מימיה הראשונים של מדינת ישראל נוהגת ארצות הברית למנות שליח מיוחד לענייני המזרח התיכון. אין ספור שעות של מפגשים ושיחות העבירו כאן נציגי הבית הלבן בניסיון לייצב את מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים ומדינות ערב. המזרח התיכון הוא ביצה טובענית, לכן את הצלחותיהם אפשר לספור אולי על אצבעות כף יד אחת: הסכמי הביניים עם מצרים שהובילו לחתימת הסכם השלום, הסכם השלום עם ירדן והסכמי וואי וחברון. “אנחנו עדיין צריכים את האמריקאים שיעמדו עם המפתח בכיס מחוץ לחדר הדיונים, ולא ייתנו לנו לצאת משם עד שנגיע להסדר", אומר גלעד שר, שעמד בראש צוות המו"מ המדיני בשיחות עם הפלסטינים בזמן כהונת ראש הממשלה אהוד ברק.

בשבוע שעבר הגיעו ארצה שליחיו של הנשיא טראמפ: ג'ייסון גרינבלט, יהודי חובש כיפה, שהיה בעבר יועצו המשפטי בעסקיו של טראמפ וכיום משמש כיועץ בכיר למו"מ בינלאומי, וג'ארד קושנר, החתן ויועצו הצמוד של הנשיא. מטרתם של השניים, לפחות כצעד פתיחה: להניע דיאלוג כלשהו בין הישראלים לפלסטינים.

על אף הלך הרוח הפסימי השורר במזרח התיכון, גרינבלט, שאין זה ביקורו הראשון בארץ, חושב שאפשר להגיע להסדר מדיני. לשם קידום היוזמה יש צורך במספר מפתחות: ריסון הבנייה בהתנחלויות, נורמליזציה עם מדינות ערב המתונות והחלת סידורי ביטחון. גרינבלט הנמרץ, שנפגש כעת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, הספיק להיפגש בעבר גם עם הנשיא ראובן ריבלין, יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג וראשי המתנחלים. מן העבר השני, הוא שוחח גם עם מלך ירדן עבדאללה. ביחס לשליחים אמריקאים שהגיעו ארצה בעבר, ואחזו בניסיון דיפלומטי ארוך שנים, גרינבלט נחשב עדיין חסר ניסיון. בכל מקרה, מי שנפגשו עמו התרשמו שמדובר באדם יסודי ורציני.

“גרינבלט התחיל מנקודה טובה, הוא מקבל גיבוי מהנשיא, אם כי לא בטוח שלטראמפ יש מספיק אורך רוח כדי להתמודד עם התהליך", אומר אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו יורק. “לרעתו עומדת העובדה שאין מאחוריו מחלקת מדינה מתפקדת, מפני שחצי מהמשרות שם לא מאוישות, ומזכיר המדינה רקס טילרסון לא מתעניין בשום דבר, בטח לא במזרח התיכון. אם גם הפעם המו"מ לא יתקדם, הן אנחנו והן הפלסטינים נאשים את השליחים. יש לנו נטייה לעשות את זה, להתלונן שהשליח האמריקאי לא מספיק טוב, שהוא לא נמצא באזור בתכיפות ראויה".

אבו מאזן בפגישתו עם קושנר. צילום: AFPאבו מאזן בפגישתו עם קושנר. צילום: AFP

הגן היהודי

גרינבלט וקושנר הם לא השליחים היהודים הראשונים שהגיעו ארצה מטעם הממשל האמריקאי. לפניהם היו דיוויד ניילס, שעבד עם הנשיא הארי טרומן, ורוברט שוורץ שטראוס, שליחו של הנשיא קרטר. גם הנשיא ג'ון קנדי הקפיד למנות שליח יהודי לאזור, מאייר פלדמן, ייתכן כדי למחות את הרושם שהותירה האהדה של אביו ג'וזף קנדי לנאצים.

