אילו אמריקה הייתה נותנת את קולה להילרי קלינטון, בפעם הראשונה בהיסטוריה הייתה עומדת אישה בראש המעצמה הגדולה בעולם. זה אומנם לא קרה, אבל הקול הנשי נשמע במלוא עוזו לכל אורך הקמפיין, והוא מצטרף לנשים שמובילות כיום מדינות גדולות בעולם, שבהן גרמניה, בריטניה ובנגלדש. "לארה"ב יש היסטוריה בת 150 שנה של מאבק פמיניסטי", אומרת פרופ' סלביה פוגל־ביז'אוי מביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, שכותבת על סוגיית שוויון הנשים בישראל. "המאבק של הנשים האמריקאיות על זכויותיהן היה קשור במקורו במאבק נגד העבדות. בשנים האחרונות השליטה של הגבר הלבן מהמעמד הבינוני התערערה בארה"ב, וניצחונו של ברק אובמה סלל למעשה את האפשרות לניצחונה של הילרי".
ההיסטוריה מעידה גם על מאבקים מרים שניהלו הנשים בישראל על זכויותיהן. בשנים 1918־1926 התגבשה התנועה "התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות בא"י", שהובילה את אחת הסוגיות העיקריות בחיים הפוליטיים של היישוב והשיגה את אחד הניצחונות הבולטים של נשים: הזכות לבחור ולהיבחר.
"החברה הציונית החדשה שהן ראו אל מול עיניהן הייתה שילוב של קדמה, השכלה ולאומיות, ובתוך כך חייבת הייתה לכלול שוויון לנשים", אומרת פוגל־ביז'אוי. "מאמצע שנות ה־20 של המאה הקודמת ועד היום עברו נשות ישראל כברת דרך ארוכה בדרך אל השוויון המיוחל".
כבר ב־1969 נבחרה בישראל ראש ממשלה, אלא שהבחירה בגולדה מאיר הייתה נקודתית ולא היוותה סימן לבאות, והנשים הישראליות נאלצות לפלס לאט־לאט את דרכן בשדה הפוליטי. נכון ל־2016 נרשם מספר שיא של חברות כנסת: 33 נשים, ארבע שרות וסגנית שר אחת, אולם למרות ההישג חסר התקדים, הייצוג הנשי בפוליטיקה הישראלית נע סביב 25% בכנסת ובממשלה. זה, אגב, לא רחוק מממוצע מדינות ה־OECD שעומד על 28.6%. "הנשים בישראל עשו זינוק משמעותי בזירה הפרלמנטרית, והמגמה החיובית נמשכת כבר עשור", אומרת ד"ר חן פרידברג, חוקרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. "אך בהשוואה לעולם, ישראל ניצבת במקום ה־56". בהחלט לא מזהיר.
"כסגנית שר החוץ, אני יכולה להעיד שהעולם הדיפלומטי היום הופך נשי מאוד, ויש נשים רבות שמכהנות בתפקיד שרות החוץ", אומרת ח"כ ציפי חוטובלי. "כאישה צעירה, כאשר אני מגיעה עם עגלת ילדים לביקורים רשמיים בחו"ל, זה מעורר עניין גדול, פותח פתח לקשר משמעותי ונותן לישראל, שיש לה בעולם דימוי מיליטריסטי, הרבה נקודות זכות. למשל, ביפן, מדינה שיש בה משבר ילודה, או בארה"ב, שם היהודים עסוקים רבות בשאלת המגדר, ואני פותחת שם ערוצי שיח שגברים לא יכולים".
אז יש לנו נשים בתפקידים בכירים בממשלה, אבל מה הסיכוי שבשנים הקרובות נראה מועמדת לראשות ממשלה בישראל? "בליכוד אין כזה קידום", אומרת גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי. "יש למפלגה עוד הרבה שיעורי בית לעשות בהעצמת נשים ובשילובן. הגענו לתפקידי השרות רק אחרי שלוש־ארבע קדנציות, כשנשים לא מככבות במשרדים יוקרתיים כמו חוץ, ביטחון, ביטחון פנים ואוצר". לעומתה, סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, סבורה שיש פרגון לנשים בליכוד, אבל לדבריה "כל עוד נתניהו הוא מנהיג המפלגה, השאלה של כיבוש הפסגה בידי נשים אינה רלוונטית".
