בני בן ה-3 מאוד אוהב לנקות את הבית, ואני חוששת שהוא הופך להיות אובססיבי. ברגע שאנחנו נכנסים הביתה הוא לוקח את המגב והסמרטוט, ממלא דלי במים ושוטף ומסדר את הבית. בעלי לא מרשה לו לנקות, אך ברגע שהוא יוצא מהבית, מתחיל בני עם הניקיונות. הוא נהנה מכך מאוד, ולדעתי הוא לא עושה זאת כדי לקבל חיזוקים. האם עלי להפסיק את זה?

"ברגע שאת חושבת שהתנהגות מסוימת עלולה להפוך להיות אובססיבית ומוגזמת, את צריכה להתחיל לעצור אותה. כשאת מחזירה את בנך מהגן תודיעי לו בדרך הביתה שהיום את לא רוצה שהוא ינקה את הבית. תגידי לו: ‘אתמול הבית היה נורא נקי, והיום אני רוצה לשבת ולשחק איתך',

זו קצת עבודה בשבילך אבל אסור לך לאפשר לו לעשות את זה, עלייך למתן את ההתנהגות האובססיבית שלו. אם הוא רץ למגב ולדלי ברגע שאתם מגיעים הביתה, תעצרי אותו, ואם את תופסת אותו מנקה אף על פי שאסרת עליו, תעצרי אותו שוב ותיקחי ממנו את הדברים. תגידי לו בטון אדיב ונעים: ‘אמרתי ‘לא', וכשאני אומרת משהו, אני קובעת דברים בבית. היום אין צורך לנקות, מחר נחזור מהגן ונחליט אם צריך, ואם אני אחליט שלא צריך, אז גם מחר לא ננקה'. את תרגישי אם את צריכה לאפשר לו לנקות מדי פעם, כי זו סוג של אובססיה. 

יש סיכוי שהוא יפתיע אותך ויפסיק לנקות באופן מוחלט, יכול להיות גם שאם זה יעבור, את תגלי אובססיה אחרת. אם זה יקרה, אני מציעה לך לבדוק את הבעיה לעומק, ואולי לפנות להדרכת הורים".

אני אמא לתאומים בני 3, בן ובת. אני מרגישה שבני מנסה לערער את הביטחון שלי כאמא. כשהוא נמצא עם בעלי ועם האחים שלו, הוא שמח ומשחק, אבל ברגע שהוא רואה אותי הוא מתחיל לבכות מכל דבר, ובנוסף יש לו רגרסיה מאוד רצינית בגמילה. אני מתוסכלת ולא מבינה למה אני מעוררת בו את הרצון לבכות. מה בי גורם לו לעשות את זה?

"בנך לא רוצה לערער את הביטחון שלך כאמא. הוא בכלל לא חושב עלייך, הוא חושב על עצמו. ילדים הם אגוצנטריים, וכל ההתנהגויות הרעות שלהם הן לא נגדנו, הן בעדם. בנך מוצא כל מיני מצבים שאת מגיבה אליהם בבלבול, בחוסר ביטחון או בכעס. הוא עלה על משהו שגורם לך להגיב בצורה מסוימת, והתגובה הזו מספקת אותו ונותנת לו תחושה של מסוגלות או המון תשומת לב.

ההתנהגויות הרעות של ילדים הן לא נגדנו, הן בעדם. צילום: ingimage / ASAP

הוא מתנהג כך משום שאת מגיבה להתנהגות הזו. נראה שקשה לו ויש לו ציפייה שאמא תיענה לכל הצרכים הפסיכולוגיים שלו. הוא בן 3, וברור שאי אפשר שלא להגיב, אבל צריך לדעת איך להגיב. אני מציעה שתתכנני תגובה עקבית. אל תגיבי לבכי ואל תדברי איתו. רק שימי יד על הראש שלו כי הוא מאמין שקשה לו, ובגלל זה הוא מתנהג בצורה כזאת. בנוסף, תיכנסי לאתר האינטרנט של ‘מרכז מיכל דליות' ותקראי מאמרים בנושא. אם שום דבר לא משתנה, תפני להדרכה הורית".

בשנה האחרונה בתי בת ה-7 נהייתה מאוד פרפקציוניסטית, ואם משהו לא מצליח לה, קשה לה להכיל זאת והיא מתפרצת. מעולם לא נתתי לה את ההרגשה שהיא חייבת להצטיין ושיש לה ממה לפחד, אבל למרות זאת, בכל פעם שהיא קצת טועה היא "מאבדת את הצפון". מה עלי לעשות?

"אנחנו אף פעם לא יודעים לאן ילדים לוקחים את הדברים שאנחנו אומרים ועושים. יכול להיות שבגיל צעיר יותר בתך קיבלה את התחושה החזקה שהיא אמורה להיות כמה שיותר בסדר, ושחייבים להצליח כדי להגיע רחוק. כשהילדה נכשלת ומתפרצת, היא עושה זאת כי תחושת הכישלון צורבת, ואנשים נוספים עדים לכישלון שלה. את צריכה להתחיל לייצר כישלונות לעצמך ולהראות לה איך מתמודדים עניינית עם הכישלון. הרעיון הוא שהיא תשמע סיפורי כישלונות שטותיים.

את יכולה בנוסף לשבת עם הילדה ולספר לה על עצמך: על ציונים בינוניים שפעם קיבלת ועל הדרך שעשית כדי להתקבל לעבודה. תגידי לה שאת זוכרת את ההרגשה של הרצון החזק להצליח ושידעת שיש בך את הכוחות. המסר הוא שאם מצד אחד יש ‘הכי להפסיד' ומצד אחר יש ‘הכי להרוויח', ההצלחה מתחילה כבר מהאמצע.

כמו כן, חשוב שתמשיכי לחזק את הדברים שבהם היא מוכשרת. גם אם היא מאוכזבת מהישג שהגיעה אליו, תהיי עניינית ותאמרי לה שאותך זה משמח. אם עד סוף השנה שום דבר לא ישתנה והתסכול שלה עדיין יגבה מחירים, אז אולי תצטרכי לקחת אותה לטיפול רגשי".

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב-10:00 ב"רדיו ללא הפסקה". הביאה לדפוס: ליאת מלכא בלכטובסקי