ביום ראשון הקרוב יחגוג הג'נטלמן המובהק של הפוליטיקה הישראלית, השר לשעבר משה ארנס, את יום הולדתו ה־90. בעידן שבו משתרכות שערוריות אחרי פוליטיקאים, מתבלטת דמותו השקטה של ארנס כמגדלור בוהק בים סוער. לכבוד המאורע, שייטנו עמו בתחנות חייו.

משה (מישה) ארנס נולד ב־27 בדצמבר 1925 בקובנה שבליטא ובגיל שנה וחצי עבר עם הוריו, רופאת שיניים ותעשיין, לריגה, בירת לטביה. "חיינו ברווחה בריגה, עיר יפה שכמעט כל יהודיה נרצחו במלחמת העולם השנייה", הוא מציין. "לנו היה המזל להינצל מהגורל המר. אבא יצא להקים מפעלים בארצות הברית וכשפרצה המלחמה, טסתי עם אמא לשטוקהולם ומשם הפלגנו לניו יורק כדי להצטרף אליו".

ז'בוטינסקי: "הייתי מהאחרונים שלחצו את ידו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, כשבא לבקר אותנו במחנה קיץ של בית"ר ליד ניו יורק שעה קלה לפני שלקה בהתקף לב ומת. כשראה אותי עם יד מגובסת, לאחר שנפלתי ושברתי אותה, הוא שאל מה קרה לי".

"הייתי מהאחרונים שלחצו את ידו". ז'בוטינסקי"הייתי מהאחרונים שלחצו את ידו". ז'בוטינסקי

ראש של מהנדס: לאחר שירות צבאי בחיל ההנדסה האמריקאי, למד ארנס הנדסת מכונות וכעבור שנים חזר לארצות הברית כדי ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה. "עד היום אני חושב הנדסית", הוא מצהיר.

בגין: לארנס זכור היטב המפגש הראשון שלו עם מנהיג תנועתו, מנחם בגין, ב־48'. לאחר שכבר בגיל 22 התמנה – "משום מה בחרו בי" - לנציב בית"ר בארצות הברית ומילא את התפקיד הזה, חש מחויבות לעלות ארצה. בטרם יעשה כן, קיבל הוראה לארגן את ההגנה היהודית העצמית בתוניסיה. בדרך הגיע לשבועיים של התארגנות בארץ, שבמהלכם נפגש עם המנהיג.

לבגין עדיין הייתה ההילה של גיבור גדול שיצא מהמחתרת", משחזר ארנס. "ניסיתי לשכנע אותו שיש צורך לשלוח שליחים לארצות הברית כדי לסייע לאנשי בית"ר שם מול התנועות האחרות שלא חסרו להן שליחים. מיד הבחנתי שהנושא הזה לא העסיק אותו. אי ההסכמה הראשונית בינינו לא השפיעה על טיב יחסינו במרוצת השנים".

פועל במחצבת "סולל בונה": "כאן התמודדתי עם השאלה מה עושים כשכבר יש מדינה. הייתי בגרעין של בית"רים מארצות הברית שרצו להקים יישוב ספר בפרוזדור ירושלים. לקראת זה נשלחנו להכשרה בשוני, ליד בנימינה. כדי להתקיים היינו יוצאים לעבודות חוץ. כך התקבלתי כפועל במחצבה הסמוכה של 'סולל בונה'. מהר הבחינו שאין בי הרבה תועלת כפועל שחור ואולי מוטב להשתמש בכישורים שלי כמהנדס צעיר, לאחר שגילו שאני יודע לקרוא שרטוטים".

המסתנן: ההצעה המפתה להתמנות כמנהל עבודה במחצבה לא השכיחה מארנס את המשימה של הקמת היישוב בפרוזדור. "הגם שאפילו ניסו לפתות אותי עם שיכון, יצאתי בראש הגרעין להקים את מבואות בית"ר", מעיד ארנס. "כשהגיע לוי אשכול, ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, ושאל איפה הגבול, עניתי שבמקום יש קו שביתת הנשק ומבחינתנו הגבול הוא על הירדן. ל'קו' ההוא לא הייתה משמעות בעינינו והיינו חוצים אותו לא פעם לתוך שטח מדינת עבר הירדן".

