זמו פציעות: הגיע הזמן שישראל תניח לאבו מאזן ותתכונן ליום שאחרי

זה היה לפני שבועיים, ואבו מאזן יצא לציבור בפעם הראשונה מאז פרץ גל הסכינאות ואמר את דברו.

בישראל יזכרו את הנאום הודות לפלופ הגדול. תמונת הילד בן ה־13 מבית חנינא, רועד ומדמם על הקרקע, אחרי שהשתתף בפיגוע דקירה בפסגת זאב. אבו מאזן הציג אותה למצלמה וטען, כי הילד הוצא להורג בידי הישראלים, בלי להזכיר אפילו לא במילה את מטרת בואו לשם. הילד, א', נפצע באורח בינוני, אושפז בישראל והחלים, והשבוע הגיח שוב לכותרות. הפעם באולם בית המשפט, מחייך לכל עבר. 
 

אבל הנאום המשודר ראוי שייזכר מסיבות אחרות. אל המצלמה הסתכל אלינו מנהיג תשוש, בשלהי הקריירה הפוליטית שלו, שיודע כי משימתו העליונה נכשלה. ראיס שבעתיד הנראה לעין כבר לא יהיה כאן, שחתירתו להביא לעמו מדינה עצמאית שבירתה מזרח ירושלים לא תיכון בקדנציה שלו, וספק אם בחייו. 
 

אדם בראשית העשור התשיעי לחייו, שנפשו הפוליטית עוצבה בשנות המהפכה הסוערות של העידן הסובייטי, ועתה מפלס בקושי את דרכו בעולם הדיגיטלי. שהצעירים נטשו אותו לטובת פיגועי התאבדות, ובבואו להשיבם הביתה, הם לועגים לו וטוענים כי אינו מייצג אותם. מנהיג שנבעט בידי השכנה הנוגסת ישראל, שרואה בו פרטנר רק כשזה נוגע לצרכיה הביטחוניים. שנוכח כי מצרים, שבעבר ראתה בו בן טיפוחים, תופסת אותו כיום כנודניק ומחכה לרגע שיפרוש. ומנהיג שמחפש לשווא את הניחומים אצל האמריקאים, אבל מוצא אותם פעם אחר פעם מבולבלים בחיפוש אחר מוצא מהסבך, אותו מוצא שהם עצמם לא ממש יודעים מהו. 
 

מתקפת הרצח שמשתוללת כאן חודש ימים איננה - בניגוד לאינתיפאדה השנייה - עימות דמים בין מדינת ישראל וצבאה לבין הרשות הפלסטינית, אלא התקפה של הרחוב הפלסטיני על הרחוב הישראלי. במאבק הכוחות הזה מקומה של הרשות בצד של ישראל. שתיהן משתפות פעולה יחד נגד הצעירים הפלסטינים במאמץ לדכאו. לא אהבת ציון מניעה את אבו מאזן ואת ראשי המערך הביטחוני שלו, אלא הצבעת האי־אמון בו מצד הדור הצעיר. בצאתם לפיגועי הרצח, הם אומרים לו - נכשלת, יא ראיס, הקפדת להיות נחמד עם הישראלים, והותרת אותנו לבד במערכה.  

המשבר הזה איננו רק אחד מרגעי השפל ביחסים המפותלים בין ישראל לפלסטינים, אלא גם הצומת שמסמן את תום עידן מחמוד עבאס. גם אם זה ייקח שנה, ואפילו יותר, הראיס הפלסטיני, בן 80, מיצה את יכולותיו ועלה על מסלול פרישה. ההתפתחות היחידה שיכולה להשיבו לעמדת מנהיגות היא פריצת דרך אמיתית בתהליך השלום. הסיכוי למהלך כזה קטן מאוד בכהונתה של הממשלה הנוכחית בירושלים, וכאשר מסביב ייהום הסער. 
 

כבודו במקומו מונח אצל הפלסטינים ומנהיגי העולם. הוא ייזכר כמנהיג הפלסטיני האהוד ביותר על הקהילה הבינלאומית. האיש שהוציאם מחורבן ליציבות, שלא חדל להטיף למאבק בלתי אלים גם ברגעים הכי קשים עם ישראל. אבל אבו מאזן ייזכר גם כמי שפעל בכל מאודו, במשך יותר מעשור, להשגת פתרון קבע ולפגיעה במפעל ההתנחלויות - ולא התקרב אף לשולי גלימתה של המטרה הזו. 
 

אחד מניירות העמדה המעניינים ביותר על מעמדו העדכני של אבו מאזן נכתב על ידי פרופ' מנחם קליין מאוניברסיטת בר אילן. בשני מאמרים שפרסם באחרונה בזה אחר זה באתר "שיחה מקומית" קובע קליין, כי אבו מאזן איבד את החברה הפלסטינית עוד לפני גל פיגועי הרצח. בימיו, סבור קליין, לא רק שהחברה הפלסטינית לא התקדמה, אלא היא אף נסוגה לאחור. 

