נדמה שמצביעי לפיד - הבן, כמו גם אביו המנוח - ישושו ויעלוזו למראה סיפור שבו שלושה מאכערים ממוצא צפון אפריקאי, מבני עדות החרדים, חוטפים מקובל מהולל, הרב כנפו - אלא מה - ומעלימים אותו מהמון מעריציו. כל זאת, רק משום שלכנפו הצדיק (יהודה לוי) נפל סוף סוף האסימון, והוא התחיל להבין את הדינמיקה הפיננסית של תעשיית הדת המושחתת, שחורה משחור, שהוא עצמו כאילו השפיץ הגלוי שלה. 

לא שמישהו בצוות האחראי לסרט "פלאות" לוקה חס וחלילה בחשיבה גזענית זו או אחרת, אבל הרי גם מצביעי לפיד מרבים להעיד על עצמם כעל ליברלים נאורים. ובכן, כנפו בכבלים. רצה מזלו הטוב של המקובל הפופולרי, שבשלב מסוים מעבירים אותו סוהריו לבית נטוש הנטוע בשכונת מוסררה בירושלים, שכבר עשתה לעצמה שם גדול בראשית שנות ה-70 , כמקום הקינון של ארגוני הפנתרים השחורים.

ומזל טוב מה פירושו? שבבניין הסמוך לבית הכלא של כנפו מתגורר לו ארנב. לא החיה הפרוותית ההיא, שמחוברת לגזר, אלא צייר גרפיטי (אורי חזקיה) שזה כינויו הירושלמי. בזכות חוש הריח המפותח שלו עולה הארנב על הפשע החמור שנעשה בכנפו. מה גם שבלש חידתי, יעקב גיטיס שמו, פונה אליו בהצעה עסקית, שעיקרה הוא כסף תמורת שימוש במאורת הארנב כמקום תצפית נוח על העוולה המתחוללת בבניין הסמוך.


פלאות, איפה האמירה? צילום: יח"צ

עם הזמן מצטרפות לעלילה גם כמה נשים צעירות. אחת מהן (יובל שרף), אשת עסקים אדמונית שיער, היא המממנת את פעולותיו של גיטיס (אדיר מילר). אישה נוספת (אפרת גוש) היא האקסית של הארנב. זוהי מלצרית בפאב ירושלמי, שבו מכהן צייר הגרפיטי כברמן, והיא בדיוק מצויה בתהליכי חזרה בתשובה. ויש עוד אישה, זו שממתינה בסבלנות לבעלה החטוף כנפו, שישוב במהרה הביתה, לקראת חגיגת הבר מצווה של בנם הבכור.

וזאת יש לדעת: הג'ינג'ית העשירה, המעבידה של גיטיס, אלה גורסקי שמה, היא אינה אלא אחותה החילונית של בלהה (הדס קלדרון), אשתו המתחרדת שלהרב החטוף, שנשבתה בציפורני המקובל המרוקאי. מבחינות רבות, "פלאות" בבימוי אבי נשר, הוא סרט אבסטרקטי, שאין לו נושא-על להיתלות בו. היפוך מוחלט לסרטיו הקודמים של הקולנוען המצליח, שהיו מגויסים טוטאלית לנושא שלהם.

כזכור, סרטו הראשון, "הלהקה", עסק במחויבות לקולקטיב הציוני; "דיזנגוף 99" בחן את יחסיותה של הפרובינציאליות; "זעם ותהילה" התמקד בעיצוב הגבריות. שלא לדבר על שלושת סרטיו האחרונים - "סוף העולם שמאלה", "הסודות" ו"פעם הייתי", שכולם משתייכים במובהק לז'אנר סרטי ההתבגרות. 
לעומת סרטים אלה, "פלאות" הוא פרי-אייג'נט. נטול מחויבות כלשהי לדיון קוהרנטי.

הוא אולי על אמונה, ואולי לא. הוא אולי על אנרגיות היצירה האמנותית, ואולי לא. הוא אולי על תרבות השקר, ואולי לא. ואפשר להמשיך בהיפותזות הללו עוד ועוד, שכן אין בו, ב"פלאות", שום הארד-קור, שום לוז קשיח, או עמוד שדרה אמין, שסביבו ניתן לטוות טיעון אמין ועמיד. 