סטירת הלחי: ארנס לא נשאר במבואות בית"ר. "לא סיפק אותי להיות רק חקלאי", הוא אומר. בחיפוש אחר עבודה בעיר הגיע לתע"ש: "בראיון שערכו לי שם הם התרשמו שיש לי הכישורים המקצועיים, אבל כעבור שבועיים הודיעו לי שלא עברתי את הבדיקה הביטחונית, כנראה כי הייתי יוצא אצ"ל. האכזבה הזאת הניעה אותי לחזור לארצות הברית ולהתקדם במקצוע, הפעם בלימודי הנדסה אווירונאוטית במכון הטכנולוגי של קליפורניה".

תפקיד חייו: עם התואר החדש חזר ארנס ארצה, התקבל כעמית מחקר בטכניון וב־61' הפך שם לפרופסור חבר בגיל 36. עד מהרה קיבל הצעה שאין לעמוד בפניה – לשמש כסמנכ"ל התעשייה האווירית. "כשהתפוצצה פרשת המדענים הגרמנים שפיתחו טילים בליסטיים במצרים, נוצרה כאן פאניקה, אולי קצת מוגזמת, שהטילים האלה יגיעו לארץ", הוא מספר. "אז קראו לי לעמוד בראש חטיבת ההנדסה בתעשייה האווירית; בשנתיים הראשונות במקביל למשרה בטכניון. העבודה שם, עם כל מה שפיתחנו, הייתה בעיני תפקיד חיי, שאליו אני מתגעגע עד היום. כשהגעתי לתעשייה האווירית, היא הייתה בעיקר מוסך של מטוסים. היה לי חשוב להפוך אותה לתעשייה אווירונאוטית מתקדמת שתעסוק בפיתוח מטוסים חדשים, טילים ומערכות נשק, כולל פיתוח מטוסי ה'ערבה' וה'כפיר', שהביא לי ב־71' את פרס ביטחון ישראל. יסודות ה'לביא' התחילו אז, כשהחלטנו לשפר את מטוסי ה'מיראז'' ולשתול בהם מנועים אמריקאיים כחלק מתוכנית שקראנו לה 'טכנולוג'".

המעבר לפוליטיקה: כשבידיו הפרס היוקרתי, החליט ארנס לפרוש בשיא, "כשהבנתי שלמנכ"ל ולמייסד התעשייה האווירית, אל שווימר, אין כוונה לעזוב אותה בעתיד הנראה לעין", לדבריו. הוא הקים חברה לייעוץ ביטחוני ו"לזמן שהתפנה לי נכנסה הפוליטיקה". "היה זה חיים לנדאו שסחב אותי לכך, לאחר שבהיותי בתעשייה האווירית לא גיליתי עניין בהצעות להצטרף לרשימה לכנסת", מעיד ארנס.

לאחר שהתקבל למוסדות הליכוד, נשבע ב־74' אמונים לכנסת השמינית. "התחלתי כחבר כנסת פשוט, חבר בוועדת הכספים, כשלמרות הפרס הביטחוני שקיבלתי, לא נמצא לי עדיין מקום בוועדת החוץ והביטחון", הוא מספר. "בוועדת הכספים למדתי איך פועל שלטון מפא"י, והיה מתסכל שכחבר האופוזיציה לא יכולתי לעשות דבר נגד זה".