אומנם החקיקה הישראלית בתחום שוויון הזכויות לנשים היא מהמתקדמות בעולם, אבל השוויון הפורמלי לא הביא לשוויון מהותי. לדברי פוגל־ביז'אוי, הסיבה לכך נעוצה בעיקרה בחסמים חברתיים. "השיח הגברי־ביטחוני עדיין מושל בכיפה ונתפס כחשוב ביותר", היא מבהירה ומוסיפה, "בתוך כך, הקונפליקט היהודי־ערבי מפלג את הנשים ואינו מאפשר להן לקדם אג'נדה משותפת, כשעמדתה של האישה ביחס לסכסוך קודמת לכל סולידריות נשית. בנוסף, נשים מופלות מבחינת שכר ומבחינת מיקומן בעולם התעסוקה, והרבה יותר קשה להן להתפנות לפעילות פוליטית. ולבסוף, החברה הישראלית היא חברה דתית בנורמות שלה, ולחלק מהאנשים בישראל היהדות חשובה יותר מהדמוקרטיה".
"המחיר הנוגע לעניין המגדרי החל עבורי כשהפכתי לאמא", מודה חוטובלי, "כל עוד אישה רוצה ילדים - ומבחינתי המשפחה היא בראש סדר הערכים - ההתמודדות עם העבודה הפוליטית, שבכנסת תוכננה לפי העולם הישן וכוללת למשל דיונים ארוכים אל תוך הלילה, הופכת להיות לא פשוטה והאתגר גדול".
עבור גמליאל החסם העיקר הוא הכלכלי. "דמוקרטיה עולה כסף", היא אומרת. "לנשים אין נטוורקינג של הצבא או של ההייטק, כמו לגברים. לכן צריך לסייע לנשים לממן התמודדויות או לתת תמריץ כספי לסיעות, כפי שנעשה כיום ברשויות המקומיות".
גם מרב מיכאלי, יו"ר סיעת המחנה הציוני, מציינת את החסם הכלכלי שמונע מנשים להתקדם בפוליטיקה, ומוסיפה לו גם את אי־ההכרה בערך הכלכלי של עבודות הבית וגידול הילדים, שהוא בעיקר מנת חלקם של הנשים. "כל זה לא מאפשר לנשים להתפנות לפוליטיקה, שהיא תחום תובעני ביותר", היא אומרת. אבל עבורה החסם הגדול הוא הדימוי המגדרי. "במהלך הבחירות בארה"ב אפשר היה לשמוע הערות סקסיסטיות קשות כלפי הילרי קלינטון, שמעידות על כך שאישה שנותנת הוראות נתפסת כביצ'ית. זה שם את הנשים במלכוד: אם את ענוגה וצייתנית אז את לא מנהיגה, ואם את סמכותית את לא אישה".
עולם הדימויים המעוות
אחרי גולדה מאיר, ציפי לבני היא האישה ששימשה בתפקידים הבכירים ביותר בפוליטיקה הישראלית. היא הייתה שרת החוץ ושרת משפטים, ובבחירות 2009, כיו"ר מפלגת קדימה, זכתה למספר המנדטים הגבוה ביותר וכמעט הפכה לראש הממשלה. "ללא ספק הציבור היה בשל לקבל אותי בתפקיד", היא אומרת. "התמודדתי על ראשות ממשלה אחרי שהייתי בשלישייה המדינית־ביטחונית ושימשתי כשרת חוץ, לי זה היה מובן מאליו. גם התוצאה הציבורית הייתה טובה: 28 מנדטים".
המגדר שלך היה סוגיה?
