לאיפא”ק, ארגון השדולה היהודית למען ישראל הגדול והחשוב באמריקה, יש היסטוריה ארוכה של קרבות. מחלקם יצא מנצח, מחלקם יצא מצולק. הוא נחשב אחד מארגוני השדולה החזקים ביותר בוושינגטון, אבל הצלחתו אינה מובטחת. בתחילת שנות ה־80 נוצח בידי הנשיא רונלד רייגן בקרב מסעיר על מכירת מטוסי ריגול AWACS לערב הסעודית. ישראל מחתה, איפא”ק הפעיל את כל עוצמתו. אבל הנשיא האמריקאי חזק יותר. כך רייגן אז, וכך גם הנשיא ברק אובמה, שהצליח להעביר לפני שנתיים את הסכם הגרעין עם איראן למרות התנגדותה של ישראל ולמרות מאמצי השכנוע של איפא”ק.



בין תקופת רייגן לזו של אובמה היו, כמובן, עוד קרבות קטנים וגדולים: על סעיפי סיוע, על תקציבים, על מדיניות. לאיפא"ק יצא שם של עוצמה, משום שהוא יודע לבחור את הקרבות שלו בתבונה, וכך לשמור על אחוזי פגיעה טובים. אך מדי פעם הוא נאלץ לצאת לקרב שסיכויי ההצלחה בו קטנים. כך היה עם איראן, הקרב התנהל לא משום שאיפא”ק חשב שינצח, אלא משום שידע שיש קרבות שצריך לנהל בלי קשר לתוצאה. כדי שלא יחשוב מישהו שאיפא”ק בעד ההסכם, או שאיפא”ק נכנס לזירה רק כאשר הצלחתו מובטחת.



Getty Images:רונלד רייגן, צילום



ממילא, השבוע איפא”ק שוב הכריז מלחמה, ושוב מלחמה שסיכוייו לנצח בה לא בהכרח גדולים. או כפי שניסח זאת באוזני דיפלומט אמריקאי מנוסה: ״אני מעריך את המאמץ, אבל לא בטוח שיש לזה סיכוי״. כמעט 20 אלף פעילים של הארגון באו השבוע לבירה האמריקאית, כדי להפגין את אחדותם ואת עוצמתם. ביום ראשון שמעו את סגן הנשיא מייק פנס מדבר אליהם ומבטיח ידידות אמיצה עם ממשל דונלד טראמפ. ביום שני שמעו את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מעתיר שבחים על הממשל. ביום שלישי עלו לגבעת הקפיטול, כדי לפגוש כמעט כל חבר קונגרס אמריקאי ולהעביר לו את רשימת המסרים שנוסחה עבורם: הידוק הפיקוח על ההסכם עם איראן, המשך התמיכה הביטחונית בישראל, טיפול יסודי בקלקולי האו״ם ויחסו לישראל.



אווירה של פלגנות



אולם מה שעמד הפעם במרכזה של הוועידה השנתית של איפא"ק בוושינגטון,מפגן הראווה הגדול והמרשים ביותר של ידידי ישראל באמריקה, היה נושא מסובך לא פחות: שמירה על איפא"ק כארגון על־מפלגתי, המשמר תמיכה בישראל, שאינה רק של רפובליקנים או דמוקרטים. ייתכן בהחלט שזה הקרב הגדול ביותר, הקשה ביותר, שניהל הארגון בכל תולדותיו.



נשיאת הארגון, ליליאן פינקוס מטקסס, ניסחה את סדר היום הזה בנאום שנשאה בבוקרו הראשון של הכנס: ״אמריקאים ברחבי המדינה נסוגים לפינות אידיאולוגיות. לעתים קרובות מדי אנחנו מפולגים לאנחנו נגד הם, דמוקרטים נגד רפובליקנים. חברי, תמיכה בישראל איננה חסינה למאמצי הפילוג האלה. אבל אנחנו מתאחדים, כדי להכריז באופן ברור שלא נרשה, בכנות, איננו יכולים להרשות שהתמיכה בישראל תיפול קורבן לפלגנות שמכריעה כל נושא פוליטי אחר״.