יהיו בוודאי כאלה שיחמיאו לגישה החדשה אצל נשר, מוותיקי הבמאים בארץ. אחרים, מרושעים שכמותם, עלולים להיתפס בנקודה זאת כמנוף לספקנות כלפי איכויותיו הכוללות של הסרט. 
גישה מזוגזגת-מטרות זו באה לידי מיצוי גם באופני הנרטיב השונים, הסותרים לא אחת זה את זה, שנשר מכתיב ל"פלאות".

בצד ניסיון ברור לכונן על הבד פרודיה על סרטי בלש פרטי נוסח "צ'יינהטאון" או "השינה הגדולה", משתלבים בסרט, בלי שום סיבה סבירה, קטעי אנימציה שכמו נלקחו מ"הרווי" ו"מי הפליל את רוג'ר רביט", וגם סצינות טעונות דרמה דתית-חברתית, שדומות להן שובצו פה ושם גם בסרטים ישראליים כמו "המשגיחים" ו"המיועד".

עניין אחד הוא להצדיע לסרטי ז'אנר קלאסיים, ועניין אחר הוא לאמץ גישה פרודית מופרכת. כזה הוא המקרה של הבלש יעקב גיטיס, הקרוי על שם הדמות, ג'ייק גיטיס, שמבוצעת ב"צ'יינהטאון" בידי ג'ק ניקולסון. חיקוי-מתוך-התבטלות. דוגמה קולעת לכך היא ויץ ליודעי דבר עלק, המשולב במהלך הסרט, ובמהלכו נשלחת מעטפה למשרד הירושלמי "פולנסקי/טאון/אוונס", כלומר לשלושה שכתבו, הפיקו וביימו את אותה קלאסיקה הוליוודית בכיכוב ניקולסון. סתם הזעה מיותרת סביב בדיחה בלתי משכנעת.

שכבה נוספת בפירמידה המגובבת הזו היא שכבת הקצפת שנקרא לה "אליס בארץ הפלאות", על שם הספר הנודע, שממנו נגזרים לא רק הכינוי המובחן של הגיבור הראשי, אלא גם שמו של הסרט עצמו. עיצוב חלק נכבד מהדמויות המאכלסות את עלילת "פלאות", נשען, וזאת בלי סיבה ובלי מסובב, על המקור הספרותי של לואיס קרול, הזוכה אף הוא לקרדיט נדיב בכותרות הסיום של הסרט.


המחוות קלושות, פלאות. צילום: יח"צ

רובד נוסף שבו כאילו נוגע הסרט, קשור לדיון יומרני במהות היצירה האמנותית. לצד ציורי הגרפיטי שמתעוררים לחיים ואמורים לעצב ראי-נפש עמוס פנטזיה של ארנב הגיבור, בולטת נוכחותה של מצלמת סתרים, העוקבת אחר פעילותו של כנפו החטוף, וכמו משתדלת לעבות את היסודות "הריאליסטיים" בסיפור. יש פה תמצית ההתנגשות הקלאסית בין שני מרכיביו של הדיון האסתטי מאז ימי יוון העתיקה.

כן כן, כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו צללנו כבר מזמן אל מצולות "מיקולנוע מזיס", מחקר היסוד של אריך אוארבך העוסק במתח הדואלי הזה. אל המיש-מש הטובעני יש לצרף גם את השימוש הלא ממש חיוני במיתוס - אותו רכיב שלישי הנחוץ בכל יצירה המחשיבה עצמה כרצינית ועמוקה. ב"פלאות" זה בא לידי ביטוי בניתוב הסיפור אל האתר הכמו-תנ"כי המכונה "קבר הנביא עמוס", שבו אמורה להתחולל סצינת המפתח האולטימטיבית, שתלכד למפץ דרמטי רב עוצמה אתזנבות סיפורי המשנה המתרוצצים בסרט. ולא היא.

