בדיוק השבוע לפני 72 שנים התחולל בירושלים המנדטורית שוד בנק מורכב במיוחד. באחד הלילות, הרבה אחרי חצות, הגיע קצין צבא סקוטי לשכונת שייח' ג'ראח, אל ביתו של מנהל הבנק הערבי בעיר הבירה. הקצין, מלווה בחמישה שוטרים בריטים וערבים, אחז בצו חיפוש ובאמצעותו שלף את הבנקאי המכובד ממיטתו והוביל אותו אל בניין הבנק, שניצב סמוך לשער יפו.

הבנקאי המבוהל הורה לשומר הלילה במקום לפתוח לרווחה את השער השמור בפני הסקוטי ומלוויו, וכך חדרה פנימה, ללא שום בעיות, כל הלהקה שלא הייתה אלא כנופיה מחופשת בדרכה לרוקן את כספת הבנק מאוצרותיה, תוך שימוש במפתחות הכספת שהיו ברשות מנהל הבנק. בסופו של דבר, בשל סיבוכים שהתגלו ברגע האחרון, נאלצו השודדים להתקפל בחופזה מהמקום.

כמעט מיותר להוסיף שמבצעי השוד היו חברי מחתרת לח"י, שהתכוונו להניח יד על הון עתק - 60 אלף לירות ארצישראליות - שדגר באותו הלילה בכספת. המשטרה הבריטית (האמיתית) שדלקה בעקבות השודדים, לכדה את אליהו עמיקם (לימים עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות"), שגילם במהלך השוד את דמות הקצין הסקוטי, והלה עשה חמש שנים בבית האסורים. אירועי אותו לילה סוער בחודש יולי 1941 משמשים עתה כנקודת זינוק לקומדיה "לצוד פילים", שכתב וביים רשף לוי.

לוי ("איים אבודים") מתהדר באבא שהיה לוחם לח"י, ועל פי עדות הבן הקולנוען אכן עסק, בין היתר, בשוד בנקים לשם מימון פעולות המחתרת. מן הסתם ינק לוי עוד מילדותו המוקדמת את עלילות האב וחבר מרעיו. שהרי עובדה היא ששוד הבנק, שסביבו נסבה עלילת "לצוד פילים", דומה לסיטואציות שהתחוללו במהלך השוד האוריגינלי של ראשית שנות ה-40, שעליו מספר נתן ילין מור, מפקד לח"י, בספר זיכרונותיו.

ומהעבר ההרואי אל ההווה האפור. ששון גבאי, מזקני המחתרת, ומוני מושונוב, גם הוא חבר באותו ארגון חשאי, הינם כיום דיירים של בית אבות ירושלמי, המאכלס לא רק זקנים חסרי מנוח אלא גם פציינטים השרויים בתרדמת וגם סתם מאושפזים הלוקים בסניליות, דמנציה ואלצהיימר. צביקה הדר, בנו של גבאי, לוקה לפתע בלבו, ומת באמצע שעות העבודה. יעל אבקסיס, אלמנתו העגומה, נותרת עם בן מתבגר (גיל בלנק) ובלי גרוש על התחת.

בניסיון נואש להשיג מעט ממון בשל יוקר המחיה בירושלים, מבצעת האלמנה שני מהלכים מקבילים. היא שולחת את בנה היתום אל בית האבות המאוזכר לעיל, לשנורר כספים מסבא גבאי, ואילו היא עצמה מתחברת רומנטית אל משה איבגי, שאינו אלא מנהל סניף הבנק שבו עבד בעלה, ושם אף מצא את מותו. למרבה האכזבה מתברר שסבא גם הוא נטול פיננסים. אבל מצויד באקדח שצמוד אליו מאז ימי הזוהר שלו בלח"י.