Getty Images :דונלד טראמפ, צילום



פינקוס עצמה נפלה קורבן לאווירת הפלגנות הזאת, כאשר עוררה את חמתו של הנשיא טראמפ ושל צוות עוזריו, שטרם סלחו לה. בכנס של השנה שעברה, כאשר טראמפ עוד היה רק מועמד שרק מעטים האמינו שינצח, הוא בא לנאום באיפא”ק. כהרגלו, לא חסך במילים, וחבט ביריביו, בהם הנשיא אובמה, שאליו שיגר חצים חדים במיוחד. פינקוס התקשתה לקבל את ההתנהגות הזאת, ולאחר התייעצות עם חבריה בארגון עלתה למחרת לבמה והתנצלה על ניצול במת איפא”ק בידי טראמפ כדי להטיח עלבונות באובמה.



עד כמה אובמה העריך את המחווה, קשה לדעת. כנראה העריך במידה מסוימת, אם כי יחסיו עם איפא"ק נשארו מתוחים עד יומו האחרון בבית הלבן. טראמפ וצוותו מאוד לא העריכו את ההתנצלות הזאת. הם חשבו שיש מידה של חוצפה בהזמנתו של מועמד לנשיאות לנאום, שמסתיימת בהתנצלות על הופעתו. לא במקרה טראמפ בחר שלא להופיע השנה באיפא”ק. לא במקרה קיבלו גם רוב עוזריו הנחיה שלא לבוא לכינוס. היחסים בין איפא"ק לבין הצוות של טראמפ טרם שוקמו.



ומצד שני, הרבה מילים חמות הועתרו עליו השבוע בוושינגטון. סגן הנשיא זכה לתשואות רמות, וכמוהו השגריר הישראלי רון דרמר, שעקץ את ממשל אובמה והסביר שעכשיו היחסים טובים הרבה יותר (כמה מאנשי ממשל אובמה שנכחו בכנס לא החמיצו את העקיצה ולא במיוחד העריכו אותה). השגרירה באו״ם, ניקי היילי, הפכה לכוכבת הגדולה של הכינוס בזכות מלחמתה למען ישראל בתוככי הארגון העוין. כל זה עשוי לאפשר שיפור מהיר של יחסי איפא”ק והממשל, אך ללא ספק יקשה את מאמציו של הארגון להתגבר על אווירת הפלגנות ולשמר את התמיכה העל־מפלגתית באיפא”ק ובישראל.



ניקי היילי בוועידת אייפא"ק, צילום: רויטרס



מהות הקושי: הפעם הארגון איננו נאבק מול נשיא עיקש או מול מדיניות בעייתית. הפעם הארגון מנסה ללכת נגד הזרם החברתי־פוליטי של אמריקה. לחתור מול רוח הזמן. אמריקה של היום היא מדינה מקוטבת, חירשת לניואנסים, מכונסת במחנות פוליטיים שמתקשים לקבל אחד את הלגיטימציה של השני. מי שבחרו בטראמפ הביעו בזה את כעסם ומיאוסם מהממסד הפוליטי. מי שלא בחרו בטראמפ נחרדים מול גל הפופוליזם, השוטף את מדינתם. ארגונים אמריקאיים נאלצים רובם לבחור צד: מי שהולך עם בוחריו של טראמפ, מאבד את הצד השני של אמריקה. מי שהולך נגד הבחירה בטראמפ, מאבד את הממשל ואת כל אוהדיו.