ניילס, השליח הנשיאותי הראשון, היה בנו של חייט יהודי מבוסטון שטיפס עד לתפקיד יועצו של טרומן לענייני מיעוטים. את רוב זמנו הוא הקדיש למיעוט היהודי. לא הרבה ידוע על ניילס, רווק שהקפיד על פרטיותו והתעקש להישאר מאחורי הקלעים. הוא מיעט להפגין רגשות, אבל קרה לא אחת שעיניו דמעו כשחשף בפני בני שיחו את הישגיו בכל מה שקשור להעצמתה של מדינת ישראל.

אליהו אילת, שהיה שגרירה הראשון של מדינת ישראל בארצות הברית והרבה להיפגש עמו, כתב בזיכרונותיו שהשואה חוללה בנפשו של ניילס משבר עמוק והוא החליט להירתם לבניית המדינה היהודית שתעניק מקלט לניצולים. לא ברור אם ניילס ביקר באזור, אבל ממקום מושבו בוושינגטון הוא השפיע על הנשיא טרומן להכיר במדינת ישראל שזה עתה הכריזה על עצמאותה. מיד לאחר ההכרה בישראל התקשר הנשיא לניילס. “אתה הראשון ששומע אישית על כך", אמר לעוזרו, “אני יודע עד כמה תעריך את המעשה שעשיתי".

היו גם שליחים ממוצא לבנוני, כמו ג'ורג' מיטשל, שליחו של הנשיא אובמה, ופיליפ חביב שהיה שליחו של רונלד רייגן ללבנון. רוב המומחים שעמם שוחחנו טוענים כי חביב היה אחד השליחים האמריקאים הטובים ביותר במזרח התיכון, לצד ד"ר הנרי קיסינג'ר שהוביל לחתימת הסכמי הביניים בין ישראל למצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים. חביב, ד"ר לכלכלה חקלאית, תת–מזכיר המדינה לעניינים מדיניים, היה אחד המתווכים בשיחות בין ישראל למצרים שהובילו להסכם קמפ דיוויד. הוא הביא לנסיגת אנשי אש"ף מלבנון במהלך מלחמת לבנון הראשונה - ועל כך הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית.


בין תקווה לאכזבה

השליח הראשון אומנם ביצע את שליחותו במסדרונות הבית הלבן בוושינגטון, אלא שהבאים אחריו כבר ביקרו כאן לעתים תכופות. בישראל דווקא חששו מג'יימס פ. ריצ'רדס שהגיע ארצה בשליחות הנשיא אייזנהאואר במאי 1957. בתקשורת נטען שהוא שונא ישראל ותיק. “זהו האיש אשר יבוא עתה להטיף לישראל אובייקטיביות", נכתב ב"מעריב" בינואר של אותה השנה, זמן קצר אחרי מינויו. על אף ההסתייגויות, התקבל ריצ'רדס בלבביות. בשדה התעופה המתינו לו עיתונאים ובירושלים ציפה לו דוד בן־גוריון. “איש גבה קומה, כסוף שיער, הדור בלבושו, בחליפת הספורט החומה הנאה ובמגבעתו האפורה, נראה כמודל הוליוודי מושלם של אנגלי נכבד", נכתב עליו.

די מהר התברר שריצ'רדס היה כאן כוכב הוליוודי. “אני מצפה בעונג לדיונים עם ממשלת ישראל", הכריז עם נחיתתו בארץ. ואכן עונג גדול ציפה לו כאן. לא זו בלבד שהוא נפגש עם בן־גוריון, אלא שממשלת ישראל החליטה לאמץ את הדוקטרינה האמריקאית. בעולם הערבי התלהבו פחות מריצ'רדס. מצרים, סוריה וסעודיה התנגדו לדוקטרינת אייזנהאואר וסירבו לקבל את פניו. ירדן אימצה את התוכנית ואת הסיוע הכלכלי, אבל המלך חוסיין לא מיהר להיפגש עמו. הדוקטרינה הייתה למעשה מדיניות שנועדה להבטיח שארצות הברית תהיה המעצמה הגדולה באזור ולהגביל את כוחה של ברית המועצות.

