום על עשרות תרגומים לעשרות מחזות-זמר ופרויקטים רבים ושונים (התקליט הצועני של ירדנה ארזי, אלבום "הטוב, הרע והנערה", אלבום שלם שכתב עם מתי כספי). הוא עיבד לעברית בסוף שנות ה-60 את המחזמר "שיער" ובהמשך גם, בין היתר, את "חתולה על גג פח לוהט" "אופרה בגרוש" ו"שיקגו".

מנור היה מכור לשירים ולעולם הבידור. היה לו טעם טוב והוא לא פחד מפופ. למען האמת, ב- 88fm הוא קידם אותה בגלוי ובאינטנסיביות. הוא האמין בתרבות פופולרית, הוא לא ראה בה איום על האמנות, אלא להפך. גם זה וגם זה נראה לו כחלק מהתפריט התרבותי של כל אדם.

הדיכוטומיה האופנתית, בשנות ה-70 וה-80 בין "רוק" ל"פופ" לא עניינה אותו. רבים מהאמנים המקומיים זכרו לו את החשיפה שנתן לשיריהם. מנור האמין שאדם יוצר, ראוי שיציגו את יצירתו לעולם. הוא ראה את העבודה ברדיו כסוג של שליחות. הוא ראה בעצמו מעין מתווך בין היוצר לקהל המאזינים. אני מודה שהיה לנו ויכוח מתמשך ועמוק בסוגיה הזו. תפיסת העולם הרדיופונית שלי עוררה בו שעשוע וגם ביקורת. מנור האמין שגם יוצרים בינוניים ראויים לחשיפה לקהל. אני חשבתי, ועדיין, אחרת, אבל אהבתי את הגישה של מנור בהיותה כל כך אוהבת אדם, כה פתוחה וסלחנית.


"אם אמות, זה לא יהיה עצוב", מנור. צילום: יעל סומא

רצה הגורל ואני הייתי זה שלו העניק מנור את הראיון האחרון. יום אחרי, ב-12 באפריל 2005, מנור הלך לעולמו. את הדברים שאמר לי אז, כמו רוב הדברים שאמר במהלך חייו, קשה מאוד לשכוח. עד יומו האחרון, למשל, סירב להיכנע להגדרה "משורר" וטען שהוא לא כותב שירים, אלא פזמונים. "לא משורר. אפילו לא כותב שירים", אמר לי אז, באותו הראיון.

"פזמונאי, זה מה שאני. פזמונאי. אף פעם לא הבנתי מה רע בזה. 'משורר' זה גדול. משורר זה ביאליק, טשרניחובסקי, ובסופו של דבר גם אותם הלחינו והפכו לפזמונים - אבל הם משוררים. אני פזמונאי. נולדתי לתוך עולם של מוזיקה פופולרית ומכיוון שלא ניגנתי וגם לא חשבתי שאני יכול לשיר, התחברתי לתחום דרך הפזמונים שחיברתי. ואתה יודע מה היה לי הכי קשה אחרי שקיבלתי את פרס ישראל ב-1998? שזמרים הפסיקו להתקשר אלי כדי לבקש שאכתוב להם. לרבים הייתה תחושה של 'לא נעים לבקש ממנו, הוא חתן פרס ישראל'. ואני הצטערתי על זה מאוד".

אין לי דרך אחרת

את סיפור חייו של מנור הספיקו לגולל כבר עשרות פעמים מאז מותו, לפני שמונה שנים: הוא נולד בשם אהוד וינר בבנימינה, לישראל ורחל וינר. משפחת וינר הגיעה לבנימינה בשנת 1936 והקימו בה תעשיית אבן לבנייה. ביתם היה קרוב למסילת הרכבת והשיר "הבית ליד המסילה" שכתב, מדבר על ביתו שלו. מנור למד בבית הספר הריאלי בחיפה, ובהיותו בן 15 נפטר אביו.

הוא שירת בצה"ל כקצין חבלה בהנדסה קרבית. למד פסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. השלים תואר שני בספרות אנגלית בקיימברידג' ולמד תקשורת המונים בניו יורק. בשנת 1962 מנור התקבל לעבודה בקול ישראל. הוא ערך והגיש ברדיו עד יומו האחרון.
הוא נישא לזמרת עפרה פוקס, בתו של השחקן יהודה פוקס, ונולדו להם שלושה ילדים - גלי, ליבי ויהודה (על שם אחיו של אהוד, יהודה וינר שנהרג במלחמת ההתשה).

