אין יחס ישר בין מספר ביקוריו של נשיא אמריקאי בישראל לבין מידת האהדה שרוחש לו הציבור הישראלי. אין יחס ישר בין מספר ביקוריו של נשיא אמריקאי בישראל לבין גודל הישגיו במזרח התיכון. ועוד: ביקורים של נשיאים אמריקאים בישראל כעניין של שגרה הם דבר חדש למדי. ולא בטוח ששגרה מבורכת. פעם היו הביקורים נדירים. לפתע נעשו תכופים. פתאום הם נתפסים כחובה שאין בלתה, משהו שהיעדרו גורם להרמת גבה של תימהון.

אבל אין סיבה לתימהון. רונלד רייגן לא ביקר בישראל, וגם לא יורשו, ג’ורג’ בוש (האב). ג’רלד פורד לא ביקר בישראל. גם לא לינדון ג’ונסון, שהיה הנשיא הידידותי ביותר בתולדות ישראל. גם לא ג’ון קנדי, ולא דווייט אייזנהאואר, ולא הארי טרומן. עם כל אלה היו לישראל יחסים, טובים יותר ופחות - מרחוק. חלקם גם ביקרו בישראל, לפני או אחרי שהיו נשיאים. קנדי, בביקור מפורסם כאיש צעיר מאוד, סטודנט, ביקר בישראל בטרם הייתה לישראל - בשנת 1939. ג’רלד פורד בא ב־1979, שלוש שנים לאחר שהפסיד בבחירות ליורשו ג’ימי קרטר.

קרטר דווקא ביקר בישראל. זה היה באותה שנה שבה בא גם פורד. ביקור ארוך, שלושה ימים, וגם דרמטי. למעשה, הביקור של קרטר היה הביקור הדרמטי היחיד של נשיא אמריקאי בישראל. הביקור היחיד שנועדה לו תכלית ממשית וממוקדת. כבר בפגישתו הראשונה עם ראש הממשלה מנחם בגין ב־10 במרץ 1979 התגלעה מחלוקת. בגין בישר לאורח שהסכמות על שלום ישראלי־מצרי לא יצאו מהביקור הזה, משום שבגין היה מחויב לדיון בממשלה ובכנסת על שאלת האוטונומיה לפלסטינים בטרם יוכל להשיב להצעותיו של קרטר. הנשיא האמריקאי לא אהב את זה. הוא בא כדי לחלץ הישג, לא כדי להיתקע. ביומנו כתב: “שאלתי אותו אם יש טעם שאשאר”.




הביקור הדרמטי היחיד של נשיא אמריקאי בארץ. קרטר בישראל, 1979. צילום: ג'ימי קרטר בישראל

באווירת המשבר הזאת התנהל גם שאר הביקור. קרטר כמעט עזב, ואז נשאר. המפגשים היו מתוחים. לפני כמה שנים פרסם ארכיון המדינה את דיווחו של הציר הישראלי בוושינגטון, צבי רפיח, ששמע את הנשיא מתאר את הביקור בישראל לראשי הקונגרס. “הנשיא תיאר את הישיבה שלו עם ממשלת ישראל כ־terrible”, דיווח הציר לממונים עליו במשרד החוץ. מדיווחו התברר - מה שלא היה לגמרי מפתיע - שהביקור בקהיר לפני בואו לישראל ויחסיו עם הנשיא המצרי אנואר סאדאת – היו קלים לו יותר. “עם סאדאת אפשר לגמור תוך מחצית השעה את הבעיות הקשות ביותר”, דיווח הנשיא בקונגרס. בישראל, לעומת זאת, גילה “בזעזוע” שנדרש אישור של הכנסת לכל מהלך. וזה, כמובן, נמשך יותר מחצי שעה.