נמצא בסוף דרכו, אבו מאזן. צילום: רויטרס

החוקר הישראלי, ממובילי יוזמת ז'נווה, מצא כי בעידן קודמו, יאסר ערפאת, נהנה האזרח הפלסטיני מביטויים רבים יותר של דמוקרטיה ומחירות הפרט. מאז נבחר אבו מאזן לתפקידו לפני 11 שנה, לא התקיימו שנית הבחירות לנשיאות, החיים הפרלמנטריים הוקפאו, והשלטון מנהל מסעי רדיפה אחר מתנגדים. בהיעדרה של רשות מחוקקת, שמה עצמה לשכת הנשיאות ברמאללה לקובעת החוקים. אבו מאזן לא הצליח לגייס לטובתו את החברה הישראלית כדי שתפעיל לחץ על ממשלות הימין. ולא רק שאיבד את עזה לטובת חמאס, אלא שבימיו גם נפערה תהום של חשדנות בינו לבין ראשיה. 
 

החוקר הישראלי מתאר את אבו מאזן כמנהיג אפור, המסוגר בחדרו אך מרבה במסעות לחו"ל, הרחק מן הבעיות. הוא אינו יזם פוליטי באופיו, קובע פרופ' קליין, ומטיל ספק ביכולתו להיות פרטנר  עבור ישראל. 
 

הניסיון הישראלי בשבועות האחרונים להציג את המנהיג הזה ואת אנשיו כאדריכליו של גל הסכינאות הנוכחי מסיט את הדיון מן העיקר. מציאות החיים בשטחים, ובמיוחד במזרח ירושלים, חזקה מכל הטפה לפיגועים, מזוויעה ככל שתהיה. בהאשימה את ההסתה כגורם העיקרי לאלימות, מתעלמת ישראל מתרומתה לתסכול הפלסטיני. 
 

שניים וחצי מיליון הפלסטינים שחיים בירושלים ובגדה הם אוכלוסייה מדוכאת, כלואה בתוך קופסה, שאינה רואה תקווה לחייה. בשכונות של מזרח ירושלים חיים עשרות אלפי צעירים וילדים בבית שבו האבא מובטל, בית הספר בקושי מתפקד, וברחוב מחכה להם מג"בניק עם נשק ופה מפיק עלבונות. אל־אקצא בסכנה? למי אכפת, כשבבית אין אוכל, והמחר אינו בטוח. 
 

לא במקרה כונה גל האלימות הנוכחי "אינתיפאדת ירושלים", למרות המאמץ מצד ראשי חמאס לשרבב את המסגד הקדוש לכל דיון על אודותיה. זהו אינו עימות דתי, אלא לפני הכל התפרצות ששורשיה חברתיים. 

ההתבטאות של ראש הממשלה נתניהו השבוע, ולפיה ישראל לנצח תאכל חרב, נפלה בעיתוי אומלל בדיוק מהסיבות האלה. כדי להשיב את הסכינים חזרה למקומן הטבעי במגירת המטבח, זקוקים ההמונים הפלסטינים לזיק של תקווה כי מעבר לפינה מחכה להם עתיד טוב יותר. במצוקתו, ביטא נתניהו במילים אלו תסכול ולא כוונות. אבל בצד הפלסטיני שמעו ותרגמו את הדברים לתוכנית ארוכת טווח. אם לנצח יאכילונו היהודים חרב, יאמר לעצמו הצעיר הפלסטיני, מה נותר לנו, אם לא להשיב את הכבוד הרמוס.
 

בתוך המציאות הזאת, אבו מאזן נדרש לתת תשובות לעמו, אבל בו בזמן לדכא את גל האלימות. הוא הבין מיד, כי הצעירים שיוצאים לרצוח ישראלים, וגם אלה שרק תומכים בהם בשתיקה, הם האחרונים שיקשיבו לו בבואו להטיף להם להניח לסכין. במלים אחרות, הוא הפך עבורם לבלתי רלבנטי. אבו מאזן וצוות המטבחון שלו עשו חושבים ובחרו בטקטיקה גסה ובלתי אופיינית. הם איחדו את שפתם עם שפתו של הרחוב, והחלו להאשים את ישראל בהוצאות להורג של הצעירים הפלסטינים שיצאו לפיגועי סכינאות. 
 

שיאה של הטקטיקה הזו היה באותו נאום שאותו נשא הראיס, עם תמונת הילד הדוקר מבית חנינא. "לא ניכנע להיגיון הכוח המדכא ומדיניות הכיבוש והתוקפנות שהממשלה הישראלית ועדרי המתנחלים שלה מנהלים נגד עמנו, קודשנו, בתינו ועצינו", אמר עבאס, "הם רוצחים את ילדינו בדם קר, כפי שהם עשו לילד הזה ולילדים אחרים, בירושלים ובמקומות אחרים באדמות הפלסטיניות". 
 