הרעיון של סבא פשוט למדי: להחיות את הימים היפים ההם. להיכנס עם האקדח השלוף דווקא לסניף הבנק של איבגי, ולצאת מהמקום עם שקים של כסף. בינתיים נוחת בארץ גם פטריק סטיוארט, שמצד אחד הוא לורד אנגלי מרושש, ומהכיוון האחר הוא גיסו של הסבא, שנשוי לאחותו של הלורד. גם האנגלי נזקק נואשות למזומנים, והוא מוכן ליטול חלק באותו שוד מתוחכם, ולשחק בו את הדמות של הג'נטלמן האירופאי המהוקצע והאמין, ובכך להוליך שולל את עובדי הבנק.

לכאורה, "לצוד פילים" אמור לתפקד כסאטירה לעגנית על אודות דור הלוחמים הנועז, שטרח על הקמת המדינה וכיום כלוא בבתי אבות. לצד האלמנטים הסאטיריים, שוזר לוי גם נימות רגשיות שמתבטאות בעיקר במערכת היחסים בין גבאי לאשתו (רנה שינפלד), השרויה בתרדמת ומאושפזת אף היא באותו בית זקנים, שלא אחת נראה כמו מרכז החרמנות לבני גיל הזהב.

בפועל, מתרסק "לצוד פילים" בשל עלילה נטולת מיקוד, ובגלל סצינות העשויות במגושמות בלתי משעשעת. מעת לעת משנה הסרט סגנון הגשה, ולעתים הוא בכלל מתפקד כהעתק של תוכנית תחקיר טלוויזיונית, שבה מתארח ח"כ עפר שלח, הנוחת על העלילה משום מקום. הדילוגים השרירותיים וחסרי החן בין סוגי ההגשה הפילמאית מפילים לרצפה את הסרט, או מוטב לומר קוברים אותו עמוק באדמה.

שיא שלילי במיוחד נרשם בסצינה שבה נראה גבאי כשהוא רוקד ואשתו השרויה בתרדמת מונחת על כתפיו. סצינה זו, ורבות דומות לה, הלועגות לזקנים באשר הם, אמורות לסלול את הנתיב להצלחה הקופתית של "לצוד פילים". שהרי במחיר כרטיס כניסה שווה לכל נפש, יוכלו ילדים להסתופף בחשכת אולם ההקרנה, ולעשות צחוק מהזקנים שעושים צחוק מעצמם.

> כל העדכונים והפרשנויות של טובי הכותבים - בדף הפייסבוק שלנו. עשו לייק


מושונוב, גבאי וסר פטריק סטיוארט ב"לצוד פילים". צילום: יח"צ

"אליס"

מוסד סגור הוא גם זירת האירועים המרכזית בעלילת "אליס". הפעם לא מדובר במוסד גריאטרי, אלא בנערות במצוקה שלאחר טראומה, ומצויות בהשגחה רפואית. אחת המשגיחות הקשוחות הנמצאות במוסד היא אליס (אילנית בן יעקב) חמוצת הפנים, שדומה כי גלים של צרבת מתמדת מתלווים אל נוכחותה הפיזית.

קשים הם חייה של אליס, ורעים. כבר תשע שנים, מאז שאלי (איתי נווה) בנה הגיח לאוויר העולם, היא שרויה בדיכאון שלאחר לידה. יחסיה עם בעלה (חיים זנאתי) רעועים, והיא מוצאת מפלט למצוקותיה רק במשמרות הלילה שלה במוסד הסגור, שם מתגנב למיטת הברזל שלה מאהב (עמוס שוב) לשעה קלה. בשעות האור היא מחופרת במיטת כלולותיה, אטומה לסובב אותה, ומזניחה באופן מתריס את חובותיה כאם וכרעיה.

המתח העלילתי ב"אליס" נוצר כאשר שתי נערות החוסות במעון מאתגרות את המטפלת הקודרת. השתיים מצויות בעיצומן של סערות נפש הכרוכות בגילוי מיניותן הטרייה, ואליס מנסה להקים מתרסי הפרדה ביניהן. האחת היא נטע (דריה שיזף); כשמה כן היא - שתיל רך הזקוק עדיין להשגחה מתמדת. האחרת הינה ורד (נטע בר רפאל), שאף שמה משקף את אופיה - שיח נוי מוקף קוצים.

