השבוע צלצל הטלפון, ומהצד השני הייתה סוקרת שביקשה שאשתתף בסקר עמדה פוליטית. הסכמתי. אני מכבד את זמנה ואת שכרה של הסוקרת ותמיד אסייע, לא שוכח שכאשר הייתי צעיר יותר, גם אני הייתי סוקר. אחת השאלות הראשונות הייתה: "לאיזו מפלגה אתה מצביע?". על כך אני עונה: "אסור לשאול ואסור לענות". יסוד חשוב בדמוקרטיה הוא חשאיות ההצבעה. לא אפסיק להזכיר זאת.
מה יהיה יחס הישראלים בקלפי להישג הזה? מסתבר שהשנאה גוברת על כל הכרת תודה או הערכה. ישראל נמצאת היום במצב של השחתה נפשית כה גדולה, שהדבר היחיד שישראלים מסוימים רואים כשמציגים להם טבלאות כאלה הוא: זה קמפיין של נתניהו.
משהו פגום בדרך החשיבה, ההצבעה וההיגיון של הישראלים. זהו פגם כה עמוק עד שהוא כנראה לא ניתן עוד לריפוי. מדובר ברגש שגבר על השכל בנוקאאוט. עירוב רגש בהחלטה למי להצביע הוא בסדר אם זה בשוליים, אבל כשהאמוציונלי מחסל לחלוטין את הרציונלי - זה מעציב.
אתם לא מתארים לעצמכם כמה פעמים קיבלתי בטוקבקים תגובה כזו כאשר הצבעתי על השנאה לביבי: "אני לא שונא אותו, אני מתעב אותו". כמי שאוהב לראות צדדים מצחיקים בכל דבר, זה מצחיק. הרי זה לומר אותו דבר במילה אחרת. במחשבה שנייה זה מדאיג. תיעוב הוא אפילו בלתי רציונלי יותר. רגש נטו. אין לו סיבה או הסבר, הוא מגיע ישר מהקישקעס.
רק העם עצמו, עניתי. כל אחד יכול להפסיק את השסע והפילוג ברגע. הוא רק צריך להשתלט על עצמו, על רגשותיו. להגיד לעצמו: אני מפסיק להרשות לעצמי לשנוא. אני מתחיל לחשוב בהיגיון.
בינתיים אני שומע אנשים אומרים שביבי חייב ללכת כי הם שונאים אותו, ואם הוא לא מתחשב בזה שהם שונאים אותו ולא הולך, הוא מוכיח בכך שהאחדות בעם לא חשובה לו. שמעתי זאת באוזניי באלף צורות ואפילו בצורה הגלויה והאגואיסטית שאותה תיארתי כאן. זו צורת מחשבה עקומה שטוענת: אני שונא אותך, ביבי, ובמקום שאשתלט על השנאה שלי שגורמת לשסע בעם, אתה צריך להפסיק את השנאה בכך שתלך, אחרת אתה אשם בקרע בעם.
התרעות פיקוד העורף