גם הקהילה היהודית נקרעת מול הגל הפוליטי העכור הזה. רבנים שהופיעו בכנס סיפרו על מתפללים שמתקשים לקבל את נוכחותם של מתפללים אחרים, משום שאלה בחרו בטראמפ, או משום שאלה מתנגדים בחריפות לטראמפ. ארגונים יהודיים נאלצים לבחור. הליגה נגד השמצה סימנה את עצמה כאופוזיציה לטראמפ. כך, כמובן, גם ארגון השמאל ג׳יי סטריט. בצד הימני יש ארגונים יהודיים שנוח להם עם הממשל החדש. ארגונים שמנהלים איתו דיאלוג ידידותי. וישנה גם ממשלת ישראל, שמשתדלת לשמור על יחסים חמים עם ממשל טראמפ, מה שלא עלה בידה לעשות עם ממשל אובמה. וגם זה מוסיף קושי.



ובתווך, איפא”ק. הארגון הגדול ביותר, החשוב ביותר. ארגון שאיננו יכול לבחור צד אך מתקשה מאוד לשכנע את שאר העולם שבאמת ובתמים איננו תומך בשום צד.



ללכת נגד הרוח



ארגונים אחרים, ואישים רבים, תוקפים את איפא”ק. מפגינים יהודים משמאל הופיעו השבוע במאותיהם כדי למחות על תמיכתו של איפא”ק בכיבוש. אלה מפגינים שעבורם כל חיבוק של איפא”ק וממשל טראמפ רק מוכיח תזה שנכתבה מראש: מדובר בארגון ימני, ליכודניקי. אך גם מימין ישנה ביקורת: כאמור, עוד לא נשכחה לאיפא”ק ההתנצלות על נאומו של טראמפ בשנה שעברה. ובממשל יש מי שחושד בארגון הנסמך על הרבה מאוד יהודים תומכי המפלגה הדמוקרטית.



ראש הארגון, הווארד קור, ביקש גם הוא בנאומו להסביר שאיפא”ק מחויב לאחדות על מפלגתית סביב נושא מאחד. אבל זו משימה לא פשוטה בעידן הזה, לא פשוטה עבור ארגון שבסופו של דבר צריך לתמוך במדיניות קונקרטית או להתנגד למדיניות כזאת. או שיתמוך בסנקציות על איראן, או שיתנגד. או שיתמוך בהעברת השגרירות לירושלים, או שיתנגד. או שיבקש לבלום לחץ על ישראל בשאלת ההתנחלויות, או שיימנע מעיסוק בנושא הזה. כל בחירה תתקבל בקרב יריבים ותומכים כעדות לזיקה פוליטית. כל החלטה תתפרש בהוכחה שהשאיפה להישאר על־מפלגתיים אינה אפשרית או אינה אמינה.



קשה להילחם נגד נשיא ארצות הברית בשאלות של מדיניות. אבל קשה הרבה יותר ללכת נגד רוח הזמן. בעידן שבו אמריקה כולה מפולגת וכועסת, הניסיון של איפא”ק ראוי להערכה, אך גם הספקנות ביחס לסיכוייו להצליח מובנת. איפא”ק נחשב כבר שנים רבות לארגון ממסדי מאוד, חזק, עשיר, מקושר, כוחני, מרושת, מנוסה. זה ארגון שקל לחבוט בו מימין ומשמאל.



הצעירים מזהים בו סימני קשישות. האידיאולוגים מזהים בו סימני מאובנות. הזועמים מזהים בו סימני סתגלנות. אבל מה שאיפא”ק מנסה לעשות היום אינו מהלך של ממסד שמרני. זה מהלך אנטי־ממסדי, מהלך נועז של חתירה נגד הזרם. כשכולם הולכים לכיוון אחד, איפא"ק מנסה ללכת לכיוון אחר. כשאמריקה מקוטבת, הארגון מתעקש על אחדות. האם יצליח? כמעט 20 אלף פעילים שבאו השבוע לוושינגטון כנראה מאמינים שזה אפשרי. ישראל צריכה לקוות שהם צודקים.