"הם האמינו שהם מחזירים עטרה ליושנה. הם לא ראו שום הבדל בין שומרון לבין ראשון לציון. הייתה שליחות, הייתה נחישות. הייתה התלהבות", כך מספר כיום צלם “מעריב" לשעבר שעיה סגל, שתיעד בשנות ה־70 בעדשת המצלמה שלו את סיפורו של המאבק לחידוש ההתיישבות היהודית בשומרון, שכיום מציין 40 שנה.



מאחורי המאבק לחידוש ההתיישבות היהודית בשומרון, שהחל לאחר מלחמת יום הכיפורים, עמדה תנועת גוש אמונים, תנועה חברתית דתית־לאומית, ששמה לה למטרה לחדש את ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן, ולחזק את ההתיישבות בנגב ובגליל.



מנהיגה הרוחני של גוש אמונים היה הרב צבי יהודה קוק.



המאבק לחידוש ההתיישבות היהודית בשומרון החל בכמה משפחות ובודדים, שהחל מ־1974 ביצעו כמה ניסיונות להתיישב בשומרון – אך פונו. אלא שניסיונם האחרון – השמיני במספר - להתיישב דווקא הסתיים בפשרה שאפשרה להם להתבסס במחנה צבא בסמוך לסבסטיה, מה שהפך לימים ליישוב קדומים.



“ליוויתי אותם לאורך כל הדרך". סגל. צילום: יח"צ“ליוויתי אותם לאורך כל הדרך". סגל. צילום: יח"צ



“צריך לזכור את התקופה", חוזר כעת סגל לימים ההם. “זה היה זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים. כולם חיו עדיין באותה אווירה של פוסט־מלחמה, ולכן כשאורי אריאל (אז מפעילי תנועת ההתיישבות - ק"א) ובני קצובר (ממקימי גוש אמונים – ק"א) באו ואמרו אז: ‘אנחנו הציונים של היום', ההתנגדות של השמאל הייתה מתונה יותר".



סגל, שתיעד את העלייה לקרקע מקרוב, מספר כעת על ההתרגשות ועל תחושת ההגשמה שפעפעה בכל אחד מהמתיישבים, שוב ושוב ושוב. “לא דיברו אז על גושי התיישבות" הוא מספר. “זה היה פרטיזני, תופסים איזה הר ויאללה, מתיישבים עליו. רצית לומר להם: ‘הלו! אתם מוקפים עשרות אלפי פלסטינים!', אבל זה לא היה חשוב להם. הם לא לקחו בחשבון שיקולים ביטחוניים או את ההשלכות הפוליטיות של מעשים כאלה. אבל אף אחד לא העלה על דעתו שבסופו של דבר יהיו מאות אלפי יהודים שיחיו ביהודה ושומרון.



“צריך לזכור גם שבראש מובילי ההתיישבות עמדו שתי דמויות מיתולוגיות: מאיר הר־ציון ואריק שרון", מוסיף סגל. “הם היו גיבורי ישראל בעיני כולם. אריק לא היה זה שהוביל אותם בשטח, אלא מאיר, שהיה הסייר שלהם. אבל אריק היה האידיאולוג".



“באמונה שלמה"


סגל, יליד 1951, היה צלם ועיתונאי “מעריב" בין השנים 1974 עד 1985. לימים היה גם הדובר והיועץ האסטרטגי של אריק שרון למשך 12 שנה, כמו גם יועצו של בנימין נתניהו במשך עשור. לתוכנית לחידוש ההתיישבות היהודית בשומרון הוא צורף בסתר, לנוכח העובדה שהעליות לקרקע נשמרו בסוד כדי למנוע את טרפודן על ידי שר הביטחון דאז שמעון פרס. עד מהרה גילה סגל שהפך לחלק מההיסטוריה. “למדתי בישיבה תיכונית בכפר הרא"ה ומטבע הדברים היו לי הרבה חברים שהיו מעורבים בעליות לסבסטיה", מספר סגל. “כמה אנשי תקשורת היו אז שהיה אפשר לדבר איתם ועוד לספר להם סודות? התקשרו אלי שניים מהחבר'ה ואמרו לי שיש מבצע שהוא בסודי סודות ואסור לספר לאף אחד. כמובן שהצטרפתי.



