לווייני ריגול עוינים ששייטו אי שם בחלל ביום שלישי ותצפתו בשעת הצהריים על רחבת המסדרים של הכנסת, בין המשכן לשער הכניסה המבוצר, היו יכולים לדווח שבישראל התחוללה מהפכה נשיאותית.



"נשיא המדינה רובי ריבלין ייכנס בקרוב בליווי אופנוענים ופרשים", הבטיח שוב ושוב הכרוז, התזמורת ניגנה עיבודים מלודיים וחגיגיים ל"ארץ שנאהב" ו"אני ואתה נשנה את העולם", וממול התמקמו חברי הכנסת וקרוביהם המבושמים על הבמה, ממש מתחת לשמש הירושלמית של סוף מרץ.  השמיים היו בהירים, רוח נעימה נשבה, והכל היה ערוך לכניסתו של האדם החשוב ביותר בממלכה, מלווה באופנוענים ופרשים.



מרחוק אפשר היה להבחין בהם, על שביל הגישה של משכן הכנסת: חמישה־שישה אופנועי BMW כבדים עם צ'קלקות כחולות־אדומות מהבהבות וארבעה פרשים על סוסים כהים, עטויים כיסויי בד כחול, מקושטים בסמלי ירושלים. לצדם שייטה אאודי שחורה, וממנה ירד המלך רובי הראשון היישר אל השטיח האדום.

הרוויזיוניסט הבדחן-רגזן הזה לשעבר כאילו נולד לתפקיד: סוקר את התזמורת, מצדיע לקצינים, לוחץ יד, מניח זר לזכר חללי המערכות, נמתח לדום בהנפת הדגל, נהנה מהרגע כמו שרק פוליטיקאי שכבר היה בדמדומי הקריירה יכול ליהנות ממנו. לצדו צועד יולי אדלשטיין, שתפס בעלות על תפקיד יו"ר הכנסת ומכוון, כך אומרים, לבית הנשיא בעצמו.
 

ריבלין בינתיים רק התחיל, אבל גם אדלשטיין כבר מבין שאם התוכנית תעבוד, יהיו לו נעליים גדולות מאוד להיכנס אליהן. מה נעליים, יאכטות. אחרי חרפת קצב והנפיחות של פרס, מוסד הנשיאות החבוט היה זקוק למעט חן ואנושיות, ולריבלין יש משניהם בכמויות. נראה שהוא לוקח את התפקיד בשיא הרצינות, אבל לא לוקח את עצמו בשיא הרצינות; כשהוא נכנס לאולם המליאה ואומר "אפשר לשבת", מזכירת הכנסת ירדנה מלר הורוביץ מתקנת: "עוד לא". בצד ימין יש שלושה חצוצרנים, ולמען הסדר הטוב צריך לתת להם לחצצר. ריבלין מחייך במבוכה קלה, מחייך ופורש ידיים לצדדים. העיניים מחפשות מגע, שפת הגוף משדרת "חברים, ניסיתי". 
 
לנשיאות של ריבלין יש גם מסר: קודם כל, בואו נהיה בני אדם. בוא נכבד את המוסד הזה, את עצמנו ואת האזרחים ששלחו אותנו הנה. זה מה שהוא ניסה להעביר ל-120 הנכבדים והנכבדות במושב הפתיחה של הכנסת ה-20, זו שעוד תראה ימים מכוערים, צעקות, קללות ושערוריות לרוב: אתם כאן כדי לשרת את הציבור, ואל תשכחו את זה לרגע. "הבית הזה הוא בית זכוכית, קירותיו שקופים". בשבוע שבו ראש ממשלה לשעבר הורשע שוב בפלילים, היה קשה שלא לתהות מי יהיה הבא בתור. בינתיים, נתנחם בריבלין.
 
# # #
 
טרם הגעתו של הנשיא זרמו אל הכנסת נבחרי הציבור הטריים, שופטים, מקורבים, לשעברים, שגרירים, בני משפחה ופלאטו שרון אחד. הם יצאו מהוולוואים והאאודים בחניון התת-קרקעי והתקבלו במטח פלאשים של שבעה-שמונה צלמים, שמוקמו מאחורי שני עמודים וסרט סימון כחול, מתקוטטים על טריטוריית מחיה עם סדרני הכנסת. אולי לא מדובר בהוליווד, אבל זה עדיין עדיף בהרבה על חוגי בית ברעננה, ערב פריימריז במרכז הירידים או סיורים בקניון בקריות. גם המשכורת לא רעה, תנאים נוחים למתאימים.
 
יום השבעת הכנסת הוא מסיבת סיום מסלול של השורדים, של החזקים והמנצחים, האירוע שמפריד בין הפוליטיקאים המקצועיים למתחזים, זמן טוב לדפוק הופעה, להכניס את הכרס ולדפוק חיוך. זה הכי חשוב. הח"כים נחטפים לראיונות, רדיו, אינטרנט, טלוויזיה, עוברים מתחנה לתחנה, חוזרים על אותן קלישאות, "זוהי זכות גדולה", "המעמד מרגש בדיוק כמו בפעם הראשונה", ובעיקר: "הבוחר אמר את דברו, נשרת את הציבור משולחן הממשלה/מהאופוזיציה". 
 
