הוא חתום על כמה מהשירים היפים והאהובים ביותר בארץ, אבל המלחין אפי נצר נכנס לפנתיאון הזמר העברי בזכות הברקה של רגע: שירה בציבור עם שקופיות.

עד שצץ הרעיון במוחו, לפני יובל שנים לערך, היו המשתתפים בערבי הזמר שרים בעזרת שירונים. המצאתו של נצר חוללה מהפכה של ממש בתחום. "היו לי פינות של שירה בציבור ברדיו והופעות קטנות יחסית", הוא מספר. "רציתי לעשות שירה בציבור בגדול, וחשבתי על האמפיתיאטרון הפתוח בחיפה. נראה היה לי רעיון טוב שחבורת הזמר שהקמתי תשיר והקהל יצטרף אליה".

"1,500 מקומות היו שם, אז לך תדפיס כמות כזו של שירונים, זה לא עסק. מה גם שרציתי שהקהל יסתכל עלי בזמן השירה, ושהמבטים שלו לא ייתקעו בדפים.פתאום נזכרתי שכאשר הייתי בלונדון, ביקרתי בבית קולנוע ובהפסקה של הסרט הופיע פסנתרן. לצדו, על מסך עלוב כזה, הוקרנו מילות השירים. תפסתי שזה רעיון לא נורמלי, בדיוק מה שאני מחפש".


אפי נצר, ממשיך למלא אולמות בגיל 79. צילום: אנצו גוש

נצר גייס חברים להגשים את הרעיון. אחד מהם צייר איורים שיתלוו למילות השירים והשני צילם. כך נולדו השקופיות הראשונות לשירה בציבור. "לא ידענו שצריך מסך להקרנת השקופיות", משחזר נצר.

"מישהו הביא מהבית שני סדינים גדולים, חיברנו אותם ותלינו, כמו שתולים כביסה על חבל. זה היה משהו פרימיטיבי להחריד, בוודאי בהשוואה למצגות המחשב המשוכללות שלי כיום, אבל אז הקהל השתגע מהפטנט. כעבור זמן מה המצאתי דוושה שבאמצעותה אפשר היה להעביר שקופיות מבלי להפריע להופעה".

בעוד כשלושה שבועות יוענק לנצר, האיש והפטנט, אות על מפעל חיים. זה יקרה בכנס הזמר שיתקיים באוניברסיטת בר אילן. "אפי נצר הוא מאבות השירה בציבור בארץ", נכתב בהודעה מטעם האוניברסיטה. "הוא הפך את השירה בציבור לתנועה עממית סוחפת ופופולרית". האות הזה יצטרף לשלל הפרסים המפארים את חדר המוזיקה שלו בביתו, בשכונת כרמליה בחיפה.

על המדפים אפשר למצוא את פרס מפעל החיים של אמ"י, פרס נוצת הזהב של אקו"ם, וגם מכתב ממוסגר מנשיא המדינה, שמעון פרס, שבו נצר מתואר כ"פסקול שורשי וערכי, המפיץ ברחבי הארץ ללא לאות ומתוך תחושת שליחות, את הזמר העברי כטרובדור מודרני".

היית טרובדור מודרני, אבל כיום כל זב חוטם עולה על הבמה עם שקופיות.
"אל תגיד זב חוטם. מי שעוסק בזמר עברי, לא ראוי שייאמרו עליו דברים כאלה. להפך, כן ירבו! כנשיא אגודת 'שירת רבים', המאחדת את כל העוסקים בשירה בציבור, אני אומר שיבורך כל מי שנכנס לתחום. יש לי הרגשה שזרעתי זרע, ולאחר שנים שבהן הייתי לבד בתחום, צמח ממנו יער. ככל שיש יותר אנשים ששרים, זה טוב". 

"כי מי הולכים לשיר בציבור? רק אנשים טובים. מי שיש לו מחשבות זדוניות, לא ינסה לעבור כאן את הסף. כשעוסקים בשירים עבריים ולא נגררים אחר הלעז, זהמבורך. מי שמנסה לארגן שירה בציבור והוא לא טוב בזה, מהר מאוד הוא יראה שהקהל לא יבוא אליו".


"כל מי שנכנס לתחום, שיבורך". צילום: אנצו גוש

צריך לדעת לשיר כדי להנחות ערב שירה בציבור?
"אדם כזה לא חייב להיות זמר, למרות שנעים לשמוע קול ערב. נכון, מי שצרוד לגמרי ובכלל אין לו קול, לא יכול לעסוק בזה. אבל גם עם קול בינוני אפשר להנחות שירה בציבור, בתנאי שאותו אדם לא יזייף ושיש לו שמיעה טובה".