ההסתייגות מהסכם השלום עם מצרים: "לאחר מהפך 77' עלתה השאלה מי יהיו שרי הליכוד מטעם תנועת החירות, ובין המועמדים הייתי אני, מספר 3 ברשימה שלנו לכנסת, לאחר בגין ועזר ויצמן. אבל בגין החליט למנות במקומי את דוד לוי כאחד השרים. לא התקוממתי. חשבתי שיהיה טוב לקשט את הרשימה בשר מעיירת פיתוח. במקום זאת נעניתי לתפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון, שנראה היה לי לא פחות חשוב משר. כאמצעי נגד ההדלפות, הקמתי ליד הוועדה ועדות משנה קטנות שבהן ניתן לשמור על הסודיות. אחת מהן הייתה לשירותים החשאיים.

כשבגין יצא לקמפ דיוויד בעקבות ביקורו בישראל של נשיא מצרים, סאדאת, שבא בעקבות הניצחון המזהיר של ישראל במלחמת יום הכיפורים, הוא לא ביקש ממני להצטרף אליו. שתקתי. אז הייתי מאוד ממושמע. בגין היה המנהיג שלנו והוא קבע מי ייסע. מה שעורר בי חשד זה שהוא לקח איתו את שרי החוץ והביטחון, משה דיין ועזר ויצמן, שלא היו משלנו. החשד היה מוצדק. נדהמתי לשמוע שהוא הסכים שם לוותר על כל סיני, להוריד את היישובים ולפנות את שדות התעופה שלנו".

הוחזר ארצה במהירות כדי להחליף את שרון כשר ביטחון. ארנס עם בגין (במרכז) ושמיר (מימינו) עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ (מול בגין), 1983הוחזר ארצה במהירות כדי להחליף את שרון כשר ביטחון. ארנס עם בגין (במרכז) ושמיר (מימינו) עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ (מול בגין), 1983

כאן לוקח ארנס אוויר וחושף גילוי נוסף, מוקדם יותר. "ברגע שנודע לי על מינויו כשר החוץ של משה דיין, מי שלא היה מהמחנה שלנו, החלטתי לפרוש והלכתי לבגין כדי להודיע לו על כך", מעיד ארנס. "מצאתי אותו באיכילוב לאחר התקף לב, כשהוא במיטה, לבוש בפיג'מה וחיוור כמו סיד. לא היה לי הלב להגיד לו שאני הולך. אז נשארתי".

חוזרים לקמפ דיוויד. "ברור שהייתי בעד שלום עם מצרים", מבהיר ארנס. "עם זאת, לרגע לא חשבתי שמדינה אשר תקפה אותנו לא פחות מארבע פעמים ראויה לפרס של החזרת כל מה שהפסידה במערכה, דבר שלא היה לו תקדים בהיסטוריה של יחסים בין מדינות. אומנם חשבתי שיש לוותר על חלקים מסיני ואין סיבה שנמשיך לשבת על התעלה. אבל בשביל מה להוריד את היישובים שלנו ובראשם ימית? נראה לי שסאדאת לא היה דוחה את בגין אם היה מבקש לא לפנות עד המילימטר האחרון ובוודאי לא היה פותח במלחמה חדשה".

מה קרה אז לבגין?
"אני לא פסיכולוג או פסיכיאטר, אבל דווקא הוא, שתיארו אותו כמחרחר מלחמה, היה להוט להביא שלום למדינת ישראל ולעם ישראל".

דחיית תפקיד שר הביטחון: ארנס האזרח, שכיהן בהמשכים כשר הביטחון בארבע ממשלות, פתח את הרומן שלו עם התפקיד בסירוב. "ב־80', כשעזר התפטר מהתפקיד, בגין הציע לי אותו. חלק גדול מהפינוי כבר בוצע, אבל ימית עדיין הייתה בידינו. אמרתי לבגין שאיני רוצה להיות שר הביטחון שיפנה את העיר. 'מישה, למה אתה מתעקש?' שאל אותי בגין. 'סיני זה לא ארץ ישראל, כך גם לפי התנ"ך'".