"אליס" הוא סרטה הארוך הראשון של דנה גולדברג, שכבר עשתה חופן של סרטי דרמה קצרים, וגם שלחה ידה במחזאות ובכתיבת שירה. גולדברג בונה את סרטה כמקרה בוחן קליני, פדנטי וסגפני. עירום מקישוטים מיותרים, חסכוני וחף מרגשנות יתר. המינימליזם המונוטוני שבו כולאת הקולנוענית את הדמויות השונות בסרט מזכיר לעתים את "ז'אן דילמן" - סרטה המהולל של שנטאל אקרמן, שהופק לפני 38 שנים, ואף הוא תצפת על אם ובנה כאילו היו לא יותר מחיות מעבדה.

המצלמה ב"אליס" מתייחסת אל החרקים האנושיים המתרוצצים לפניה ב"אובייקטיביות" מדעית, ונקודה זו אמורה להוות את הקלף המנצח של הסרט. אלא שהתסריט נטול ההמצאות, המתעקש על עיצוב היומיום כתבנית החוזרת על עצמה, כמו מעקר את הדרמה הפנימית, ובהכרח גם מגמד את הסיטואציות המיניות המסעירות לכאורה, שלתוכן מוטלות הנערות, שאמורות להיות בשיא הגעש ההורמונלי שלהן. המשחק על מיתר אחד של אילנית בן יעקב, העושה את הדמות הראשית, אף הוא אינו מיטיב עם התוצאה הסופית.


מתוך "אליס". צילום: יח"צ


"אחר כך משהו קרה"

גם לפרינג' יש פרינג'. ובדיוק שם, בשוליים המרוחקים של העשייה הקולנועית, ניתן למצוא את אביגדור וייל, שהמונח אינדי כמו הומצא במיוחד עבורו. וייל, כנר קלאסי בהכשרתו, ואחד מוותיקי תעשיית הסרטים בישראל, שהתמקד בתחומי ההפקה והעריכה, החל לביים בגיל מאוחר יחסית. בשנים האחרונות הוא יצר טרילוגיה תיעודית חושפנית על אודות עצמו ובני משפחתו, וכן שני סרטים עלילתיים, שהאחרון בהם, "אחר כך משהו קרה", יוקרן החל מיום שלישי השבוע בסינמטק תל אביב.

העשייה בשוליים, ככל שהדברים נוגעים לוייל, אינה נוגעת רק לתקציבי ההפקה המצומצמים עד מאוד של סרטיו אלא גם לאופי הגיבורים (שאותם הוא עצמו מגלם), ולצורת החיים המעין-הומלסית, שהם כופים על עצמם. בסרטו החדש מגלם וייל דמות זומבית למחצה של דוקומנטריסט העובד לפרנסתו בחנות צילום, ובה בעת מכין סרט "על החיים", שבמהלך התקנתו הוא ניתקל ברמשים אנושיים כמותו.

וייל מצלם בשחור-לבן הצורב את העין, ועם מצלמה שכמו ירדה מהפסים. אופני סיפור העלילה בסרטיו - טלטול מתמיד של הרקע המצולם, כניסות ויציאות מהפוקוס - מזכירים תזמורת סימפונית ברגעים שקודמים לנגינה, כאשר הנגנים עדיין עסוקים בכיוון כליהם. "אחר כך משהו קרה" כולו הוא בבחינת כיוון כלים, שנועד ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה, את מה שמצוי מעבר לעולם התופעות, את מה שעמנואל קנט כינה "הדבר כשלעצמו". מי שעדיין מחפש אתגרים באולם ההקרנה, והצפייה היא עבורו מלאכת איסוף ופיצוח קודים, סרטו של וייל ממתין לו בחשיכה.