יש כאן חיבוקים חוצי מפלגות, הערכות קואליציוניות חסרות משמעות וטונות של איפור. דני דנון מצהיר משהו על ציפייתו להתמנות לשר בממשלת ביבי הרביעית, חיים ילין התייצב עם שאריות קסאם, ואיימן עודה עם תסרוקת ג'ון טרבולטה, שרון גל מפציץ שלושער בבכורה עם הצעת חוק "עונש מוות למחבלים", ובתפקיד אורח דוד לוי, אב לשני חברי כנסת. "גאווה גדולה", הוא מפתיע את הכתבים. משהו על נתניהו? בפעם אחרת אולי.
 
הח"כים החדשים, לא פחות מ-39, מבוקשים במיוחד. את חלקם - בעיקר המקומות 5 עד 10 בכולנו ו-20 עד 29 בליכוד - מזהות רק המשפחות, וגם זה כנראה בקושי. לעומת זאת את מספר 30, אורן חזן, כולם כבר מכירים. הבן של יחיאל, עם ניסיון תעסוקתי כמנהל קזינו ופוסטים בפייסבוק על מסע קניות פאשניסטי, עונה בקלות על כל הקריטריונים של כותבי מערכונים ב"ארץ נהדרת". חזן נראה מעט מבוהל מגודל המעמד ומהפוקוס שהפנתה אליו התקשורת עוד בטרם דרך במזנון הכנסת, מבטיח בראיונות שכולם עוד יופתעו. קדימה, תפתיע אותנו.
 
# # #
 
מהחניון המשיכו הח"כים המחויטים, הילדים המגונדרים, הקשישות המטופחות והעסקנים בחליפות לעמדת צילומי משפחות בחדר צדדי קטן, ואז דרך המסדרון אל המדרגות והחוצה אל הטיילת, ירושלים פרושה סביב. המוזמנים מקיפים את המשכן, הדרך עמוסה במלצרים בפפיונים שחורים וברכבת של שולחנות לבנים, ועליהם שיפודי סושי, קבבונים בטחינה, פרגיות במרינדה בליווי עלי ארוגולה וחמוציות, פטריות פורטובלו, טורטיות ממולאות באנטיפסטי, כדורי שוקולד (כשר פרווה), קינוחי בוטנים וסוכרים, תפוזי דם ותמרים ותפוחים ואשכוליות; יש משהו סימבולי בשורת הכיבודים הבלתי נגמרת בדרך אל אולם המליאה, זה שקירותיו אמורים להיות שקופים: הנה, תיהנו ממטעמי השלטון, זה בסדר. רק אל תגזימו.
 
אחרי רובי הושמעה הקלטה של דוד בן-גוריון ממאי 1948, קטע שירה של המשורר העיוור ארז ביטון ונאום פומפוזי למדי של זקן הח"כים עמיר פרץ, שניצל עד הסוף את השעתיים שבהן כיהן כיו"ר הכנסת עם דברי תוכחה שטסו בין אריסטו ללואי ה-14, ממשה רבנו עד מרטין לותר קינג. להבדיל מריבלין, פרץ לקח את עצמו ברצינות גמורה. 
 
השבעת האמונים עברה חלק. האירוע החריג היחיד היה כשאריה דרעי הבהיר, זה "מכלוף", בשבילכם. היה רגע אחד של ציפייה דרוכה במליאה כשמזכירת הכנסת הכריזה "חנין זועבי", אבל כנראה שאפילו לזועבי לא היה נעים להרוס את היום הירושלמי הנפלא. היא מילאה את החובה הפעוטה הזאת ולאחר מכן, כמו שאר הח"כים הערבים שהושבעו, נטשה את מושב עור הצבי המפנק. הם ידעו מה ממתין בסוף ההשבעה - זו הייתה הפעם השנייה באותו יום שנאלצו לשמוע את "התקווה". איימן עודה, לעומתם, נשאר. הוא לא השתתף בשירה, מסיבות מובנות, אבל נתן לבית המחוקקים עוד סימן שיש כאן הזדמנות להידברות אחרת, שעשויה אפילו להתעלות מעל ל"אתה פאשיסט גזען, אתה בוגד טרוריסטי".
 
לאחר מכן עברו הח"כים והנשיא אל טרקלין שאגאל, קצת מינגלינג, הרמת כוסית, תצלומים קבוצתיים חגיגיים, לחיצות ידיים, איחודי משפחות קורעי לב, וגם לא מעט חיוכים חמוצים למחצה של חברי האופוזיציה המיועדים. ארקדי דוכין שר, אדלשטיין בירך, ראש הממשלה דיבר על איחוי הקרעים ועל דלתו הפתוחה תמיד, על איראן ועל המזרח התיכון המתפורר, על יוקר המחיה ועל מחירי הדיור. כרגיל אצל נתניהו, זה היה נאום מרשים, שפרק בנינוחות של מנצח את שאריות המסרים ממערכת הבחירות. לרגע אחד היה נדמה אפילו שמשהו מרוח רובי הגיע גם ללשכת ראש הממשלה.
 
הטקס תם והח"כים שבו אל אולם המליאה, שם כבר החלו להיערם הצעות החוק החדשות. האומנם, באנו לעבוד? הזמן יגיד