הסכמת איתו?
"לא התווכחתי איתו, כשחזרתי על עמדתי שאין למסור הכל. לאחר שסירבתי, בגין היה תקופת ביניים שר הביטחון, כולל בעת תקיפת הכור בעיראק. אחרי בחירות 81' הוא מינה לתפקיד את אריק (שרון), לדעתי מתוך אילוץ. אריק פינה את ימית, כמו את גוש קטיף כעבור שנים, וזה לא נרשם לטובתו. עם זאת, הוא היה גנרל גדול בקנה מידה בינלאומי".

שגריר ישראל בארצות הברית: "לאחר שמוניתי לתפקיד ב־82' על ידי שר החוץ יצחק שמיר, הייתי דיפלומט חובב, בלי שום כישורים בתחום הזה. אני מהנדס, זה הכל. לאחר שנשאלתי איך אני, מי שהצביע נגד הסכמי קמפ דיוויד, הולך לייצג את מדינת ישראל בוושינגטון, השבתי שלאחר ששילמנו את המחיר, לדעתי מחיר מופרז, צריך להגיע לתחנה הסופית של כינון יחסי שלום אמיתיים עם מצרים. כאחד שחי בעבר בארצות הברית ולמד שם, ידעתי איך לפנות לאמריקאים. זאת הייתה תקופה אינטנסיבית, שבה היה עלי לייצג את המדינה בתקופת מלחמת שלום הגליל".

הוא גם אחראי למינוי משמעותי, זה של הציר ששירת תחתיו. "הבאתי לתפקיד את בנימין נתניהו והוא היה ציר מצוין", מוסיף ארנס. "הרבה לפניו הכרתי את אביו, פרופ' בנציון נתניהו, בתקופה שבה היינו בארצות הברית. הכרתי את ביבי, כשהקים בארץ עמותה נגד הטרור על שם אחיו יוני, והתרשמתי שהוא בחור מוכשר, אם כי עדיין חסר ניסיון. ייתכן שאלמלא התפקיד בוושינגטון, לא היה פונה לפוליטיקה, אבל לך תדע".

"ייתכן שאלמלא התפקיד בוושינגטון, לא היה פונה לפוליטיקה". נתניהו. צילום: מרק ישראל סלם"ייתכן שאלמלא התפקיד בוושינגטון, לא היה פונה לפוליטיקה". נתניהו. צילום: מרק ישראל סלם

איך אתה רואה את אורח החיים הראוותני שלו כיום, לעומת אורח החיים הצנוע שלך דווקא בסביון?
"אני לא מצוי בזה, אבל מדובר בחלק מהתופעה שבה מדינת ישראל נהייתה מדינה עשירה, בניגוד למדינה הענייה שאליה הגעתי ב־48'. טבעי שזה ישתקף גם באורח החיים של פוליטיקאים".

שר הביטחון: בפברואר 83' הוחזר ארנס בבהילות ארצה כדי להחליף את שר הביטחון שרון בעקבות פרסום דוח ועדת כהן בנושא טבח סברה ושתילה. "לאחר הסירוב שלי ב־80', בגין לא פנה אלי ישירות, אלא הושיב את מזכיר הממשלה, דן מרידור, ליד הטלפון", מעיד ארנס. "הפעם הסכמתי ללא היסוס. היתרון שלי כאזרח היה נעוץ בהיכרות העמוקה שלי עם נושאים ביטחוניים".

המפח"ש: שר הביטחון ארנס הקים את המפח"ש, מפקדת כוחות השדה, כיום מפקדת זרוע היבשה. "הקצונה הבכירה בצה"ל התנגדה לכך, אבל בעקבות מסקנות מלחמת יום כיפור הייתי איתן בדעתי שעל כל חילות היבשה לפעול יחד", הוא משחזר. "קצינים פחדו שיכורסמו הסמכויות שלהם והתעלמו מהתועלת שבדבר".

