אז מיהו ליאונרד כהן האמיתי? העיתונאית האנגלייה סילבי סימונס הקדישה שלוש שנים מחייה לניסיון לפתור את התעלומה. הגיעה לכל מקום שבו גר במהלך חייו, קראה את כל הספרים שלו ואלה שאסף בביתו, שוחחה עם חברים, מכרים, בני משפחה ואנשי מקצוע, מלו ריד ועד אושיק לוי, כשהיא לא פוסחת כמעט על אף אחד. 

התוצאה היא הספר הביוגרפי החדש "החיים של ליאונרד כהן" (במקור: "אני הגבר שלך", הוצאת כנרת זמורה־ביתן). 600 עמודים נפלאים מלאים בחומרים טובים, לעתים קשים, על האיש שאהב נשים, מילים, צלילים, סמים, מסעות ואחד הכותבים החכמים ביותר שידע עולם המוזיקה.

הספר עב הכרס והמרתק נפתח בלידתו של כהן ב-1934. בשנה הבאה יהיה ליאונרד כהן בן 80. הביוגרפיה המקיפה והמעמיקה מאפשרת להתקרב אל האיש ולהכיר את חייו, גם אם לא תמיד להבין לגמרי עד הסוף את גאונותו.


לאונרד כהן, הביוגרפיה החדשה עוזרת להכיר אותו. צילום: רויטרס

סקס, סמים וג'ניס ג'ופלין

אחת החשיפות בספר של סימונס, למשל, היא הסיבה האמיתית לעזיבתו של כהן את המנזר הבודהיסטי באזור לוס אנג'לס, שאליו הצטרף ב-1994 אחרי תקופה של משברים נפשיים שחווה ולאחר שהודיע על פרישה ממוזיקה. כהן עזב את המנזר אחרי חמש שנים כי הוא הרגיש רע, על סף מוות, ולכן החל לצאת מהמנזר שהסמיך אותו לנזיר, ללכת למקדונלד'ס ולאכול מנת דג עם יין מרגו, כשהוא צופה בהנאה בתוכנית הטראש של ג'רי ספרינגר.

בספר מספרת סימונס גם על הסמים הרבים, רבים מאוד, שצרך כהן בתקופות שונות בחייו, כולל "אבק המדבר", אותו אל-אס-די שצרך בכמויות במהלך הופעותיו בישראל ב-1972 . סימונס מסבירה שהסמים נועדו לעזור לכהן להתגבר על הדיכאונות. הוא בילה עם נשים רבות, ועל אף שנודע כג'נטלמן יש שני סיפורים בספר שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסתו ככזה.

הסיפור הראשון הוא ראיון שערכה איתו הכתבת מלכה מרום. "הוא התנהג מוזר מאוד", מספרת מרום, "מיד אחרי שסיימתי לארגן את ציוד ההקלטה הוא הכניסאת היד שלו מתחת לחצאית שלי. אמרתי, 'מה אתה עושה?', והוא אמר, 'זה הדיאלוג האמיתי'...שאלתי, 'וחוץ מהקטע הפיזי הזה יש איזה דיאלוג אחר?'. והוא ענה, 'אפשר לבטא אותו רק בשירה'".

מקרה אחר התרחש בנעוריו, עת גילה ליאונרד עניין רב בהיפנוזה, ושכנע את העוזרת שלו להתהפנט. היא הסכימה ואף נכנסה לטראנס והתהפנטה. בשלב הזה הורה לה כהן להתפשט והיא ביצעה את מבוקשו. הנער ליאונרד ישב ליד אישה עירומה, אבל כשגילה שהוא לא מצליח להעיר אותה, נתקף חרדה.


הספר החדש על לאונרד כהן, הצצה מרתקת. צילום: כריכת הספר

שתייה, הרבה סקס ומדיטציה. כך התגבר על התקפי הדיכאון שלו. הוא ידע נשים, המון נשים, ועשה סמים, הרבה מאוד סמים. הספר מגלה עד כמה. סוזן אלרוד, אשתו לשעבר ואם ילדיו, מספרת שידעה שהיו לו גם נשים אחרות. אחת מהן הייתה ג'ניס ג'ופלין. כעבור שנים, אחרי שכבר הנציח את הסקס האוראלי עם ג'ופלין בשיר "מלון צ'לסי", אמר כהן: "ג'ניס לא חיפשה אותי, אלא את כריס כריסטופרסון. אני לא חיפשתי אותה, אלא את בריג'יט ברדו; אבל בתהליך אלימינציהכלשהו נפלנו זה בזרועות זו".