יומיים אחרי ביקורו בישראל נקרא ריצ'רדס לשוב לוושינגטון, לא לפני שהבטיח להמשיך במגעים בערוצים דיפלומטיים רגילים. ריצ'רדס שהיה בטוח כי בחודשיים שבהם שהה באזור הצליח לרדת לעומק הצרכים, הרצונות והתקוות של המדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, נחל אכזבה מרה כשהמציאות האזורית התנפצה בפניו, והוא החליט להתפטר מעבודתו בממשל.

בדצמבר 1957 נכתב ב"ניו יורק טיימס" כי ריצ'רדס היה מתוסכל מאוד מהמצב במזרח התיכון. הוא תלה את המצב בעיקר במשרד החוץ האמריקאי, אבל מנגד הביע הערכה גדולה לנשיא. אייזנהאואר השיב בחילופי דברים מכובסים, כי הוא מצר על ההתפטרות וכי ריצ'רדס ניאות ליטול עליו את התפקיד בחוסר אנוכיות מוחלט.

אך מה היא אכזבתו של ריצ'רדס לעומת כישלונו של מאייר פלדמן, שליחו של הנשיא קנדי למזרח התיכון. פלדמן, עורך דין מפילדלפיה, היה מעורב בקמפיין הנשיאותי של קנדי ואף ארגן עבורו ביקור בישראל במאי 1960. הוא נשלח לאזור לאחר הבחירות כדי לבדוק אם אפשר יהיה לבסס הסדר שלום, בין היתר על בסיס פתרון בעיית הפליטים. בן־גוריון וגולדה מאיר הסכימו לשכן בישראל 10% מהפליטים אם מדינות ערב יקבלו אליהן את רובם.

הנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר נתן תשובה מעורפלת שנתפסה אצל פלדמן כמענה חיובי. קנדי היה הרבה פחות אופטימי ובסופו של דבר התברר שהנשיא האמריקאי צדק. פלדמן אף לא הצליח לסכל את תוכנית הגרעין הישראלית שהוקמה, על פי פרסומים זרים, למגינת לבו של הנשיא. אחרי רציחתו של קנדי נשאר פלדמן בבית הלבן כשליחו של הנשיא לינדון ג'ונסון. הוא כשל בניסיון להרחיב את הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל.

גם רוברט אנדרסון היה שליחו למזרח התיכון של אייזנהאואר. בינואר 1956, עשרה חודשים לפני מבצע קדש, הוא ניסה להשכין שלום בין ישראל למצרים. שליחותו, שזכתה לשם הקוד “גאמא", לא עלתה יפה. גם נאצר וגם בן־גוריון לא התלהבו מההסכם שהציע להם המתווך האמריקאי. הנשיא המצרי אומנם הסכים לנהל מו"מ, אבל דרש שישראל תיסוג מהנגב. בן־גוריון תבע שארצות הברית תספק לישראל נשק.

אחרי כמה סיבובי שיחות בין אנדרסון לבין בן־גוריון ונאצר, הבין השליח האמריקאי שנכשל במשימתו. הוא חזר לוושינגטון והודיע לנשיא כי אין כל סיכוי להגיע להסדר שלום בין ישראל למצרים. כעשרה חודשים אחר כך פרץ מבצע קדש.

