זו הייתה שמחה משחררת, ספונטנית כזו, שמשחררת צעקה בריאה ואת שרירי הבכי. צעירים מחובקים עם זקנים. נשים וטף, כולם באותה ערימה. מכבי ת"א אלופת אירופה, ושום דבר לא השתנה במדד האושר. בדיוק כמו הפעם הראשונה.

500 מטר הליכה מכיכר דיזינגוף לכיכר רבין - האתר ההיסטורי שם ב-77, כשחלק מכם עוד לא
היה על שולחן השרטוטים, כשאנשים קפצו לבריכה בזמן שטל ברודי שם אותנו על המפה. 40 דקות
מהתהילה וריאל מדריד אחת. כמו מונית הכסף, רק עם גביע בסוף. יש כבר סל ראשון באוויר? 

בפאב השייטל בדיזנגוף עשו אתמול וואחד קופה. יום ראשון, שעה 21:00 ואנשים עומדים בחוץ,
שותים בירה ובוהים בכחול־צהוב שמתרוצץ על המסך. אין כמו לראות גמר גביע אירופה ביחד.
מהאירועים האלה שבהם העיר עוצרת נשימה ומשחררת שאגה בריאה אחרי ריבאונד התקפה.

ברבע הראשון היה צמוד. פה סופו נתן סל, שם פרננדס החזיר. עמדתי בין פועל אריתראי שעשה הפסקה קצרה בדרך הביתה ובין קווין, תייר מקנדה שהתעניין אם תמיד היינו פירמה בכדורסל או שזו פעם ראשונה שלנו בפסגה. אחד הבחורים, ששמע את שאלת התם, מיד ענה "יו מאן, זו אימפריה".


"אין כמו לראות גמר גביע אירופה ביחד". אוהדי מכבי חוגגים. צילום: ארטיום דגל

קווין אמר "בהצלחה" ונעלם כשהיה נדמה שריאל הולכת להעביר הילוך ולהפעיל את שיטת המטחנה. רק שזו מכבי של השנה, קבוצה בעלת נס. הייתם צריכים לשמוע את הצעקה הארוכה שפילחה את
האוויר כשדייויד בלו הוריד את מכבי למחצית עם פיגור מינימלי. 20 דקות מהגביע, 20 דקות
מהבריכה בכיכר.

למי יש זמן לחכות? בהפסקה חתכתי לכיכר הניצחון. חולדאי האיר את בניין העירייה בצבעי כחול-צהוב וממול, 150 מטר ממימי הבריכה, הצטופפו טובי בניה של העיר מול מסכי הענק בפאב
"לואי" כדי לקדם מקרוב את פני ההיסטוריה. 

שם זה כבר היה רציני. שירי יציע מהיכל נוקיה. אוהדים אמיתיים שלמזלם הרע חשבון הבנק לא
איפשר להם לעופף למילאנו, אבל כל כניסה של רייס לסל החזירה אותם לחיים. שלושה רבעים
חלפו, והחלום נשאר בהישג יד. האם גם ריאל נחנקת במאני טיים כמו צסק"א? לא להאמין, הארכה.
להאמין, להאמין. כמה שיותר קשה, ככה יותר טוב. זו תהיה עונה לספר עליה לנכדים. אולי לא
הייתי במילאנו, אבל הייתי בכיכר, בבריכה.