בני בן שנתיים וארבעה חודשים. לפני כשנה אביו ואני התגרשנו ועברה עלינו שנה קשה. כעת נוצרה בעיה: כשאנשים כמו ההורים שלי או הבייביסיטר מגיעים לעזור לי הוא לא מרשה לאף אחד להתקרב אליו, ומתעקש שרק אני אעשה כל דבר שקשור אליו. אני זקוקה לעזרה הזאת, איך אוכל לגרום לו לשתף פעולה עם אנשים אחרים?

הילד חי כמעט את כל חייו רק איתך. זה נכון שאבא שלו עזב את הבית והוא מתגעגע אליו, אבל בינתיים פיתחתם זוגיות אמיצה מאוד שהפכה אותו להיות תלוי בך. ילדים עוברים שינויים רגשיים, פסיכולוגיים וקוגניטיביים כל חייהם. באחד משלבי ההתפתחות הראשונים, הילד לומד להזדהות עם ההורה, 'בולע' אותו לתוכו ולכן, הפרידה מההורה היא קשה.

ילדים בגיל של בנך מתחילים להבין שהם ישות אוטונומית, יכולים לקבוע מה הם רוצים ומשתמשים במילה 'אני' ללא הרף. בנך מבין שהוא יכול להיות עצמאי והדרך הקלה ביותר להפגנת עצמאות היא על ידי התנגדות. הסיבה שהוא מתנגד לך היא כי את האדם הכי משמעותי בחייו.

את צריכה לפעול בצורה כזו שהילד יקלוט מה את רוצה. למשל, כשסבא מגיע לעזור לך, תסבירי לבנך: 'סבא פה, הוא עוזר לאמא, ועכשיו הוא יקלח וישחק איתך'. תתאמי את המהלכים מראש עם המבוגרים שמגיעים לעזור, ותיידעי אותם שהטיפול בעניין לא יהיה פשוט כי הילד יצרח, יבכה ויתנגד. תתעקשי ותסבירי לילד שאת עייפה או עסוקה כדי שהוא יבין שיש אדם נוסף (את) שיש לו רצונות וצרכים משלו.

הילד צריך להתמודד עם העובדה שאת לא נענית לו בכל רגע נתון. תבהירי לו שאת יודעת שהוא כועס אבל אנשים באו לעזור וזה מה שהם יעשו. עם הזמן, הילד יבין שאם הוא רוצה לשחק עם אנשים אחרים אז אין טעם לבכות ולצעוק. זה תהליך שייקח זמן אבל המסר יובהר - את זקוקה לעזרה, את תקבלי אותה והוא ילמד להתמודד ולקבל ממך 'לא'.


הילד יבין עם הזמן שאין מה לצעוק. צילום: ingimage/ASAP

אני אמא לשניים. לשכנה שלי יש ילד בן 8 והוא נמצא אצלנו כמעט כל יום. הבעיה היא שבני בן ה-4 וחצי מעריץ אותו, "נדבק" אליו, מחקה אותו בכל דבר וכבר לא נעים לי שהוא נמצא אצלנו. כשהשכן בסביבה, בני לא מתייחס לילדים בגילו וזה ממש משגע אותי. האם מדובר בהתנהגות נורמלית או שאולי בני מפתח תלות?

הבעיה היא איתך - זה עושה לך משהו, נוגע בנקודה רגישה אצלך וזו את שחושבת שהתנהגות כזו מצביעה על אופי תלותי. אני חושבת שמדובר בהערצה. בדרך כלל, הילדים החנונים מתחברים לילדים הרעים כי זה נותן להם אומץ ועוצמות שחסרים להם. גם את הילדים הרעים זה משרת, כי כשיש ילד טוב בסביבה, אפשר להתהדר בו ולשלוט עליו.

ההתנהגות הזו דומה להערצת זמרים ולהקות, ומדובר במצב זמני בלבד, לכן אין סיבה להילחץ. אם זה ממש מפריע לך, תמעיטי בביקורים של השכן וקחי את בנך לשחק עם בני גילו. אל תדאגי, כשהוא יגיע לגן זה כבר יראה לגמרי אחרת.

בני בן ה-13 סובל מהפרעות קשב, ריכוז והיפראקטיביות. כשהוא משתמש בריטלין הוא רגוע ושלו, אבל כשהוא נמצא בבית ולא נוטל ריטלין זה גורם לו להתנהג בפראות ובחוסר שקט. הדבר היחיד שמרגיע אותו זה המחשב, אבל הוא יושב מולו שעות רבות מדי ולא מסכים לעשות דברים אחרים כמו להתקלח או לאכול. האחים הגדולים שלו מאבדים סבלנות, והוא מגיב אליהם בתוקפנות, אבל אלינו (ההורים) הוא לא מרשה לעצמו להתנהג או לדבר בגסות. מה דעתך?

אין ספק שההתנהגות של בנך נובעת בעיקר מבעיות הקשב והריכוז, אבל אפשר לראות שיש לו שליטה מסוימת, כי אליכם הוא מתנהג בכבוד וכן מצליח לשלוט בעצמו. הבעיה היא שיחד עם הפרעות הקשב, הילד חווה גם את תופעות גיל ההתבגרות. בגיל הזה הילדים עוברים תהליכים שונים מבחינה מינית, רגשית, שכלית וגופנית, ההורמונים לא מאוזנים, ולכן מצבי הרוח משתלטים עליו. התהליך העיקרי של גיל ההתבגרות הוא להצליח להחליט על עצמו.

כדי להגיע לשלב שהילד יחליט על עצמו באופן מוחלט, הוא צריך להתנתק סופית מחבל הטבור הפסיכולוגי של ההורים. נסו להגיע עם הילד להסכם, למשלבנוגע למחשב - אין בעיה שישב מול המחשב, אבל כן יצמצם בשעות.

תסבירו לו שאתם יודעים שזה מרגיע אותו אבל יודעים גם שמחשב גורם להתמכרות. ההתנתקות הפסיכולוגית גורמת לילדים לבעוט בהורים, והופכת אותם לחצופים וסרבנים, ובנך מעז לפרוק את זעמו בבית כי זה המקום הכי בטוח עבורו. אתם צריכים להבין שהחוצפה וחוסר שיתוף הפעולה שלו הם חלק מתהליך.

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב-10:00 ב"רדיו ללא הפסקה". הביאה לדפוס: אפרת קורמן.