"אבי ואמי", אהרן אפלפלד, כנרת זמורה-ביתן, 269 עמ'

יותר מאשר הילדות כשהיא לעצמה, הצורך האינסופי לשוב אליה, הניסיון הכושל לחיות אותה מחדש, הם גיבורי ספרו החדש של אהרן אפלפלד. "במסעות הכתיבה שלי אני חוזר תמיד אל בית הורי בעיר ואל בית הסבים בהרי הקרפטים ואל המקומות ששהיתי בהם יחד עם הורי", הוא כותב בפתח הספר.

"אלה מקומות הקבע שלי, מראות תמיד שלי, שאני חוזר אליהם כדי להחיות אותם, אך יש ימים שהצורך להיות בקרבתם נהיה דחוף יותר: משום העייפות, הדכדוך ודלדול הרגש".

אבל זיכרון הילדות הוא לא רק דחף רגשי עצום שמשתלט על ההוויה. הוא המפתח לכתיבה, המקור שממנו נולדת הספרות. "מבטו של הילד נחוץ לכל מעשה יצירה", מסביר אפלפלד, "כשאתה מאבד את הילד שבך המחשבה משתגרת ומוחקת באין משים את ההשתאות ואת הראייה הראשונה, ומעשה היצירה הולך ופוחת".

זוהי, כמובן, הצהרה עתירת משמעות כשהיא נאמרת מפיו של מי שנפרד מילדותו בגיל שמונה: אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא נשלח עם אביו לגטו ואחר כך הופרד ממנו ונדד במשך שנתיים בניסיון לשרוד.

"אבי ואמי" הוא לא אוטוביוגרפיה רשמית, אבל הוא עמוס במראות ובחוויות מילדותו של המחבר. הוא מתרחש בקיץ על גדת נהר הפרוט בהרי הקרפטים ברומניה, המקום שבו בילתה משפחת אפלפלד את חופשותיה. שמות הוריו של הילד שבספר הם כשמות הוריו של אפלפלד, מיכאל ובוניה, וכמוהו, הוא בן יחיד. אבל ארווין, הילד הספרותי, מבוגר יותר ("בן עשר ושבעה חודשים", כמו שהוא עונה בנימוס פדנטי לכל מי ששואל בן כמה הוא) מאפלפלד.

ייתכן שהשינוי הזה דרוש לו כדי ליצור עמדה מסוימת של ריחוק. אולי תוספת השנים אמורה להסביר את עומק האינטליגנציה ודקות האבחנה של הילד שדבר אינו חומק ממנו. אפלפלד מספק תשובה חלקית כאשר הוא כותב ש"שימור הזיכרון והקפאתו הוא מעשה אנטי אמנותי". במילים אחרות: חוויות הילדות כשלעצמן אינן מספיקות וצריך להוסיף עליהן, לשנות אותן, אפילו לתקן.

אם היו ילדים אחרים בחופשה, הם אינם מוזכרים. ארווין שמח לבלות עם נציגי עולם המבוגרים. כשהוא בוחן את הוריו במבט הרואה-כל של הסופר שהוא עתיד להיות, הוא נתפס להבדלים שביניהם: אמא אינטואיטיבית, עם נפש אמנותית, שמתחברת בקלות לאנשים וקשורה באופן הדוק למסורת היהודית. אבא רציונליסט נחרץ, ביקורתי, שהפנה עורף לדת ומתעב את הביחד הצפוף של הנופשים היהודים. חילוקי הדעות והבדלי הטמפרמנט ביניהם מטרידים אותו.

רק כשההורים שוחים יחד בנהר נעלמים הספקות באשר לקשר העמוק שקיים ביניהם. התנועה שלהם במים - מתואמת, אסתטית, הרמונית - מעניקה לו נחמה.


כריכת ספרו של אפלפלד, "אבי ואמי"

החופשה נחלקת בין טיולים משפחתיים בנוף עוצר הנשימה של הקרפטים לבין רביצה על גדת הנהר, שאותה מקדיש ארווין הקטן להתבוננות מרוכזת בנופשים האחרים: גבר עגמומיקטוע רגל שמרבה להטיף לזולתו; בחורה צעירה ונוירוטית המאוהבת באובססיה בגבר הסתמי שנטש אותה; רופא מסור שוויתר על חיים משלו לטובת מטופליו; חברת ילדות של אמא שדחתה את חיזוריו של נסיך מרושש; קוראת בכף יד; סופר מפורסם. ואלה רק חברי הדבוקה היהודית. מסביב נמצאים תושבי המקום, כפריים רומנים ואוקראינים שלא מסתירים את האנטישמיות הבוטה שלהם כלפי הנופשים היהודים שמספקים להם פרנסה.

זהו הקיץ האחרון לפני המלחמה ואף אחד לא מסוגל לחמוק מהאיום הרוחש באוויר; הנוף הפסטורלי רק מעצים את תחושת הסכנה. פוגרום קטן מתודלק באלכוהול הוא רמז מקדים למה שעתיד להתחולל. הנופשים מסרבים להפסיק את חופשתם גם כאשר הם חווים בה סבל נפשי ובדידות, כאילו הם מנחשים שבקרוב ייפרדו מכל מה שיקר להם, שתרבות שלמה עומדת על סף כליה.

ארווין הקטן עוקב אחרי המחוות והשיחות, הארוחות, הכעסים, הטרוניות, מזהה בחושיו הילדיים שהמציאות נגלית מולו במלוא יופיה וכיעורה, כאביה, תחלואיה ומורכבותה האינסופית. ובהשראת הידיעה הבוגרת שמעניק לו הסופר, הוא מבקש למתוח עוד קצת את הקיץ, לעכב את הזוועה.

"אמי ואבי" הוא לא כתב הגנה סנטימנטלי על שמחת הגיל הרך. הוא לא תמים ולא מתיילד. אבל יש בו סטייה מהזרם המרכזי של הספרות הישראלית העכשווית, שמביאה אינספור ייצוגים של משפחות לא מתפקדות הקורסות תחת עומס של טראומות ילדות. בסופו הקורא נשאר עם ילד שאוהב מאוד את הוריו - שמחזירים לו באותה אהבה.