"צוות שח"ל!". הקריאה הדהדה במערכת הכריזה של בניין מד"א והקפיצה אותנו, צוות הכוננות, מהמיטות והכיסאות. מיהרנו אל החצר שם חנה האמבולנס האדום-לבן של שח"ל המצויד במכשור מתקדם להצלת חיים. כל אחד מחברי הצוות התמקם במקומו המיועד. 

אני, כרופא שבחבורה לצד הנהג, הפרמדיק והמתנדבת הצעירה בחלל המכונית מאחורינו. יצאנו בנסיעה מהירה לרחובות תל אביב מצפים לקבל דרך מכשיר הקשר את מטרת המשימה. כשהתרחקנו מבניין מד"א הפעיל הנהג את הסירנה בקולי קולות ופילס את הדרך בין המכוניות הרבות שגדשו את רחובות תל אביב בשעת אחר הצהריים.

הייתי רופא צעיר ובלתי מנוסה. בתחילת החודש השלישי של הסטאז' בבית חולים איכילוב. במסגרת הסבב במחלקה הקרדיולוגית צוותנו לתורנויות באמבולנסים של שח"ל, שירות חדש בארץ באותם הימים שהקים ד"ר סטפן לנדס ז"ל. תוך זמן קצר בקע קולו המוכר של ד"ר לנדס בקשר.

"סעו לשדרות בן ציון 42, ניפגש שם ואסביר לכם מה קורה", אמר בקצרה. כולנו נדרכנו, לא היה זה רגיל לקבל את הוראות הפעולה ישירות מד"ר לנדס ובוודאי לא רגיל שהוא יהיה איתנו בשטח. לא ידעתי באותם רגעים שאני נוסע לקראת אחת החוויות המוזרות שיקרו לי בחיי המקצועיים.


גן לזכרו של ד"ר סטפן לנדס שנהרג בלבנון. צילום: אלוני מור

תוך מספר דקות הגענו ליעד ונדהמנו לראות במקום תכונה רבה ברחוב השקט ומעוטר העצים: שתי ניידות משטרה, רכב גדול אדום של מכבי אש ואמבולנסלבן "רגיל". זיהיתי גם את הב.מ.וו הספורטיבית של ד"ר לנדס, שעל גגה סירנה ניידת. קהל סקרנים החל למלא את מדרכות הרחוב.

מיד עם הגיענו עדכן אותנו ד"ר לנדס: "חולה בשם משה אדלשטיין (שם בדוי) אושפז ביחידה לטיפול נמרץ לב באיכילוב לפני יומיים כשהוא סובל מהתקף לב ובמצב בלבולי. לפני מספר שעות הוא נעלם מבית החולים והשאיר מאחוריו את הפיג'מה שלו. שלושת חוטי המוניטור שהיו דבוקים לחזהו נמצאו קרועים ליד מיטתו. 

הוא לא ענה לטלפון בביתו ולא פתח את הדלת כשניסו לאתר אותו בביתו. בליווי המשטרה הכבאים יפרצו את הדלת שכן יש חשש לחייו. תפקידנו כצוות לטפל בו אם יימצא במצב רפואי קשה בתוך הדירה".

כל אחד מאנשי הצוות שלנו לקח את התרמיל הרפואי שלו, כולל מכשיר דפיברילטור נייד, ומיהרנו לחדר המדרגות הצר והחשוך של הבניין. תחילה עלו השוטרים, אחריהם הכבאים ואנחנו עמוסי ציוד בעקבותיהם. חדר המדרגות המה בעלי תפקידים. עלינו לקומה השלישית ועצרנו מול דלת עץ חומה ועליה שלט צנוע שעליו כתוב "משה אדלשטיין".

הכבאים חיכו לאישור השוטרים ואז הניף אחד מהם גרזן ארוך והחל להלום בדלת. מספר מהלומות שהתיזו שבבי עץ והדלת נפרצה. כולנו נכנסנו לדירה בטורארוך. היא הייתה ריקה מאדם. יצאנו כלעומת שבאנו. בחצר הבית ועל המדרכה התאסף כבר המון סקרנים. ד"ר לנדס נראה נבוך. "אין לי מושג איפה הוא, אבל אני דואג לו", אמר.