סוזן, אשתו באותו זמן, מתארת את הקשר של בעלה לשעבר אליה ולמשפחתו כקשר מורכב, אבל חם: "כשליאונרד רצה ליהנות מהילדים, הוא עשה את זה. אף פעם לא לחצתי עליו או הפכתי את זה למחויבות. לא הייתה שום עריצות בבית. אבל הוא היה אב אוהב וסולידי שממלא את חובותיו. הוא שר להם שירי ערש והרעיף עליהם את כל מחוות הרוך הרגילות".

ליאונרד גם לקח על עצמו את החינוך היהודי של הילדים: "סיפרתי להם את הסיפורים, הקראתי להם את התפילות, הראיתי להם איך מדליקים נרות, מסרתי להם את הבסיס של החגים החשובים", אמר.

ישראל שלו

הרבה חלקים בספר מוקדשים לקשר שלו ליהדותו ולמדינת ישראל. ההופעה הראשונה שלו בישראל הייתה טראומטית והיא מתועדת בסרט "ציפור על תיל" של טוני פאלמר - 1972 . כהן והלהקה עלו לבמה בהיכל הספורט בתל אביב וגילו שהאולם עצמו ריק. הצופים היו דחוסים ביציעים מסביב, כאילו באו לראות משחק כדורסל. למאבטחים נאמר לוודא שכל הצופים יישארו ביציעים, כדי לשמור על רצפת האולם שנצבעה זמן קצר לפני כן. 

כאשר ליאונרד, מוטרד מהריחוק שבינו לבין הקהל, הזמין את הצופים לרדת לאולם, הם נתקלו בשומרים קשוחים בסרבלים. "הם התחרפנו והתחילו להכות את כולם באלות, להרביץ לחבר'ה צעירים", נזכר דונובן ביל, מנהל סיבוב ההופעות. "ליאונרד קפץ מהבמה אל תוך הקהל, ובחור אחד קפץ על הבמה ותפס את הגיטרה של רון. העפתי את הבחור מהבמה, ואז מישהו הכה אותי מאחור ואני איבדתי את ההכרה. הייתה שם מהומת אלוהים".

ההופעה השנייה הייתה באולם בנייני האומה בירושלים והיא הייתה מצוינת, רק שכהן היה מסומם בצורה חריפה. בוב ג'ונסטון נתן לזמר וללהקתו את אותו "אבק מדבר". "אתה חושב שהחומר הזה עדיין עובד?", שאל ליאונרד. "אנחנו נהיה בצרות רציניות אם הוא עובד - וגם אם הוא לא עובד".

כשעמד ליד המיקרופון והביט על קהל המעריצים שמילא את האולם נראה ליאונרד נרגש מהרגיל. השירים נשמעו יפהפיים והלהקה כמו הייתה מחוברת אל מערכת העצבים שלו, אבל ליאונרד הרגיש שהוא מאכזב את הקהל ואת שיריו. הוא ניסה להסביר לצופים את השירים, אבל ההסבר נעשה יותר ויותר מסובך.

"תבינו, לפעמים הם כמו מדיטציה בשבילי, אבל עכשיו אני פשוט לא תופס איתם ראש. אני מרגיש שאני מרמה אתכם, אז אני אנסה שוב, בסדר? אם המצב לא ישתפר אני אסיים את הקונצרט ואחזיר לכם את הכסף. תשמעו, אנחנו עומדים לעזוב את הבמה כעת ולעשות מדיטציה עמוקה בחדר ההלבשה כדי לנסות לחזור שוב לכושר. ואם נצליח, אנחנו נחזור".

הוא התפרק לרסיסים. אמר שיחזיר למעריצים את הכסף. המנהל הסביר לו שהקהל מחכה, ושאין סיכוי להחזיר כסף לאף אחד, והתחנן שכהן יחזור לשיר. הקהל בינתיים פצח בשירה אדירה בציבור, "הבאנו שלום עליכם". כהן נזכר שאמא שלו הייתה אומרת מה צריך לעשות כשהעניינים מסתבכים. "אני חושב שמה שאני צריך זה להתגלח".

בחדר ההלבשה היה כיור ומעליו מראה, ומישהו הביא סכין גילוח. לאט, בשלווה, בעוד הקהל באולם ממשיך למחוא כפיים ולשיר, ליאונרד התגלח. סיים, חייך וחזר עם הלהקה לבמה לסיים את ההופעה (חפשו את הקטע ביוטיוב, מומלץ). כאשר ליאונרד שר "להתראות, מריאן", הוא החל לבכות. דמעות ניגרות על לחייו, והוא שר.