לפי דיווחי אקו"ם מנור הוא כותב השירים הפורה ביותר בישראל. באתר האינטרנט "שירונט" רשומים 620 שירים שלו שהולחנו, אבל מנור כתב למעלה מ- 1,500 שירים, וסביר להניח שאת רובם המכריע מכירים כולם. רשימה מקרית: "אין לי ארץ אחרת", "בראשית", "ברית עולם", "לא דיברנו עוד על אהבה", ,שתי דפיקות לב (עד סוף הקיץ)", "בשנה הבאה", "אבאניבי".

הספר "אין לי ארץ אחרת" שיצא ב-2003 (הוצאה משותפת של דניאלה דינור והקיבוץ המאוחד) מרכז רבים משיריו. "היו לי פרפורים. גיליתי עד כמה השירים שלי אישיים, גם אלה שלא נראים כאלה. ואז החלטתי ללכת צעד אחד קדימה והפכתי את זה לספר אוטוביוגרפי", סיפר מנור במהלך עריכת הספר. "כתבתי מאמרים על עצמי ועל חיי ועל הכתיבה".

בעקבות הספר קיבל מנור הצעה להפקת אוסף מחומש משיריו, ושוב נאלץ לשבת ולבחור רק מאה שירים שייכנסו אל המארז. "וזה היה מפרך. מוזר. עצוב. משמח", אמר מנור. "בליל של תחושות. כל שיר שאני משאיר בחוץ, אני כואב, אבל התוצאה גרמה לי לאושר. פתאום הקריירה שלי כפזמונאי נמצאת כאן, משושנה דמארי ועד נינט טייב".

כשישבתי מול מנור באותו ראיון אחרון, רציתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות, לגבי דברים שסקרנו אותי באופן אישי. למשל, האם מכל השירים שכתב, היה לו שיר אהוב במיוחד? לבסוף שאלתי, ומנור לא היסס בתשובתו: "'הבתים שנגמרו ליד הים', שכתבתי לרן אלירן", אמר. "הוא פשוט השיר הראשון שלי".

על העובדה שבזכותו כל ישראלי יודע איפה נמצאת בנימינה, היה לו גם לא מעט מה לומר: "בנימינה היא הבית. ריצה ברגליים יחפות בחול החם של המושבה. ארץ ישראל הישנה והטובה. בנימינה זה רדיו פתוח כל הזמן, חלומות גדולים, פריחה שמביאה אל תוך החדר את ריח הקיץ, אבא שלי שמת פתאום, כשהייתי בן 15, וכמובן השיר שכתבתי על התקופה, 'ימי בנימינה".

שאלתי אותו מהו אושר בשבילו. תשובתו לא הייתה מפתיעה, אך מרגשת. "הילדים שלי. גלי, לבי ויהודה. על שלושתם כתבתי שירים, כולם מוצלחים ומצליחים מאוד. הנכדים שלי מסבים לי אושר עצום ואני מבלה איתם הרבה. הם שינו לי קצת את הפרופורציות לגבי החיים. הנכדים הם נחמה, לעתים קרובות, ממצוקות כאלה ואחרות".

וכששאלתי מה מביך אותו, גם לא היסס לענות בישירות וביושר: "מביך אותי שהיופי כל כך חשוב לי. זה נשמע נורא, הא? שטחי כזה, לא להאמין עלי, אבל כן. יופי זה דבר מאוד מאוד חשוב לי. אולי מפני שתמיד הרגשתי מכוער, לבנבן, לא חסון, עם נמשים ג'ינג'יים על כל הגוף, גם במקומות האינטימיים. אני מסתכל בהערצה על אנשים יפים. יש בזה כוח ממגנט, ולדעתי, הניסיון להתכחש לזה נדון לכישלון. היופי היה ויהיה תמיד אחד הכוחות החזקים ביותר בטבע".