מפקדת פיקוד העורף: "את המפקדה הזאת הקמתי אחרי מלחמת המפרץ ושוב מול התנגדות הקצונה הבכירה, שחששה מפגיעה במעמדה. במלחמת המפרץ, כשחשבנו שיש צורך בלחימה בשטח נגד העיראקים, נהיה ברור שמפקדה שתדאג לאזרחים בעורף היא הכרחית. כמו בנושא המפח"ש דגלתי ברעיון של שילוב כוחות, כפי שפעלתי לשלב את פעילות מסוקי חיל האוויר עם חילות היבשה".

ה"לביא": "החמצה גדולה מאוד למדינת ישראל, לתעשייה האווירית ולמשק הישראלי. קשה כיום להסביר כיצד נהרס הישג כה אדיר של מהנדסי ישראל, שתכננו את מטוס הקרב הטוב ביותר בעולם, וזאת לאחר שהמטוס הוכיח את עצמו בשחקים ולא רק על שולחן השרטוט, כשקודם לכן השגתי כשגריר את המימון האמריקאי לפרויקט. את המפעל המפואר הזה יירטו כוחות ישראליים", מאשים ארנס. "הפכו את הנושא הלאומי הזה לנושא מפלגתי. בממשלת האחדות הלאומית גייס שמעון פרס את שרי העבודה וכפה עליהם להצביע בעד ביטול ה'לביא'".

מטוס "הלביא". ארכיון דו"צמטוס "הלביא". ארכיון דו"צ

סלחת לפרס?
"מה כבר היה לסלוח? גם יריבויות אישיות בחיל האוויר הביאו לביטול הפרויקט, כשבראש המתנגדים עמד מפקד החיל, אביהו בן־נון, לעומת קודמיו, דוד עברי ועמוס לפידות, שהיו בעד ה'לביא'. אני לא מדבר על סליחות, אבל עד היום אני לא שוכח את העניין, כשאיתי רבבות שציפו לראות מטוס כחול־לבן טס בשמיים. הנזק הכלכלי היה עצום. הרי אם היה כיום ה'לביא', לא היה צורך להשקיע הון עתק ברכישת מטוס ה־F־35, והתעשייה האווירית יכלה להיות אחת המובילות בעולם. צחוק הגורל היה כשדווקא העבודה, באמצעות הצבעת שריה, הביאה לפיטורי אלפי עובדים".

שילמת מחיר אישי. 
"התפטרתי. לא הייתי מוכן לשאת באחריות להחלטת הביטול האומללה. נשארתי שר בלי תיק".

שר המיעוטים: כשר בלי תיק, דווקא ארנס, הנץ הימני, הגדיל לעשות למען המיעוטים, ועד היום הוא יקיר העדות השונות, שמקפיד להיענות להזמנות לאירועיהן. "לדעתי, חייב להיות שר שיטפל ישירות במיעוטים", הוא אומר. "נושא שילוב האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית צריך להיות במקום הראשון בסדר העדיפויות של הממשלה, אפילו יותר מהמשא ומתן המדיני".

עסקאות החלפת מחבלים בשבויי צה"ל: ארנס חתום על אחת העסקאות הגדולות בהקשר זה, כששוחררו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים תמורת שישה חיילי נח"ל שנשבו בלבנון. "העסקה הזאת לא הייתה דומה לשום עסקה אחרת", הוא מבהיר. "שוחררו אלפים שנאסרו בלבנון ולא ידענו מה לעשות איתם. זאת בניגוד לעסקת ג'יבריל, שבה שוחררו מחבלים עם דם על הידיים ובראשם המרצח היפני קוזו אוקמוטו. לצערי, תמכתי בעסקה השגויה כמו שרים אחרים. היחיד מאיתנו שהיה לו שכל להצביע נגד היה שר החינוך המנוח יצחק נבון".

שר החוץ: ארנס כיהן כשר החוץ בתקופת חידוש היחסים הדיפלומטיים עם מדינות מזרח אירופה וגם נפגש בקהיר עם שר החוץ הסובייטי האחרון, הגיאורגי אדוארד שוורדנזה. "כשהוא שאל אותי אם חידוש היחסים בין שתי המדינות בראש דאגותי, השבתי לו ששאלה זו אמורה להיות בראש הדאגות של ברית המועצות, שניתקה איתנו את היחסים", הוא נזכר. "'בראש דאגותי פתיחת השערים ליהודי ברית המועצות', אמרתי לו, ובתוך זמן לא רב הגיעו המוני עולים משם".