“בפעם הראשונה קבענו נקודת מפגש ליד קלקיליה", מוסיף סגל. “אמרו לי שמאיר הר־ציון יהיה. צירפתי את הכתב יוסי ולטר ויצאנו יחד עם החבורה הראשונה הזאת והגענו לסבסטיה. ואז הגיע הצבא, ושר הביטחון דאז פרס גילה סבלנות וניסה לשכנע אותם לרדת מרצונם. הפינוי היה עדין בפעם הראשונה. לימים הפינויים הפכו תקיפים יותר, משום שהמתיישבים התבצרו יותר בעיקשות. מטבע הדברים הבאנו משם סיפור בלעדי, כי לא היה אף אחד אחר מהתקשורת חוץ מאיתנו. סבסטיה הפכה מהר מאוד לסמל".



כישלון ההתיישבות הראשון לא ריפה את ידיהם של המתנחלים הצעירים, והם כאמור החליטו לנסות שוב ושוב, עד שיצליחו. ההתארגנויות הבאות לעליות לקרקע כבר יצאו מהבית של סגל עצמו. “למה לעמוד בטיז אל־נבי ליד קלקיליה?" הוא מסביר כעת. “היה עדיף שניפגש במקום מתורבת עד שכולם מגיעים. אני זוכר את מאיר הר־ציון מגיע לבית שלי עם ראשית תנועת ההתיישבות, ומשם היינו יוצאים לסבסטיה. לאט־לאט הצבא התחיל להשתכלל, לחסום צירים, לחסום כבישים ולדעת מתי מתכוונים לבוא, וגם המתיישבים למדו לבוא בצירים עוקפים. מאיר הר־ציון היה אדריכל הניווטים האלה".



"היה זה שהוביל את המתיישבים בשטח". הר־ציון (משמאל) משוחח עם קצין משמר הגבול בסבסטיה, 1975. צילום: שעיה סגל"היה זה שהוביל את המתיישבים בשטח". הר־ציון (משמאל) משוחח עם קצין משמר הגבול בסבסטיה, 1975. צילום: שעיה סגל



היית שותף לאידיאולוגיה שלהם?
“בהשקפותי, הייתי איתם. באותה תקופה כבר לא הייתי דתי אלא מסורתי. הבנתי אותם. הסיקור היה אוהד. הם לא היו אנשים רעים, לא קיללו חיילים, לא קראו להם ‘נאצים' חלילה, כמו שקורה היום לצערי יותר ויותר. הם היו מתורבתים, אוהבי ישראל ואוהבי צה"ל ולא באו בטענה לצבא כשבאו לפנות אותם. האווירה הייתה של כבוד הדדי בין אנשי הצבא לבין המתיישבים, בוודאי ובוודאי שלא הייתה טינה ותקיפה הדדית. החיילים הם הילדים שלנו. מה רוצים מהם היום? שיסרבו פקודה?".



סגל מתאר את ההרכב האנושי של העולים לקרקע ואת מנהיגיהם. “לשטח הגיעו אנשים נערצים, שנתנו לגיטימציה לעלייה", הוא מספר. “הרב צבי יהודה קוק וגאולה כהן (אז חברת כנסת מטעם הליכוד) הגיעו מסיבות אידיאולוגיות. גם אריק שרון הגיע, אבל אצלו זאת הייתה ‘אידיאולוגיה אסטרטגית'. סביב עניין סבסטיה התחילה השותפות ההדוקה בין אריק לבין תנועת ההתיישבות, שהמשיכה שנים רבות. הוא הרי אבי ההתיישבות. אי אפשר לקחת ממנו את זה, למרות ההתנתקות. מבחינת אריק, ההתנחלות הייתה ביצור החזית המזרחית, בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים. אפשר לאורך השנים לעקוב אחרי מפת ההתיישבות של אריק – ניתן לראות שהיישובים תמיד מוקמים בנקודות אסטרטגיות, בראש הרים וגבעות, חולשים על צירי תנועה מרכזיים, ליום כי יבוא חלילה. יש לי צילומים של אריק עם הרב צבי יהודה קוק וגאולה כהן משקים עץ עם ג'ריקן כשמסביבם גדר תיל".



סגל התרשם אז מתחושת השליחות העמוקה של המתיישבים הראשונים. “בוויכוחים עם החיילים לא היו כמעט מכות, אבל בזמן הפינוי ראית כאב ענק אצל המתיישבים שמפונים, כי מונעים מהם להחזיר את ההתיישבות לחלקים האלה בארץ ישראל, כפי שהם ראו אותם", מספר סגל. “כשהלכנו בלילות לסבסטיה, עברנו במקומות שכוחי אל מוקפים בפלסטינים, מקומות מסוכנים מאוד. לא ראיתי חששות או פחד אצל אף אחד. הייתה אמונה שלמה בדרך שהם הולכים בה, תרתי משמע.