"פזמונאי, זה מה שאני. פזמונאי". צילום: משה שי, פלאש 90

העיקר שהעולם יאהב

לצד ההכרה וההצלחה, מנור עבר חיים לא פשוטים. בקיץ 1968, במלחמת ההתשה, נפל אחיו הצעיר, יהודה וינר. אהוד, שהיה קשור עד מאוד לאחיו הצעיר, כתב עליו את השיר "אחי הצעיר יהודה" וגם את "בן יפה נולד". הכאב על נפילתו של אחיו הצעיר ליווה אותו במשך השנים, ובא לידי ביטוי ברבים משיריו בהם "בשנה הבאה" ו"אין לי ארץ אחרת". זאב, אחיו השני, הבכור, שם קץ לחייו ב-2003.

אך למרות הטרגדיות, מנור היה תמיד מופת של אופטימיות ורכות נינוחה, אדם שגישתו החיובית לחיים ולסביבה השפיעה על כל מי שנמצא בחברתו. לא היה לו נוח עם סופרלטיבים גדולים מדי. "כשאומרים לי שאני 'נכס צאן ברזל' אני בדילמה. מצד אחד זה מרגש אותי שככה הם חושבים, ומצד שני אני נורא נבוך. ביני לביני אני לא מרגיש ראוי לכל הכיבודים האלה. כל המכובדות הזאת לא נראית לי. 'מכובדות' היא הדבר הכי רחוק ממני. אחרי שהעניקו לי את פרס ישראל לקח לי שנה להתאושש מזה".

ואחר כך הוא הוסיף: "אני באמת מאמין שברגע שארגיש ראוי, לא אהיה ראוי לכלום. התחושה הזו זרה לי לגמרי. אני אף פעם לא הפכתי למשהו אחר ממי שהייתי לפני 50 שנה: ילד נבוך, ביישן מאוד, ג'ינג'י, מבנימינה, שאוהב נורא לכתוב ומאוד רוצה שהעולם יאהב אותו".

זו הייתה תחושתו התמידית, וזה גם מה ששידר לסביבתו. "אני אדם אופטימי. תמיד השתדלתי לחייך אל העולם וקיוויתי שהוא יחייך אלי בחזרה. זה לא שהכל היה חלק. עברתי טרגדיות אישיות - שני האחים שלי מתו, ולא בשיבה טובה ולא בנסיבות קלות - אבל תמיד הייתה בי איזו עקשנות ג'ינג'ית כזו, מרדנות נגד התפיסה של 'החיים קשים'. היו לי ויש לי חיים מלאים וגדושים פעילות וסיפוק".

את הראיון האחרון קיימנו באפריל, שלושה חודשים לפני יום הולדתו ה-64 . הוא התרגש מהמספר הזה. "64. ביולי. שישים וארבע", הוא אמר, "לא להאמין. הביטלס כתבו על זה שיר ופול מקרטני, שהוא הרי בדיוק בגילי, והוא כתב את השיר כשהוא - וגם אני - היינו בני 24. אז, באמצע הסיקסטיז, לחשוב שאהיה בן 64, זה היה נראה לי כמו שתנסה עכשיו לתאר לעצמך איך אתה יוצא לטיול על המאדים. קשה, נכון"?

מנור לא ראה את זה כמובן מאליו שהגיע לגיל 64. "גם ג'ון לנון וגם ג'ורג' האריסון לא הגיעו לגיל הזה", הוא אמר לי, "גם אבא שלי לא הגיע וגם אני לא חשבתי שאגיע. אני תמיד אמרתי לעצמי שזה יהיה הישג אם אצליח לחיות יותר מאבא שלי, ישראל וינר. אני כבר מבוגר יותר מ- 15 שנה מכפי שאבא שלי היה במותו".


כתב למעלה מ-1,500 שירים, מנור. צילום: משה שי, פלאש 90

אלא שלמרבה הצער, מנור עצמו גם לא הגיע לגיל 64 . יום אחרי שנפרדנו, במזנון של קול ישראל בקריה בתל אביב, אהוד מנור נפטר. שמונה שנים עברו מאז, וכאילו לא עברו כלל. "דיברתי עם המשפחה שלי ואמרתי להם שאם אמות, זה לא יהיה עצוב", אמר תקופה קצרה לפני מותו. "רציתי אז - ואני רוצה גם היום - שהם יידעו שאין בי צער. לא החמצתי הזדמנויות. עשיתי המון. חייתי חיים מלאים".

ביום שישי, 12 באפריל, בין 14:00-16:00, יגישו מנחם גרנית ובועז כהן תוכנית לזכרו של אהוד מנור ב-88fm במלאת שמונה שנים למותו.