בצלו של משבר

קרטר היה הנשיא השני שביקר בישראל. קדם לו ריצ’רד ניקסון, שביקורו בשנת 1974 כבר מושווה בעיתונות האמריקאית לביקורו הקרב של דונלד טראמפ בישראל. כמו טראמפ - גם ניקסון בא לישראל כשחקירות רודפות אותו בוושינגטון. כמו טראמפ - גם ניקסון בא בעיצומו של משבר פוליטי דרמטי. אבל שלא כמו טראמפ, ניקסון בא לישראל לקראת סוף כהונתו - הוא התפטר זמן קצר לאחר הביקור. הוא בא לישראל שאת בעיותיה הכיר היטב. הוא היה בישראל שנתיים לפני מלחמת ששת הימים והיה בישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים ובא שוב כנשיא זמן לא רב לאחר מלחמת יום כיפור, שבה נדרש גם ממשלו להיכנס לכוננות של חירום.

ביקורו כבר הושווה בעיתונות האמריקאית לזה של טראמפ. ניקסון בישראל, 1974. צילום: שמואל רחמני

“עברנו כמה זמנים קשים ביחד”, אמר ניקסון עם רדתו מהמטוס בשדה התעופה בן־גוריון, שם התקבל בידי נשיא המדינה אפרים קציר. “אנחנו גאים לעמוד לצד ישראל”. כמו טראמפ השבוע, כמו קרטר בשעתו, גם ניקסון לא הסתפק בביקור בישראל בלבד. הוא היה גם בערב הסעודית, במצרים, בסוריה, בירדן. אם נשיא אמריקאי כבר טורח ובא לאזור, הוא צריך לבקר ביותר ממדינה אחת, אחרת תירשם הערת אזהרה על שמו – כפי שקרה לנשיא ברק אובמה, שביקורו הראשון במזרח התיכון כלל במכוון את קהיר ואת “נאום קהיר” ודילג במכוון על ירושלים במסגרת החלטתו המודעת להפגין קרירות מדינית כלפי ישראל.

ניקסון לא היה הנשיא היחיד לפני טראמפ שביקורו בישראל נערך בצל משבר פוליטי באמריקה. גם ביל קלינטון, שיאן הביקורים כאן (ארבעה כנשיא), זכה לכבוד המפוקפק. הוא בא לירושלים בדצמבר של שנת 1998. ביקר במצדה בהנחיית מדריך הטיולים וראש הממשלה דאז ודהיום בנימין נתניהו. הדליק נרות חנוכה. ואת כל זה עשה רק ימים ספורים בטרם ההצבעה בבית הנבחרים, שבה הורשע בעדות שקר ובשיבוש הליכי משפט במסגרת פרשת מוניקה לוינסקי.

גם ביקוריו האחרים של קלינטון לא היו בהכרח באווירה של התרוממות רוח: הביקור הראשון כוון לחתימת הסכם השלום בין ישראל ובין ירדן. אבל בשני בא להלוויה – של יצחק רבין. בשלישי בא כדי לנסות ולהציל את תהליך השלום שישראל איבדה בו אמון בעקבות גל של פיגועי טרור. קלינטון העניק לישראל במסגרת הביקור הזה 100 מיליון דולר לרכישת ציוד למלחמה בטרור. “כמו שאמריקה הולכת לצדכם בכל צעד שאתם עושים לכיוון השלום, אנחנו עומדים לצדכם בהגנה על מי שאתם וכל מה שהושג”.

ביקוריו הרבים של קלינטון סימנו מגמה חדשה ביחסים. מכאלה שבהם הביקור המתחייב הוא זה של ראש ממשלת ישראל בוושינגטון - ראשי ממשלה ישראלים אוהבים לבקר בוושינגטון, בעיקר כשהיחסים טובים – לכאלה שבהם ישנו גם ביקור גומלין מתחייב של הנשיא האמריקאי בירושלים. קלינטון ביקר ארבע פעמים; ג’ורג’ בוש, שבא אחריו, ביקר פעמיים; אובמה, לא בחדווה גדולה, הבין באיחור שגם הוא צריך לבקר, אם יש לו עניין להמשיך לשחק תפקיד קונסטרוקטיבי בניסיון להשכין שלום בין ישראל לבין שכניה; טראמפ סימן את ישראל כמטרה לביקור בשלב מוקדם מאוד בקדנציה שלו – אולי כפיצוי על הבטחה אחרת שנתן, בעניין השגרירות, שלא ברור אם ומתי יקיים, אולי משום שגם הוא לקה בשגעת תהליך השלום.