נצר מונה עוד כמה מאפיינים חשובים למנחה של שירה בציבור: מבחינת האישיות "חייב שתהיה לו כריזמה", והכלי? "אקורדיון. אני מנעורי עם האקורדיון, כלי שכמו נבנה בשביל השירה בציבור. למרות שיש שעושים שירה בציבור עם פסנתר או עם גיטרה". וכמובן, לא לשכוח את השקופיות. "יש אומרים שאפשר להסתדר בשירה בציבור בלעדיהן ובלי השירונים", הוא נאנח. 

"אבל זה לא עובד ככה. הרי לא כולם יודעים בעל פה את המילים של השירים. בעיני למילים של השירים יש חשיבות גדולה ביותר. קח את 'יצאנו אט' שלדוד זהבי. הלחן נפלא, אבל תנסה לשיר אותו בלי המילים של חיים חפר והוא מאבד מהערך שלו. בגללן, ולא רק בגלל הלחן, שרים עד היום בערגה ענקית את השיר הזה".

ואותו דוד זהבי היה מארגן ערבי שירה בציבור עם חלילית ומפוחית.
"אלה הכלים שבהם הוא ניגן. אבל כשמחללים או מנגנים במפוחית אי אפשר לשיר ולדבר באותו זמן, בניגוד לאקורדיון, שאיתו אפשר אפילו לרקוד. מוזיקאים כמו זהבי, והמלחין דניאל סמבורסקי של 'באה מנוחה ליגע', טבעו בי את המשיכה לשירה בציבור. הם היו החלוצים בתחום, אבל בממדים קטנים יחסית, לכל היותר חדר אוכל בקיבוץ. אני לקחתי את התופעה, העצמתי אותה והבאתי אותה אל האולמות הגדולים, כמו בנייני האומה והיכל התרבות".


"הבאתי את התופעה לאולמות הגדולים", נצר. צילום: אנצו גוש

יוהאן נצר ואפי שטראוס

נצר (79), שנולד בחיפה בשם אפרים שטמר, מתלוצץ ואומר כי הוא בתחום מגיל שש. "הורי היו שוחרי תרבות. אמא חייקל'ה, עם קול של זמרת, ואבא אהרונצ'יק, שמה לעשות, היה זייפן. הם היו לוקחים אותי לשחריות שבת באולם 'ביתנו'. בכל שחרית, צבי סופר, בעל חנות לכלי נגינה, היה מלמד שיר. אני הוקסמתי והפנמתי. אחר כך שרתי במקהלת בית הכנסת, ובערבים היינו יושבים על המרפסת ומתענגים על שירי היידיש של אמא. עד היום בא לי לבכות כשאני שומע את השירים האלה".

את שם משפחתו החדש הוא שאל מדודו, פלמ"חניק מקיבוץ משמר העמק, אבל את הנגינה באקורדיון הוא למד לבד. "כשהייתי בן 16 הורי קנו לי כמתנת יום הולדת אקורדיון. מכיוון שהתגוררנו בדירת שלושה חדרים עם עוד שתי משפחות, הייתי מסתגר באמבטיה ומנגן. מאז אני אוהב אמבטיות ולא נפרד מהאקורדיון שלמדתי לנגן בו בעצמי ושעשיתי איתו שמח בקן השומר הצעיר".

מה היה עושה אילולא הייתה המוזיקה נוכחת בחייו? אולי מתפרנס ממכונאות. כשהיה נער, עבד נצר כמכונאי דיזל, ובמקביל למד בתיכון מקצועי וניגן באקורדיון בערבים של ריקודי עם. באחד מהם הכיר את רעייתו המנוחה, אילנה. כשהתגייס לצבא חשב נצר להיות קצין רכב. אבל מכיוון שנודע כאקורדיוניסט, הפך לצוות הווי. 

"שלחו אותי עם הכלי לגדוד מלא אינדיאנים", כך הוא זוכר את החיילים שהמתינו לו. "לא ידעתי מה לעשות שם. פחדתי שיטרפו אותי. אלתרתי מילים עבריות לאיזה שיר צרפתי שצץ במוחי. החבר'ה הצטרפו אלי בטירוף ומאז אי אפשר לעצור אותי".

אחרי שסיים את שירותו הצבאי קיוו הוריו שילמד בטכניון, אולי יצא ממנו מהנדס. "אמנות זה עסקי אוויר", אמרה לו אמו. ביידיש זה נשמע טוב יותר. הוא לא נעתר לה. חצי שנה התלבט, תוך כדי עבודה במוסך, ואז הלך ללמוד במגמת מוזיקה בסמינר "אורנים". במקביל רקד בלהקת הפועל. כשנשאל אם יוכל לארגן שיר לתחרות ריקודים הרים את הכפפה ואלתר לחן. עכשיו היו חסרות רק המילים.


