אני אם לילד בן שנתיים ותשעה חודשים ולילדה בת שנה. בגן בני פעיל וחברותי, וגם בבית הוא ילד שמח ומלא ביטחון, אך משום מה אני מתקשה להיכנס איתו לפעילויות כמו חוגים וימי הולדת. במפגשים שיש בהם הרבה אנשים הוא מאוד היסטרי. הוא בוכה ונצמד אליי וקצת חסר ביטחון, ואני פשוט לא יודעת אם להתעקש שישתתף או לוותר לו. מה לעשות?

אני מציעה לך לא לאלץ את בנך להשתתף בחוגים. יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות, ואם זה לא משהו הכרחי להתפתחות שלו, זה לא נורא. הוא ילד נורמטיבי ושמח, וזה בסדר שהוא מתנהג בצורה כזו. אם מדובר בסוג אחר של מפגש, את צריכה לעזור לו. אם את מגיעה איתו, למשל, למסיבת יום הולדת והוא בוכה ואת מיד יוצאת מהמקום, אולי פתרת לו את הבעיה, אבל לא לימדת אותו להסתגל.

את צריכה לספק לו רשת של ביטחון שתעזור לו להתרגל. כשאת מגיעה איתו לאירוע והוא צמוד אלייך, הושיבי אותו על הברכיים שלך ותעשי לו לגיטימציה לרגשות - תגידי לו: 'אתה קצת פוחד אבל אני פה שומרת עליך, ואני רוצה להישאר כי יהיה שמח, אז תישאר איתי'. תחזיקי אותו על הברכיים במשך כל האירוע ותנהגי כך גם באירועים הבאים. כשהוא ישב לך על הברכיים תהיי עסוקה בדברים אחרים, תשירי, תדברי עם חברות ותניחי לו. מתוך המקום הבטוח אצלך הוא יקבל את הכוח ולאט לאט יתערה. זה תהליך שלוקח זמן, אל תילחצי. יש לו הקצב שלו".

צילום ארכיון: אינג' אימג'

בתי בת ה-21 הייתה בעברה תלמידה מצטיינת ובת נהדרת, אך לצערי מאז סיום התיכון היא השתנתה, וחיי בבית הפכו גיהינום אחד גדול. היא סובלת מבעיית אכילה כפייתית שבה היא מסרבת לטפל, והיא אפילו ניסתה להתאבד כמה פעמים. היא תוקפנית כלפי כל הזמן וממררת לי את החיים למרות שאני אישה חולת לב וסרטן. לפני שנה היא קיבלה טיפול אנטי־דיכאוני עם תרופות שמגבירות תיאבון, והן אלו שגורמות לה לאכול בלי הפסקה.

ביקשתי ממנה שתבקש תרופה אחרת, אבל היא לא מוכנה, ולאחרונה גיליתי בתיקה כדורים שניתנו לה על ידי מישהי מהאינטרנט. בדקתי עם רוקח ועלתה אפשרות שהכדור מזויף ושכנראה מדובר בסמים שהופכים אותה לתוקפנית. המצב בבית בלתי נסבל, ואני כל הזמן מייחלת שהיא תצא קצת מהבית כדי שיהיה לי קצת שקט. אני נושאת את כל העול על כתפי כי בעלי הוא חולה סיעודי. שיתפתי בבעיה עובדת סוציאלית ואת רופאת המשפחה, אך אני לא יודעת מה עוד עליי לעשות.אבקש את עצתך.

המצב שאת מתארת מצריך טיפול מאוד עמוק. לא ציינת איזו עמדה נוקטות הרופאה והעובדת הסוציאלית, אך אם בתך לא רוצה ללכת אליהן, הן צריכות לבוא אליה לסוג של ביקור בית. מחובתך לומר לבתך שגילית את הכדורים ואפילו דיווחת עליהם. יש פה בחורה שמשמיעה קולות אובדניים וחייבים לייחס לכך חשיבות. תערבי גם פסיכולוג או פסיכיאטר בעניין, שאולי גם הם יגיעו לראות אותה וינסו לדבר איתה.

יכול להיות שצריך להחליף לה את הכדורים. סיפרת שאת רוצה שבתך תצא קצת מהבית, אך זה לא יקרה. במקום לחכות שהיא תלך, תארגני מצב שבו את תוכלי לצאת מהבית, ולפחות פעמיים בשבוע צאי לכמה שעות, שבי לבד בגינה עם עיתון או שתלכי לחברה. אני מבינה שאת חולה ושאת מטפלת בבעל חולה, ולכן את צריכה למצוא מישהו שיהיה עם בעלך בזמן שאת בחוץ. תבקשי מחברות שיעשו תורנויות ויחליפו אותך פעם בשבוע ל-שלוש-ארבע שעות. את עדיין יכולה להיות עצמאית, תדאגי גם לרווחתך.

בני בן ה-4 לא מוכן לשחק לבד. הוא משחק רק אם יושב בים לידו ועושים איתו, ועדיף אפילו במקומו. כשהוא רוצה לשחק הוא מחכה עד שנתפנה, ולא נראה שהוא אפילו מעוניין לחפש לעצמו תעסוקה אחרת. איך אפשר ללמד אותו לשחק לבד? 

בנך ילמד לשחק לבד רק אחרי שלא תיענו לו הרבה מאוד פעמים. כשהוא יבוא ויבקש שתבואי לשחק איתו, תגידי שלא נוח לך עכשיו או שאת לא יכולה כי יש לך מטלות בית. במצבים אחרים תגידי לו שתצטרפי אליו כשתסיימי את העיסוקים שלך, וכשתצטרפי אליו תתנהגי בטבעיות ותשבי איתו בלי לדבר על זה. את לא צריכה להגיד לו שילך לשחק לבד, הוא יודע שאתם מצפים ממנו שיעשה כך. את צריכה לייצר מצבים שבהם את לא באה, ועם הזמן יהוא יחכה ולא יקבל אתכם, ואז הוא יתחיל לשחק לבד. המסר הזה צריך לבוא ממך, והוא צריך לבוא דרך עשייה וחוויה". 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־ 10:00 ב"רדיו ללא הפסקה". הביאה לדפוס: ליאת מלכא בלכטובסקי