כהן חזר לישראל גם במהלך מלחמת יום הכיפורים, להופיע בפני חיילים. ב-1973 ותחילת 1974 בילה עם מתי כספי, אושיק לוי ואילנה רובינא בדרכים המאובקות בסיני. אז כתב ("תוך כמה דקות", לדברי מתי כספי) את אחד השירים הגדולים שלו: ."lover, lover, lover". למחרת פרוץ המלחמה באוקטובר 1973 השאיר ליאונרד את סוזן ואדם בהידרה וטס מאתונה לתל אביב.

הוא התכוון להתגייס לצה"ל: "אני אלך ואעצור את הקליע המצרי. תרועת חצוצרות ומסך של סכיני גילוח", כתב. "מעולם לא הסוויתי את העובדה שאני יהודי,ובכל משבר בישראל אני אהיה שם", כתב ליאונרד ב-974 ."אני מחויב להישרדות העם היהודי", אבל היה בו גם צורך להתרחק מהבית, מאשתו והילדים.

"נשים", אמר, "מרשות לך לצאת מהבית משתי סיבות בלבד: להרוויח כסף או לצאת למלחמה", ובכל פעם שצוות הבידור הגיע ליחידה מסוימת, שאל ליאונרד את החיילים שאלות על השירות הצבאי ותפקידיהם בצה"ל. במחברת שנשא עמו תמיד כתב ליאונרד על הדברים שראה בישראל - יופיו של המדבר, אחוות הלוחמים, המתים והפצועים שגרמו לו לבכות.

סיבוב ניצחון

בסופו של דבר כהן תמיד היה יהודי. מי שראה אותו בהופעה באצטדיון רמת גן לא ישכח לעולם את הערב הקיצי שהפך מהופעה למעין טקס דתי של איחוד בין הכהן הגדול לבין מאמיניו. כותבת סימונס בספר: "באוויר זהרו המוני מקלוני אור שבאי הקונצרט נשאו כאילו היו נרות. על מסכים הוצגו תרגומי השירים שליאונרד שר במהלך ההופעה, שנמשכה שלוש שעות וחצי".

"המילים בעברית של 'מי באש' הוצגו כעמוד בספר תפילה. ליאונרד הקדיש את 'הללויה' לכל המשפחות שאיבדו את ילדיהן בעימות המתמשך, וביטא את הערצתו למי שהצליחו למרות הכל לגבור על 'נטיית הלב לייאוש, לנקמה ולשנאה'".

"כאשר אמר לקהל, 'אנחנו לא יודעים מתי נעבור כאן שוב', רבים בקהל התרגשו בגלוי. לדברים, שבאו מאדם בגילו של ליאונרד, היה צביון של פרידה שהמבקרים זיהו באלבומו האחרון ובספרו האחרון. לאחר שסיים את השיר האחרון, הניף צאצא זה של אהרן את ידיו, עבר לעברית, והעתיר על הקהל את ברכת הכוהנים".

והרי הוא פחד מאוד לצאת לסיבוב הזה ונאלץ לעשות זאת רק מפני שקלי לינץ', זוגתו, ניכלה אותו וגנבה את כל כספו. בסופו של דבר הרע הוביל לטוב. כהן חזר להופיע, ומתוך האילוץ גילה את האור ואת ההנאה שבכך. הוא מעולם לא ידע קהלים כה גדולים כפי שראה מולו בסיבוב האחרון הזה של חייו. לפתע התגלה שהוא מסוגל לסגור אצטדיונים שלמים מלאים בעשרות אלפי מעריצים ברומניה, בלגיה, ישראל, אנגליה וגרמניה.

"אני לא יודע אם אני באמת הולך לעשות את זה. אני מקווה שלא תיטור לי אם אחליט לרדת מהרעיון", אמר כהן למנהלו. ובסופו של דבר הסיבוב היה סיבוב ניצחון.

הספר של סימונס, בניגוד לרוב הביוגרפיות המוזיקליות שרואות אור בעולם, אינה ביוגרפיה מטעם, היא לא חנפנית ולא נכתבה מנקודת מבט של מעריצה. ככזו היא גם הרבה יותר מעניינת ומסקרנת, וליאונרד כהן עצמו ביקש שלא להוציא אותו כקדוש אלא כאדם. סימונס הצליחה וכולנו הרווחנו.