ב-2013, קצת אחרי שהפכתי לשר האוצר, אכלתי ארוחת ערב עם הנשיא דאז, שמעון פרס. כשהגענו למנה האחרונה התייעצתי איתו על מהלך כלכלי גדול שרציתי לעשות ורוב יועצי התנגדו לו. פרס חייך. "תזכור דבר אחד", אמר, "לא לעשות כלום זו גם החלטה, וזו בדרך כלל ההחלטה הגרועה ביותר".

ממשלת ישראל החדשה, שהוקמה זה עתה, החליטה לא לעשות כלום בנושא המדיני. אחרי שנתניהו הסתבך בהצהרות סותרות (הוא הצליח להיות בעד, נגד ואז שוב בעד פתרון שתי המדינות - והכל בפחות משבועיים), הוא הקים ממשלה שבקווי היסוד שלה אין אפילו מילה אחת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
 

פחות משנה עברה מאז מבצע צוק איתן במהלכו נחתו טילים על תל אביב ועל שדה התעופה בן גוריון. סבב הלחימה הבא הוא רק שאלה של זמן. הרשות מצידה מקדמת מהלכים חד-צדדיים באו"ם וצעדים משפטיים נגד ישראל ב-ICC. גם רשת הביטחון שנתנו לנו בעבר היחסים המיוחדים עם ארה"ב נראית מחוררת לפתע. ניתן היה לחשוב שלמול הגל העכור הזה תהיה לממשלת ישראל מדיניות כלשהי, איזושהי, טובה או רעה, שמישהו יכול להבין, לתמוך או להתנגד לה, אבל אין מדיניות כזו בנמצא. היעדרה של מדיניות כזו פוגע ביכולת שלנו לקדם את המאבק בגרעין האיראני, לשפר את היחסים שהתערערו עם ארה"ב, להילחם בהצלחה עם תנועות ה-BDS האירופאיות וליצור שיתופי פעולה מודיעיניים ואחרים נגד דאע"ש ואל קאעידה.
 

בתנאים האלה, תפקידה של האופוזיציה הוא למלא את הוואקום. כמפלגת המרכז הגדולה ביותר, השואפת להיות מפלגת השלטון אחרי הבחירות הבאות, אנחנו מחויבים להציג מתווה שהממשלה הישראלית - והקהיליה הבינלאומית - יהיו מחויבים להגיב לו. אנחנו אומרים באופן חד וברור, ועל כולנו להיות מאוחדים סביב זה - אין מקום לחרם על ישראל, מכל סוג שהוא. אנחנו יכולים להיות חלוקים לגבי העתיד, ובו בזמן להילחם יחד, כתף אל כתף, באופן בלתי מתפשר נגד כל ניסיון להחרים את ישראל או לבודד אותה. תנועת ה-BDS היא צבועה, הרסנית ונגועה באנטישמיות.
 

המתווה הזה - אותו אציג בהרחבה בוועידת הג'רוזלם פוסט הקרובה שתיערך השבוע בניו יורק - מציע גישה חדשה לפתרון הסכסוך, מבלי לנטוש את התפיסה של שתי מדינות לשני העמים. כדי להגיע לשם עלינו לנטוש, בצער, את הרעיון של סיבוב נוסף של שיחות בילטרליות. זה לא הצליח, זה לא יצליח, ואחרי סדרה בלתי נגמרת של מפגשים עלינו להכיר בעובדה שהמקסימום שישראל מוכנה להציע, הוא נמוך יותר מהמינימום אותו הפלסטינים מוכנים לקבל.  
 

הפתרון אם כן נמצא במקום אחר. לא את המטרה עלינו לשנות, אלא את הפרטנרים לשיח. עלינו ליזום ועידה אזורית בחסות אמריקאית, שתגייס את הקואליציה (הקיימת ממילא) של מדינות ערב המתונות יותר - מצרים, סעודיה, ירדן ומדינות המפרץ - כדי לייצר מטריה אזורית לשיחות בין ישראל לפלסטינים. ועידה כזו, שתפעל בתוך קווי הסכם המסגרת שקבע מזכיר המדינה ג'ון קרי, תאפשר לפלסטינים להגיע לפשרות והסכמות שהיום הם נזהרים מהם כדי שלא להיחשב לבוגדים באתוס הפלסטיני ובאינטרסים הדתיים של העולם הערבי כולו.
 

בממשלה הקודמת, בה הייתי חלק מהקבינט המדיני-ביטחוני, הצעתי לראש הממשלה לקדם ועידה כזו, אבל תגובתו הייתה, "מנהיגים אינם נפגשים מבלי שהוסכם מראש מה תהיה תוצאת הפגישה". ייתכן שזה נכון לגבי דיונים על אמנות מס, אבל כדי להוביל את ישראל אל חיים של שלום וביטחון נדרשים מנהיגים שמוכנים לשבור דפוסי פעולה ישנים ולפרוץ דרכים חדשות. מנהיגים, ורק מנהיגים, יכולים לעשות שינוי היסטורי. במילא, הדבר המסוכן ביותר שיכולה לעשות ישראל, הוא לא לעשות שום דבר.