בין המוני האנשים שגדשו את החצר התקדם לעברנו על השביל המרוצף גבר מבוגר הדור למראה בעל שיער לבן, על ראשו מגבעת בהירה והוא לבוש בחליפהחומה. "זה האיש שלנו", אמר לנו בשקט ד"ר לנדס, "החולה אדלשטיין בכבודו ובעצמו!". הגבר התקרב אלינו ושאל לפשר ההתקהלות. "אתה משה אדלשטיין?", שאל אותו לנדס.

"כן, זה אני, מאיפה אתה מכיר אותי? ומה קורה פה?", השתאה האיש. "באנו לחפש אותך", ענה לו ד"ר לנדס. "אותי? למה, מה קרה?", הוא נראה ממש מופתע."ברחת היום מאשפוז באיכילוב ואנחנו דואגים לשלומך". "מה השטויות האלה? לא הייתי באיכילוב ולא ברחתי משם!". ענה משה אדלשטיין. הוא נראה מופתע בעליל ובהחלט משכנע.

השוטרים והכבאים החליפו מבטים ביניהם ונראה שהם לא בטוחים למי להאמין. האווירה החלה להיות מתוחה. אפילו ד"ר לנדס נראה לי לרגע לא בטוח בעצמו.הוא ניסה שוב ואמר "עברת התקף לב קשה, ואתה בסכנת חיים". "לא יכול להיות, אני חוזר עכשיו מהעבודה ואני מרגיש מצוין! ולמה כולכם כאן?".

ד"ר לנדס ניסה טקטיקה אחרת: "באנו רק כדי לבדוק אותך ולוודא שאתה מרגיש טוב", אמר. משה גיחך: "זה שירות חדש של מד"א? בדיקות של חולים עד הבית?". הד של הסכמה עבר בין מאות האנשים שהצטופפו סביבנו. ניכר שכולם מאמינים לגבר המבוגר בעל המראה המכובד.

"אם תרשו לי", אמר משה בתקיפות, "אני רוצה לעלות לדירתי". נזכרתי בדלת הכניסה המנותצת שלו, וחשבתי מה יקרה אם יתברר שד"ר לנדס אכן טעה. "אין בעיה, מיד תוכל לעלות. אבל יש לי בקשה אחת ממך. אולי תהיה מוכן לגשת לאמבולנס שלנו ולעבור בדיקת אק"ג קצרה כדי שנהיה שקטים".

משה היסס, אך לנוכח מאות זוגות העיניים המצפות ניאות לבסוף, ויחד פנינו לעבר היציאה וצעדנו אל האמבולנס כשההמון מפנה מעבר. בחוסר רצון מופגן נכנס דרך דלת ההזזה הצדדית למכונית ואיתו ד"ר לנדס ואני. סגרנו את הדלת הכבדה מאחורינו ונותרנו לבדנו. ד"ר לנדס ביקש ממנו לפשוט את הז'קט והחולצה לשם הבדיקה. המתנו בסבלנות, אולם כשמשה פתח את חולצתו פרצנו שנינו בצחוק של הקלה: לחזהו היו דבוקות שלוש מדבקות מוכרות של מוניטור קרדיאלי ומהן השתלשלו חוטי חשמל קרועים.

"מה זה עושה פה?", משה נראה ממש המום ורוח ההתנגדות שלו נמוגה בבת אחת. הוא נשכב על האלונקה והניח לי להסיר את המדבקות ולחברו למכשיר האק"ג. "אתה לא חוזר הביתה", אמר ד"ר לנדס, "אנחנו חוזרים לטיפול נמרץ מיד!". 

* פרופ' יוסי לסינג הוא מנהל בית החולים ליס. תוכניתו "תשעה חודשים" משודרת בכל יום שישי (12:00-13:00) ברדיו אקו 99FM.