ההורים קיוו שילמד בטכניון, נצר. צילום: אנצו גוש

לשם כך הוא גייס את אברהם בן זאב, שעבד כטבח, אזרח עובד צה"ל, ולעת מצוא כתב טקסטים שהמוכר בהם היה "זמר זמר לך". החיבור עם בן זאב הוליד את שירו הראשון: "הורה נעורים". אותו בן זאב היה חתום גם על המילים של "שובך יונים", להיטו הראשון של נצר.

"באתי עם השיר לשלמה וילנסקי, אז האחראי על המוזיקה בקול ישראל. הוא שמע ומיד פסק 'זה שלאגר'", מעיד נצר. "אחר כך, מרוב שירי ואלס שהלחנתי, וילנסקי כינה אותי 'יוהאן נצר' ולחלופין 'אפי שטראוס'". המפורסם בשירי הוואלס של "יוהאן נצר" היה "מלכות החרמון". שמעון ישראלי, אז במאי להקת פיקוד הצפון, קרא לו להלחין שירים ללהקה.

נצר הלחין שלושה. שניים נשכחו עד מהרה, בעוד ש"מלכות החרמון" הפך לאחר מלחמת ששת הימים לשיר של המדינה. את המילים של הלהיט האלמותי כתב יובב כ"ץ, כיום מגיש של תוכנית רדיו ובעבר מג"ד בהר הגבוה במדינה, ובתפקיד המבצע בחר נצר מבין חברי הלהקה את מוצי אביב.


נצר עם יצחק רבין ז"ל. צילום: רפרודוקציה אנצו גוש

לשיר עם השאה האיראני 

ביטחון עצמי מעולם לא היה חסר לנצר. בשנת 64' הוא השתחל לראשונה לפסטיבל הזמר והפזמון עם "אני ושירי", השיר שכתב יחד עם בן זאב. כשהתבקש לבחור מבצע, בחר נצר בשושנה דמארי, לא פחות. הוא קיבל את מבוקשו, ואף על פי שהשיר לא הגיע למקום הראשון, זכה נצר בחברות עם דמארי. 

"היו לנו הרבה הופעות משותפות בארץ ובחו"ל", הוא מספר. "היא הייתה שובבה, מדהימה ועם חוש הומור מושחז כמו סכין גילוח. היא הייתה מתקשרת לאשתי ואומרת לה 'יש לך בעל כזה מתוק, הייתי אוכלת אותו'".

בהמשך, בזמן שחבריו ספרו את הקולות בפסטיבלים, נצר היה מארגן אירועי שירה בציבור. "לא נדחפתי", הוא מסביר. אבל כשבפסטיבל 69' הזמינו שירים מיוצרים ומלחינים, נצר קרא לדגל את דן אלמגור, חברו מחיפה, ויחד הם כתבו את "בלדה לחובש". השיר, בביצועו של יהורם גאון, זכה במקום הראשון.

"לא כתבנו אותו על חובש מסוים", הוא משחזר, "אלא על התופעה של חובשים שמצילים פצועים ונופלים במקומם. בניגוד לשמועות, הרדיו לא אסר על השמעת השיר. רק נענו לבקשה שלי להסיר שיר רציני כזה ממצעד הפזמונים".

שיר נוסף בקטגוריית "מלחמה ושלום" שבארסנל של נצר הוא "פרחים בקנה". יהודית (ג'ודי) שוורץ, ששרה בחבורת הזמר של נצר, ביצעה במדי צוות ההווי של התותחנים את הלהיט שהוא הלחין למילים של דודו ברק. "מילים של שלום ולחן שהקדים את זמנו הם שהקנו לשיר את הצלחתו", הוא סבור. אגב, זה היה השיר היחיד של שוורץ, כיום קוסמטיקאית תל אביבית.


נצר ויהורם גאון, "'בלדה לחובש' לא נכתבה על חובש מסוים". צילום: רפרודוקציה אנצו גוש

שוורץ נשכחה זה מכבר, אבל את ירדנה ארזי, התגלית הגדולה של נצר, מכירים כולם. "אני זוכר את זה כמו היום", הוא צולל להיסטוריה. "דוד ארזי, אבא שלירדנה, היה עושה לי את עבודות החשמל בבית. יום אחד הוא סיפר לי על בתו בת ה-16 ששרה יפה. כשהיא הגיעה התפעלתי. ירדנה הייתה יפהפייה מהסרטים ושרה משגע. מהר מאוד היא הפכה לסולנית של 'חבורת בית רוטשילד', חבורת הזמר הראשונה שהקמתי, ומשם עברה ללהקת הנח"ל. היא אדם מיוחד במינו, ובכל הופעה שלה היא מזכירה אותי כמי שגילה אותה".