סילבן שלום: בעקבות מהפך 92' פרש ארנס מהחיים הפוליטיים, שאליהם חזר זמנית בכעין מטס פרידה בכנסת ה־15, כשהוא כבן 75. מחליפו ב־92' היה חבר כנסת חדש ועול ימים – סילבן שלום. בדרכו הדיפלומטית אין ארנס מתייחס ישירות לפרשת סילבן שלום, אבל אומר: "הנורמות כלפי נושא ההטרדות השתנו וטוב שהשתנו. אישית, יצא לי להופיע באחרונה בכנס עם פרופ' אניטה שפירא, שאותה אני מכיר זה מכבר. והאמת? – חששתי לתת לה נשיקה. רק זה חסר לי, שיאשימו אותי בהטרדה מינית".

כי"ל: "בין שתי הכהונות האחרונות שלי בכנסת עמדתי בראש החברה לישראל, כשהייתה בבעלות שאול אייזנברג. מטעם החברה רכשתי את כי"ל, כשרצו להפריט את הכל. בראש הדורשים זאת היה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ונתן על כך הוראה לשר האוצר דאז, בייגה שוחט. עשיתי את המוטל עלי וביצעתי את הרכישה, אבל חברה כמו כי"ל לא צריך היה להפריט. במקום שהכסף יוזרם לקופת המדינה, הוא הוזרם מאז לכיסים של אייזנברג ואחריו האחים עופר".

ההתנתקות: "במהלכה כבר הייתי בגמלאות, אבל לדעתי אסור להוציא בכוח אנשים מהבתים שלהם, לא כל שכן כשנשלחו לשם על ידי המדינה. זה היה פשע לפנות אותם. מי עושה דברים כאלה? ומה יצא מהסיפור? חמאס השתלט על כל רצועת עזה ומאז יורה לשטח ישראל. למה שרון עשה את זה? הוא, כמו עזר ויצמן, מעולם לא היה איש ליכוד, בוודאי לא גדל על מורשת ז'בוטינסקי. אמרו שהיה מפא"יניק עם הפרגמטיות שלו ובכך אין להעיב על הישגיו הגדולים במלחמת יום כיפור. כפוליטיקאי, לעומת זאת, מעולם לא הייתי מאוהדיו".

"דגלים מעל הגטו": הספר שהוציא ארנס ב־2009 ובו חשף את גבורת אנשי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), יוצאי בית"ר, במרד גטו ורשה. "היה לי חשוב לפרסם מה קרה שם ולתת לגיבורים את הכבוד הראוי", הוא מצהיר.

משפחה: ארנס נשוי למיוריאל, שהגיעה במלחמת העצמאות כאחת ממתנדבי המח"ל ושירתה כמפעילת מכ"ם בחיל האוויר. הם הורים לארבעה ילדים וסבים לתשעה נכדים. שני הבנים הגדולים חיים בארצות הברית. הבכור, יגאל, פרופסור בקליפורניה, היה כאן בצעירותו מאנשי "מצפן". "לא אהבתי את זה, אבל הסכמנו לא לדבר על פוליטיקה", מעיר ארנס.

אריכות ימים: ארנס, המשמש כיו"ר מועצת המנהלים של קרן הון־סיכון "תעוזה" ועומד בהתנדבות בראש חבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל, נראה נפלא לגילו וממשיך להיות פעלתן. "צריך להתפרנס", הוא מעיר בהומור. ואריכות הימים? "זה במידה רבה הודות לאשתי, שלה אני נשוי 66 שנה. חוץ מזה, כל מה שעשיתי היה עם מוטיבציה גדולה ועם התלהבות גדולה – ואף פעם לא השתעממתי". ד