"גן נעמי", ישי שריד, עם עובד, 260 עמ'

רק לעתים רחוקות אנחנו מתפנים לתהות מה עובר על הגננות של הילדים שלנו - של הילדים שהיינו - ביום עבודה שגרתי. איך הן מתמרנות בין הצרכים והקפריזות של 20 פעוטות, חלקם עדיין עושים במכנסיים, לבין הדרישות של הוריהם, שמפקידים את האוצרות היקרים שלהם בידי הנשים הטובות האלה בציפייה לחינוך טוב, ארוחת צהריים מזינה וחיתולים נקיים, ומאיימים לפנות ליצחק קדמן בכל פעם שמתגלה איזו שריטה חשודה על הרגל. זה לא נשמע כמו חומר מפתה במיוחד לספרות. ישי שריד חושב אחרת.

ברומן החדש שלו, "גן נעמי", הוא מצליח למלא את הבנאליה האפורה ביותר בכישרון סיפורי, עוצמה דרמטית, אפילו פיוט. הספר מתאר שנה אחת בחיי נעמי, שמנהלת 25 שנה גן ילדים עסוק בצפון הישן של תל אביב, לא הרחק מחוף "מציצים".

עולמה המוכר, שנסב על שעת סיפור והכנת קישוטים לחנוכה, משתבש יום אחד, כשבעל הבית של הנכס שבו היא מתגוררת ועובדת - קשיש יידישאי ששמח לממן חינוך ציוני לילדים צברים - הולך לעולמו באמריקה. ללא צוואה כתובה, גן הילדים עומד להימכר ליזם תל אביבי, אדריכל אופנתי ושחצן שמטפח חזון נובורישי של פנטהאוזים יוקרתיים ברוח העיר הלבנה. האדריכל, רן לנדסמן, הוא כל מה שנעמי לא: בטוח בעצמו, מעודכן, תאב כוח, עשיר. הוא יכול להרשות לעצמו לנהל מאבק משפטי ממושך, וכשזה לא עובד כמצופה - לאיים. הוא כופה על נעמי קרב הישרדות נואש: בלי הבניין המתפורר היא תאבד את מפעל החיים שלה וגם תיזרק לרחוב.

"גן נעמי" מביא מבט ביקורתי על מה שישראל, וליתר דיוק תל אביב, הפכה להיות: חברה שמתאפיינת בסגידה לזוהר מזויף, בהעדר כמעט מוחלט של סולידריות, בבוז לכל מה שאינו מניב רווחים מהירים, באפתיות מוסרית כללית. כולם אשמים פה: השיטה הכלכלית, המערכת המשפטית, הורי הילדים האדישים: "מביאים אותם בבוקר, עושים עצמם מתעניינים במה שקורה, מפסלים עם הילד שלהם משהו בפלסטלינה או מציירים בצבעי מים, אבל בעצם הם ממהרים לעבודה, אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שלהם כשהם יוצאים, קצת בכי והכל נרגע". באחת ההזדמנויות מתפרצת לעבר נעמי אחת האמהות: "למה אין כרובית? יש לזה ערך תזונתי גבוה".

זה לא גן אנתרופוסופי, לא גן ברוח שיטת מונטסורי, ונעמי לא מנפנפת בשום אידיאולוגיה פדגוגית נמלצת. היא מודה שהיא "קצרת רוח, כועסת, אין לי סבלנות כמו שהייתה לי פעם". אבל היא יודעת שאם ילד משתולל "זה סימן שלא הקשיבו לו כמו שצריך. אף פעם - אבל אף פעם - לא הרמתי יד על ילד בגן הזה, לא צבטתי בנבזות, לא משכתי את הזרוע בכוח... אוי ואבוי שאתייחס לילד בכעס, שיימאס עלי, שלא אוהב אותו כמו שאני חייבת. השנה זה קשה לי. אני צריכה להשתדל יותר".

גם מחוץ לגן החיים של נעמי לא קלים. בנה היחיד, נועם, מפגין כלפיה, לסירוגין, ריחוק מעליב או עוינות מפורשת. אביו חי בקיבוץ בגליל, קורבן של טראומה נושנה שהביאה לגירושים של בני הזוג. החבר הקרוב שלה הוא שעיה, משורר הומו שמתפרנס כמגיה בעיתון, בעל חלומות, שכמוה מתקשה לשרוד. אבל נעמי היא לא רק גננת עייפה בגיל העמידה. יש לה תשוקות ופנטזיות שהיא מעיזה לתת להן דרור והיא לא מתביישת לחזר בגלוי אחרי גבר גרוש שבנו מתחנך אצלה. היא מכירה את המוזיקה של דיוויד בואי, וכשהורי הילדים מעבירים סיגריות מגולגלות באחת המסיבות בגן היא בהחלט יודעת לזהות את הריח.

ההישג הגדול של שריד הוא ביכולת לבנות את נעמי כדמות מורכבת, עגולה, בעלת קול אותנטי, נדיב, אף פעם לא מזייף. והוא גם העניק לה חוש נהדר לסרקאזם. כשהיא לוקחת את הילדים לטיול בוקר בגן העצמאות, היא תוהה למה המקום כמעט תמיד ריק: "כנראה האנשים מפחדים שההומואים יקפצו עליהם עירומים מבין השיחים חמושים בקונדומים". וכשאיזה פושטק חסר טקט אומר לה שהוא זכר אותה "יותר זקנה", היא צוחקת. "הייתי יכולה לזיין כל אחד מהגברים הצעירים האלה בלי שיהיו לו טענות ובלי שיבקש את הכסף חזרה". תודו שזו לא האסוציאציה המיידית שקופצת לראש כשאתם נזכרים בגננת חוה.