"לטוב ולרע. ברקע כל הזמן הדהדה שאלת ה'מי יענה לטלפון בשלוש בלילה'. זו שאלה שלגבי הייתה בלתי רלבנטית לחלוטין. כבר אז קיבלתי החלטות קריטיות, שהמועמדים שהתחרו מולי היו חסרי ניסיון בהתמודדות איתן. אבל העובדה שאני אישה שמה סביבי סימן שאלה. מבחינת הנשים, היו כאלו שעבורן זה לא היה מובן מאליו לקבל אישה כראשת ממשלה. מצד שני, קיבלתי תמיכה גדולה מנשים שנפגעו מהניסיון לזלזל ביכולת שלי כי אני אישה".
הסוגיה הביטחונית היא עדיין חסם עבור נשים בפוליטיקה?
"ביטחון זה לא הדרגות, אלא הראש. הוא הרבה יותר מניסיון צבאי. לראש הממשלה צריכה להיות יכולת לתכלל את ההיבט הצבאי, המדיני והביטחוני יחד. הבעיה היא עם עולם הדימויים המעוות: גברים שמדברים בטון חזק נתפסים כמי שמבינים בביטחון. הנה, לקואליציה כיום אין יותר בעלי דרגות מאשר אצלנו, אבל היא נתפסת כביטחוניסטית יותר כי יש שם גברים שמדברים חזק".
חשת שנדרש ממך יותר כי את אישה?
"ההבדל הוא בברירת המחדל של הסביבה. במקרה של גברים, כולם יוצאים מנקודת הנחה שהם מבינים בביטחון ונדרש שיעשו טעויות כדי שיוכח אחרת. לגבי נשים, לעומת זאת, הנחת היסוד שהן חלשות יותר וזה יותר מסוכן, אלא אם כן היא מוכיחה אחרת".
התופעה הזו ייחודית לישראל?
"אחד הדברים שהפתיעו אותי כשרת חוץ היה שמה שאני חווה כחוויה אישית־ ישראלית הוא חוויה של מנהיגות רבות בעולם. כאשר אנגלה מרקל אירחה את ועידת ה־G7 לפני כשנתיים, היא אירחה ערב של נשים מנהיגות, שדיברו על הקושי שלהן לגבור על הפער בין היכולות שלהן לבין עולם הדימויים שקיים בחברה. אחרי הכל, גם הילרי הייתה צריכה להתמודד עם השאלה מי יענה לטלפון בלילה. "בעולם יש כיום אומנם הבנה שנשים יכולות לתפוס עמדות פוליטיות בכירות, אבל ישנם במקביל תהליכים של הסתגרות ודתיות ופחד, שמובילים לתפיסה גברית יותר".
פוליטיזציה נשית
במרחב הציבורי הישראלי קיימות תנועות שיוצרות פוליטיזציה של הקול הנשי. מארבע אמהות, שהוקמה כדי להוביל ליציאה מלבנון, דרך נשים בשחור, נשים בירוק ונשים עושות שלום. אבל האם יש משמעות למגזר עבור נשים שמכהנות בכנסת? "נשים מביאות יצירתיות לתפקידים שלהן, וגם ירידה לפרטים", אומרת גמליאל. "אני לא מסתירה את הרצון שלי לנהל את מערכת החינוך. אני חושבת שכשרת חינוך אביא גם את הניסיון שלי, אבל גם ערך מוסף כאישה וכאם. אין ספק שהחלק ההורי שלי תרם ליכולת שלי להתנהל ברגישות וליכולת שלי לזהות צרכים. פעם היו מחמיאים לגולדה מאיר שהיא גבר, כיום מכירים בנשיות כערך".
מנתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי 66% מהצעות החוק בנושאים הנחשבים נשיים, שבהם חינוך ורווחה, מוגשות על ידי נשים. אולם הן אינן מגבילות עצמן רק לתחומים אלו, ומתוך כלל הצעות החוק, 46% הוגשו על ידי נשים. לדברי ד"ר פרידברג, אלו הגברים שמגבילים עצמם, ומתמקדים בעיקר בנושאי כלכלה וביטחון.