הביקור נגמר במבוי סתום. בוש בישראל. 2008. צילום: אריאל ירוזלמסקי, פלאש 90




מוקדם מדי, לא נחוץ

וכאמור, ברוב הביקורים הללו - קרטר הוא החריג - לא הושג הרבה. ניקסון היה בדרכו החוצה, ויחסי ישראל וארצות הברית הידרדרו בתקופת יורשו פורד. הסכם השלום עם ירדן היה נחתם גם בלי ביקור של קלינטון, ובשאר ביקוריו ידע קלינטון צער כבד (בהלוויית רבין) ותסכול עמוק (בהתכתשויות עם נתניהו).

בוש בא לישראל פעמיים בשנה האחרונה לכהונתו. פעם במסגרת תהליך אנאפוליס, שבסופו של דבר נגמר במבוי סתום. אחר כך בא כדי לחגוג עם ישראל 60 שנה להקמתה – ביקור טקסי יותר מאשר מעשי (לטראמפ תהיה הזדמנות לשחזר אותו בעוד שנה, בחגיגות ה־70). אובמה בא כדי לשקם מערכת יחסים שכבר לא הייתה בת שיקום. היחסים של ישראל עם ממשל אובמה היו מתוחים לפני הביקור - וחזרו להיות מתוחים לאחריו.

קלינטון היה אלוף האורחים, רבין ונתניהו הם אלופי המארחים. רבין אירח את ניקסון ואת קלינטון. נתניהו את קלינטון, את אובמה ועכשיו יארח את טראמפ. זה מן הסתם רק מקרה – תוצר של אורך הקדנציות ושל הנסיבות שהובילו לביקורים – אבל בכל זאת מעניין ששני ראשי הממשלה שהרגישו בוושינגטון הכי בבית (גולדה מאיר ראויה להיזכר כשלישית) הם גם מי שהתאפשר להם לארח בישראל יותר נשיאים מראשי ממשלה אחרים. רבין אירח שני ידידים, נתניהו אירח נשיאים שחיבבו אותו פחות – טראמפ עשוי להיות יוצא הדופן, אבל לא בטוח שיהיה. כך או כך, ישראל תמיד נערכת לביקור של נשיא אמריקאי יותר מאשר לכל ביקור אחר, למעט אולי האפיפיור.

קלינטון בביקור במצדה. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

משום מה, ישראל מחבבת את הביקורים האלה ובדרך כלל גומלת למבקר בעלייה ברמת האהדה אליו. קלינטון, עד היום, הוא הנשיא האהוד ביותר בישראל. בוש מדורג אחריו. כלומר, כמספר הביקורים גובה האהדה? לא בהכרח. כשאובמה ביקר בישראל, נרשמה עלייה קלה ברמת האהדה אליו (לפי הסקרים), אבל היא לא החזיקה מעמד לאורך זמן. הביקור של קרטר היה מתוח מלכתחילה, וכיום נזכר קרטר כאחד המדינאים האמריקאים העוינים ביותר כלפי ישראל.

ומה יהיה עם טראמפ? טראמפ – כפי שלמדנו מסקר של “הג’רוזלם פוסט” בסוף השבוע – רושם עוד תקדים גם בהקשר הזה. הוא נשיא שהספיק בתקופה קצרה לרשום לא מעט תקדימים, ורובם לא מעידים על הצלחתו. בהתאם, לקראת ביקורו יורדת אהדת הישראלים אליו. רק 56% אחוזים מהיהודים בישראל מחשיבים את הנשיא המכהן כ”פרו־ישראלי” יותר מאשר “פרו־פלסטיני”. זו ירידה חדה לעומת מה שהיה בסקר הקודם, בינואר, שבו האמינו 79% שטראמפ נוטה לטובת ישראל. ירידה חדה של ערב ביקור מוקדם מדי ולא לגמרי נחוץ.