“כל ההוויה הייתה חוויה מיוחדת, אפילו בשבילי כעיתונאי", הוא מוסיף. “אין ספק, לא היו דברים כאלה לפני כן. זה היה דבר ראשוני, ואפילו אנחנו כעיתונאים הרגשנו שאנחנו מסקרים הוויה חדשה ומיוחדת. איש מאיתנו לא שיער לאן זה יגיע, אני מאמין שגם ראשי המתיישבים לא האמינו שזה מה שיקרה".



“לא חיפשו וילה בזול"


ניסיונות העלייה לקרקע צברו אט־אט יותר ויותר אנשים, עד שבחנוכה תשל"ו (נובמבר 1975), לאחר שבע עליות שלא הצליחו, אושר לגרעין להתיישב במחנה “קדום", 11 ק"מ ממערב לשכם. שר הביטחון דאז פרס, בהוראות ראש הממשלה דאז יצחק רבין, חתם על מסמך שבו נכתב: “הגרעין בשלמותו יוכל להתגורר בלב השומרון, באחד ממחנות צה"ל, ולנהל חיי יישוב עצמאיים לכל דבר. משרד הביטחון ידאג למגורי 30 המשפחות ולתעסוקה מתאימה. הממשלה תקיים בתוך חודשיים־שלושה דיון מקיף בתוכנית ההתיישבות ביהודה ושומרון ."אז היה ברור לכולם שנעשתה פריצת הדרך הראשונה ליישוב השומרון ביהודים.



במלאת 40 שנה לעליות לסבסטיה, ולרגל הקמת מוזיאון השומרון, ייערך בחול המועד פסח, יום שלישי, 26 באפריל, אירוע מיוחד בתחנת הרכבת בסבסטיה, שבו יוצגו פריטים היסטוריים נדירים מראשית ההתיישבות במקום, כמו הטנדר האגדי של הר־ציון וכמובן התמונות שצילם סגל. את האירוע מארגנת המועצה האזורית שומרון יחד עם מטה הפעולה הימני “חומש תחילה". במקביל לתצוגות השונות, ייערכו במתחם טיול ריינג'רים על מסילת הרכבת הטורקית, סדנאות יצירה וסיורים מודרכים בידי ותיקי ההתיישבות, ויהיו דוכני אוכל, פינות ישיבה ומתנפחים לילדים.



הדלקת נרות בסבסטיה. צילום: שעיה סגלהדלקת נרות בסבסטיה. צילום: שעיה סגל



“צריך לזכור שאנשי סבסטיה פעלו על רקע אידיאולוגי נטו, זה כל מה שעניין אותם", מבהיר כעת סגל. “הם לא חיפשו וילה בזול. בתחילת הדרך הם גרו בצריפים או באיזה קרוואן, לא הייתה איכות חיים מי יודע מה. הדתיים עשו את העבודה בשטח, לימים הגיעו גם החילונים, כי זה חמש דקות מכפר סבא. אני מאמין שרבים מהחילונים שהגיעו ליהודה ושומרון הגיעו מסיבות של איכות חיים ולא מאידיאולוגיה, כי זה שליש מחיר. יש ביניהם אידיאולוגים, אבל מעטים".


“מעשה ההתיישבות הוא מעשה בלתי הפיך", מוסיף סגל. “אף אחד לא מעלה על דעתו שאפשר היום לפנות מאות אלפים. לכולם ברור, גם בארץ וגם בעולם, שגושי ההתיישבות נשארים בכל הסדר שהוא. אפשר לדבר על יישובים מבודדים כאלו ואחרים שבסופו של דבר אולי עדיף שלא יישארו שם, אבל גושי ההתיישבות נמצאים במקומות אסטרטגיים, כפי שאריק תכנן. נקבעו עובדות שאי אפשר לשנות אותן, בין אם אוהבים את זה ובין אם לאו".



כאשר סגל נזכר בתקופה ההיא, הוא מתגעגע לאידיאליזם ולאחדות שלטענתו ניכרו מכל עבר. “ליוויתי אותם לאורך כל הדרך", הוא מסכם. “הייתי שם בכל אחד מהמסעות שלהם. מעניין אותי לראות מה קורה שם היום. לפני כמה חודשים נסעתי לבקר את הבן שלי שמשרת בחטיבת כפיר ונהניתי להסתכל ולראות. בזמן הנסיעה סיפרתי לאשתי: ‘אני זוכר שזה הוקם ושזה הוקם'. תמיד טוב להיזכר. אין ספק שתנועת ההתיישבות היא חלק מההיסטוריה של ישראל, ואנחנו סיקרנו פיסה מההיסטוריה הזאת".