גם ליריבה המיתולוגית של ארזי, עפרה חזה, הלחין נצר. השיר "מישהו הולך תמיד איתי" שכתב רמי קידר, הגיע אל נצר ממנהלה של חזה, בצלאל אלוני. "הוא זכה להצלחה עצומה בביצוע שלה", מציין נצר. "כשעפרה ניצלה מתאונה אווירית במדבר יהודה, היא סיפרה שהשיר שמר עליה. כעבור זמן, כשהודיעו בבית החולים על פטירתה פתאומית, הנוכחים שם שרו חרש את השיר. עד היום זה מצמרר אותי".

בשמו של נצר, רב הפעלים ועתיר המרץ, נקשרו גם לא מעט קוריוזים. בחגיגות העצמאות בניג'ר הנידחת, לימד את הילדים לשיר בעברית "ויניקהו דבש מסלע"; במבצע ייחודי של חברת התעופה "בריטיש איירווייז" הוא ארגן שירה בציבור בשחקים, כשכל המטוס שר איתו בגובה של 33 אלף רגל, ובטקס הכתרת השאה האיראני כמלך מלכי המלכים, הוא ארגן שירה בציבור. "היית צריך לשמוע אותם שרים 'ערב של שושנים' בפרסית", הוא מתפעל.

המרץ שלו מפעים, ולדבריו ההופעות משאירות אותו צעיר. יש לו קבוצות מנויים בחיפה, רמת השרון ותל אביב, ששנים רבות הולכות אחריו באש ובמים. בנוסף הוא מתי רוצץ בין הופעות בארץ וגם מעבר לים. הנה, בסתיו הקרוב הוא יצא עם האקורדיון לשמח את היהודים בפזורת אמריקה.


ירדנה ארזי, "היא אדם מיוחד במינו". צילום: יח"צ

"דודו דותן היה מתבדח ואומר 'הקהל משלם ושר, ואפי לוקח את הכסף'. בשום מקום בעולם לא תראה אנשים שמשלמים כסף בשביל שירה בציבור, ובעצם כדי לשמוע את עצמם שרים", הוא צוחק. "כיהודים, גם בגולה וגם בישראל, תמיד היינו בסכנה. כעם קטן אנחנו מחפשים את תחושת ה'ביחד', ואין כמו השירה בציבור כדי להביא לכך. כששרים יחד ישלנו הרגשה שאנחנו חלק מתוך ציבור, מתחלקים ברגשות כתף אל כתף. אין משהו יותר מלכד. כשנגמר ערב כזה אתה רואה שהקהל הפך לגוף אחד. מהבחינה הזאת השירה בציבור היא התפילה של החילונים".

והתפילה הזו, שמושרת ביחד, ומילותיה נכתבות בלשון רבים, עמדה במבחן אמיתי כשהפכה מ"אנחנו" ל"אני". "זה קרה בעקבות מלחמת יום כיפור, כשהמילה 'אני' השתלטה על הפזמונים", משחזר נצר.

"בעקבות זה היו כאלה שהתחילו להספיד את השירה בציבור. אבל לא רק שהיא לא נפגעה, אלא שהפכה לתנועת ענק. המבחן הוא באיכות. שירי יחיד מושרים בערבי שירה בציבור אם הם טובים. מה שכן, שירים חדשים לא מגיעים ממצעדי הפזמונים לשירה בציבור. לקהל לוקח שנים להטמיע אותם בתוכו. גם השירים המזרחיים שמצליחים היום לא בטוח שיגיעו מחר לשירה בציבור. אבל את 'הפרח בגני' ואת 'שבחי ירושלים' ישירו עוד שנים רבות".


"השירה בציבור הפכה לתנועת ענק", צילום: אנצו גוש

על אף שהוא נותר אולד סקול, נצר מעודכן בהתפתחויות המוזיקליות של השנים האחרונות. את ה"פרויקט של רביבו" הוא מחבב. "החבר'ה האלה שרים מאוד יפה וגם פה ושם מצחיקים אותי, כשהם לוקחים שירים רוסיים במקור ושרים אותם כאילו היו שירים תימניים", הוא אומר. לעומת זאת הוא פחות מחבב את ערבי השירה בציבור שמתרחשים במועדונים קטנים, שם רוקדים על השולחנות וצועקים בגרון ניחר עם משקה ביד.

"אפשר לומר שכל אחד מטפל בדרכו שלו בזמר עברי", הוא מתנסח בזהירות. "להגיד לך שאני אוהב את מה שהזכרת, אז לא. אני אוהב את השיטה הקלאסית, שמקדישה תשומת לב למילים. מי שהולך להשתולל באיזה פאב, שיבושם לו. אבל אני לא קורא לזה שירה בציבור. מה שהם עושים שם זה לא מנהג שלנו אלא של הגרמנים".