בדבריו לא היה זכר לחציה האפל של התמונה, והוא סיבת הגעתם של אותם צעירים למקום שבו מצאו את מותם. הצמרת הפוליטית בירושלים השתוללה מזעם, והאשימה את ההנהגה הפלסטינית כי היא עומדת מאחורי מתקפות הסכינים. "אין ספק שגל האלימות הזה", אמר נתניהו, "מונע בידי הסתה מצד אבו מאזן והרשות הפלסטינית".  
 

מפתה אומנם לראות בדברי אבו מאזן על הילד בן ה־13 מנוע למעשי רצח, אבל מאחורי טענת ההבל שיצאה מפיו באותו נאום על הוצאה להורג בדם קר מסתתרת חולשה מנהיגותית. 

"באלימות אנחנו מפסידים לישראלים" זירת הפיגוע בארמון הנציב בירושלים. צילום: מרק ישראל סלם

ישראל, אף שמיהרה להתנדב לכך, כלל איננה הכתובת לה. נתניהו מחמיא לאבו מאזן, אם הוא סבור שביכולתו להוציא לרחובות דוקרים ורוצחים בהבל פה. לא שהוא רוצה: בימים שבהם געשה הארץ מנאומו ההוא, עדיין המשיכו מנגנוני הביטחון שלו לשתף פעולה עם צה"ל והשב"כ בדיכוי מהומות וברדיפה אחר מבוקשים. באותו נאום אף הצהיר אבו מאזן, כי האלימות אינה דרכה של הרשות. "באלימות", הוא נוהג לומר לשומעיו זה כמה שנים, "אנו מפסידים לישראלים".

צרתה של ישראל גדולה פי כמה מכוונות ההסתה של הרשות, בין אם קיימות או לא. האוכלוסייה הפלסטינית תפסה את הפרינציפ. מהיום, כל פלסטיני הוא דוקר פוטנציאלי. נגד האיום הזה לא יועילו הפתרונות המסורתיים, בוודאי לא אלה הביטחוניים. 
 

ואם מישהו מחפש את ההסתה אצל אבו מאזן, הריהו חי בעידן קודמו ערפאת. ההסתה המשמעותית קיימת ברשתות החברתיות, והיא איננה מגיעה מידי סמכות. כל כולה יוצאת מבני הדור הצעיר ומיועדת לו, והיא אכזרית ומסוכנת הרבה יותר מכל מילה חריפה שתצא מפי אבו מאזן, סאיב עריקאת וחבריהם. יש בה המלצות מדויקות היכן לנעוץ את הסכין, כיצד להכין מטען צינור באמצעים נפוצים ומדוע טוב לדקור במזרק מכיל רעל. 
 

לא רק באבו מאזן ובבני דורו מואסים הצעירים הפלסטינים, אלא אפילו בפלגים החמושים, מוביליו המסורתיים של המאבק המדמם בישראל. "אני מצווה על הפלגים לא לקבל אחריות על מותי", כתב בהא עליאן מג'בל מוכאבר, בפוסט שפרסם בפייסבוק כעשרה חודשים לפני מותו. עליאן, אחד משני הרוצחים שביצעו את הפיגוע באוטובוס בשכונת ארמון הנציב, הוסיף בפנייתו לחמאס, לג'יהאד האסלאמי ולאחרים: "מותי מוקדש למולדת, לא לכם". 
 

טוב תעשה ישראל אם בשלב הזה, במקום לפרוק את תסכוליה על אבו מאזן, תניח לו לנפשו ותתחיל להתכונן ליום שאחריו. תנסח לעצמה ניירות מגירה, תבצע הערכות חברתיות ומודיעיניות, ותיערך לתסריטים אפשריים בזירה הפלסטינית.
 

לכתו של אבו מאזן איננו רק סיומה של הקריירה הפוליטית שלו, אלא גם קץ לשלטון האבות המייסדים של אש"ף. בלכתו יעבור השרביט לבני דור הביניים. אין תועלת בשלב הזה בהפרחת תחזיות בנוגע לשאלה כיצד תיראה צמרת הרשות בלעדיו, האם ימליכו ראשי אש"ף על עצמם מנהיג אחד או יעדיפו מועצה, האם בכלל ייערכו בחירות חופשיות ומתי, ומה יהיה תפקידן במשחק של רצועת עזה ושל הנהגת חמאס. מיותר אף לעסוק בבורסת שמות לגבי זהות המחליף. המציאות האזורית לימדה, כי הרגעים האלה מולידים הפתעות. 
 

אבו מאזן היה המנהיג הפלסטיני הראשון שהוביל מדיניות של מאבק בלתי אלים בישראל ורצה להגיע איתה להסכם שלום מלא. האם החמצנו אותו, ועוד נתגעגע? טרם בשלה השעה להשיב גם על השאלה הזו, אבל דבר אחד בטוח: התשובה תלויה לא רק במה שיגידו הגויים, אלא גם במה שיעשו היהודים.