"השרות בממשלה מדברות בעיקר אל מרכזי המפלגות שלהן", טוענת פוגל־ביז'אוי. "האג'נדה הנשית היחידה שלהן כרגע היא חזקת הגיל הרך. ככלל, הנשים בישראל לא נבחרות על אג'נדה פמיניסטית ולא מגלות מחויבות זו או אחרת לסדר יום פמיניסטי. חשוב שנשים שמגיעות לעמדות בכירות ימנו נשים לתפקידים שנחשבים גבריים. כך עושה אנגלה מרקל. היא אומנם לא מדברת על אג'נדה פמיניסטית אבל עושה. ככל שתהיה נוכחות נשית בספרה הציבורית, כך זה יהפוך להיות מובן מאליו שאישה יכולה לשמש כראש ממשלה.
"ובינתיים, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית שבה יש נשים שאסור להן להיבחר והן די לבד במאבק הזה. הרי ברור שאם נשים מימין ומשמאל היו נרתמות ומתאחדות, העניין היה נפתר. למרבה הצער, נשים יכולות כיום לגרוף הישגים רק אם הן מצליחות להתחבר לכוח פוליטי משמעותי, והכוח הפוליטי הוא גברי".
"יש סולידריות בין נשים בכנסת, אבל קשה לממש אותה", מבהירה ח"כ מיכאלי. "נשים חיות דרך נאמנויות שגברים הגדירו, כגון לאומיות ועדתיות, ולא בהכרח שמות את זהותן המגדרית בראש סדרי העדיפויות של האינטרסים הפוליטיים. אני מקדמת כעת הצעת חוק הקובעת שתנאי סף למפלגה שרוצה להתמודד בבחירות יהיה מינימום של 40% נשים בכל חמישייה. כל זמן שאנחנו מיעוט, ברור לי שבהצבעה על החוק, חברות הכנסת ייכנעו למשמעת הקואליציונית, ויצביעו נגד החוק או יימנעו".
גמליאל מסכימה עם מיכאלי על הצורך בנשים נוספות בכנסת ומצביעה על בעיה אחרת: מפלגות שבהן השיבוצים מתבצעים ללא פריימריז. "בשנים האחרונות המוטיב המגדרי מקבל משקל מהותי יותר, ואנשים רוצים לראות מגוון במפלגות. אבל מצד שני, יש תופעה שגברים מקימים מפלגה, משבצים נשים כי זה מביא קולות, אבל לא ממנים אותן לשרות. יאיר לפיד מינה בכנסת הקודמת רק את יעל גרמן לתפקיד, ובכנסת הנוכחית משה כחלון לא מינה אף אישה כשרה. היכן שיש פריימריז אנחנו נראה יותר נשים שמגיעות לדרגים גבוהים, ומאגר הנשים להנהגה פוטנציאלית יילך ויגדל. אנחנו צריכים יותר מועמדות שאינן תלויות בראשי מפלגתן כדי לפתח עצמאות".
מיכאלי חושבת שהשינוי צריך להתבצע גם מחוץ לכנסת. "בצבא ארה"ב פתחו לפני שנה את כל התפקידים, כולל הכוחות המיוחדים, גם לנשים. זה מהלך אדיר שיחולל שינוי, כי שוויון ההזדמנויות בצבא יחלחל לשאר המקומות. בישראל יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות. אני נאבקת גם על השוויון הזה בצבא".
ולבני נזכרת ברגע אחד, שאומר הכל. "ב־2009 ניגשה אלי ילדה בת 9 ממוצא אתיופי, הגישה לי פרחים ואמרה 'אני רוצה להיות ראש ממשלה'. זה נראה לה טבעי לגמרי. מבחינתי זה היה משפט מכונן: כל אישה שפורצת את תקרת הזכוכית פותחת דלת לנשים אחרות, אבל צריך להילחם על דברים כדי שיקרו".