מעבר לכשלים בגישה האסתטית, דומה כי הבעיה העיקרית ב"פלאות" נובעת מכוונותיו החברתיות שמטושטשות כמו בכוונה תחילה. הן נגזרת ממה שניתן לכנות כחוסר אחריות פוליטית של התסריט. מאותו הרגע שבו העלילה מסרבת להעניק אפיון אישי, או אפילו קמצוץ של רקע פרטי, לחוטפיו של כנפו, ומצהירה על השלושה - כולם חרדים, כולם מארצות המאגרב - כעל פושעים, מתגבשת האשמה קולקטיבית.

מאחר שזו אינה טורחת להביא כהדגמה למעשי הפשע ולו סצינה חזותית אחת, על מנת לממש על הבד את המימד המימטי על אודות פועלם הפלילי ועל טכניקות גניבות הכספים שלהם, יש בכך כדי להטיל כתם על יוצאי צפון אפריקה, ובוודאי על אלה המשתייכים לפלגי ש"ס השונים. ואלה הם דברים המשתייכים לאותה גישה שיכולה איכשהו לשמח את מצביעי לפיד.


הכוונה החברתית מטושטשת, אבי נשר. צילום: רויטרס

"בכל מחיר"

הקפיטליזם הדורסני בגרסתו האמריקאית ניצב בדרך כלל על שלוש רגליים איתנות - המדינה, הכנסייה הפרוטסטנטית והמשפחה. ראמין בהארני, בסרטו העלילתי החמישי "בכל מחיר", מצליח לנסח מחדש את האבחנה הזו באמצעות סדרה של סצינות מפתח, המבהירות היטב את הכוונה הזו. בסצינה ארוכה אחת הוא מביא אל הבד המון קהל ששר בדבקות - ממש מתעטף בפטריוטיזם המילולי - את מילות ההמנון האמריקאי.

סצינה נוספת עושה את אותו הדבר בכנסייה, בזמן תפילת הודיה נרגשת לצלוב. ואילו הרכיב השלישי בנוסחה המנצחת - אחדות המשפחה, עובר כחוט השני לאורך כל הסצינות בסרט. אב מול בן, בן מול סבו, סב מול בנו. ממש החייאה למחזות ארתור מילר. עימותים מחוספסים, אכזריים לעתים קרובות, שמותכים זה עם זה ומניבים יחד את הליכוד המשפחתי שאין לערער עליו.

הסיפור עוקב אחר בעל שדות תירס באייווה (דניס קוויד), שירש אלפי דונמים מאביו הזקן והקשוח (רד ווסט), ואינו מצליח להנחיל את האהבה וההתמסרות הטוטאלית לחקלאות גם לבנו (זק אפרון), המעדיף לעסוק במרוצי מכוניות מאשר לטפל בטרקטורים פגומים. חקירה פדרלית המתמקדת בסוג של רמאות מתוחכמת והפרת תנאי התחרות החופשית בין קוויד לשכניו, מתפתחת לטרגדיה שבה מוצא את מותו אחד מחקלאי הסביבה.


החייאה למחזות של ארתור מילר, "בכל מחיר". צילום: יח"צ

כמו בכל דרמה הגונה מאז העידן השייקספירי, דווקא הדם שנשפך הוא המלכד את שורות המשפחה. שהרי היא נצחית וניצבת מעל הכל. בהארני, יליד ארצות הברית ובן למהגרים מאיראן, עשה את סרטו הביכורים שלו דווקא במולדת הישנה של אביו ואמו. סרטו השני ("אדם דוחף עגלה") כבר צולם בניו יורק ועורר את תשומת לבם של חובבי האינדי הפילמאי. כך גם סרטיו הבאים: "משחטת רכב" ו"להתראות, סולו", שהופקו גם הם במסגרת עצמאית.

"בכל מחיר" הוא אם כך סרטו ההוליוודי הראשון, ובהארני, שאף שותף לכתיבת הסרט, רושם בו כניסה מרשימה למיינסטרים. תסריט מנומק, שמחוזק כהלכה על ידי בימוי דינמי ומשחק שכמעט אינו מזייף (להוציא את אפרון חביב הנוער). כל אלה חוברים לקלף החזק של הסרט - השימוש הנבון באלמנטים הריאליסטיים,הממלאים את חיי היומיום של הגיבורים, בין אם מדובר במחסן זרעים מבורדק, ובין אם זהו שדה תירס הממתין לקציר.