שנים מאוחר יותר הופיע אנדרסון שוב באזור, הפעם כשליחו של הנשיא לינדון ג'ונסון. ב–1 ביוני 1967 הוא העביר לנאצר איגרת, שבה הודיע הנשיא האמריקאי כי ארצות הברית לא תשתתף בכוח הבינלאומי שאמור לעבור במצרים וכי היא מחויבת לביטחון ישראל. ג'ונסון קיווה שהאיגרת תמנע מלחמה (ששת הימים), אולם הקרבות פרצו. “הבעיה של האמריקאים היא שהם אינם מכינים תוכנית חלופית במקרה של כישלון ערוץ השיחות המרכזי", מסביר גלעד שר.

האינטרס של וושינגטון

חלק מהשליחים, כמו וויליאם סקרנטון, האיש של הנשיא ריצ'רד ניקסון, הואשמו בשנאת ישראל. אחרים, כדניס רוס, הואשמו בהטיה לטובת ישראל. חלקם מגיעים ארצה בקול תרועה רמה, בעוד ישנם אלה המעדיפים להצניע את ביקורם. גרינבלט, ג'יימס ריצ'רדס, דניס רוס וג'ורג' מיטשל נחשפו בתקשורת בתכיפות רבה, בעוד אחרים ביצעו את שליחותם בחשאי. פלדמן, השליח של קנדי, הגיע לארץ במסווה של תייר תמים, ושליחותו של אנדרסון הייתה כה חשאית שנחשפה רק שנים אחרי שהגיע לאזור. דיוויד ניילס כונה איש המסתורין של טרומן.

לא כל השליחים הגיעו כדי לנסות להשכין שלום בין ישראל לפלסטינים או מדינות ערב. חלקם התייצב פה כדי לקדם נושא מסוים, כמו פיליפ חביב בלבנון, או כאמור כמו ג'יימס ריצ'רדס שביקש להפיץ את דוקטרינת אייזנהאואר. שליחותו של וויליאם סקרנטון, לשעבר מושל פנסילבניה, הייתה מהקצרות ביותר באזור. בתחילת דצמבר 1968 הוא הגיע למזרח התיכון בניסיון לבצע עבור הנשיא ניקסון הערכה בנוגע למצב היחסים בין ישראל למדינות ערב, ולהציע פתרונות לייצובו של האזור.

סקרנטון שהה בגזרה במשך שמונה ימים ובסיומם הכריז שעל ארצות הברית לנהל מדיניות מאוזנת יותר ולא להעדיף מדינה אחת על פני האחרת. ארגונים יהודיים ראו בדבריו ניסיון לפגוע בישראל ויצאו נגדו בחריפות. הוא אומנם מיהר לומר שאמריקה מחויבת לביטחון ישראל, אבל שליחותו הסתיימה באותה מהירות שבה החלה.

במרץ 1976 עלה סקרנטון לכותרות בישראל כאשר בהיותו שגריר ארצות הברית באו"ם הטיל ספק בריבונות הישראלית על ירושלים. הוא טען כי “ממשלתו רואה בהימצאותם של יישובים ישראליים בשטחים הערביים הכבושים גורם המעכב את הצלחת המו"מ על שלום צודק". רוברט שוורץ שטראוס, עורך דין במקצועו, שליחו של הנשיא קרטר, התמנה לתפקיד אחרי החתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים בבית הלבן במרץ 1979.

שטראוס שעמד בראש הוועידה הלאומית הדמוקרטית והיה נציג הסחר של קרטר, נשלח לאזור כדי להרחיב את הסדר השלום גם לפלסטינים, באמצעות ריכוך החלטת מועצת הביטחון 242. הרעיון נדחה הן בישראל והן בעולם הערבי, ושליחותו של שטראוס הגיעה לסיומה אחרי חודשים ספורים בלבד.

שליח נוסף שהגיע לביקור קצרצר היה אנתוני זיני, גנרל בחיל הנחתים האמריקאי והמפקד לשעבר של פיקוד מרכז בצבא ארצות הברית. זיני שימש כשליחו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש למזרח התיכון למשך שלושה חודשים בלבד, בין נובמבר 2001 לינואר 2002. זמן קצר אחרי בואו לאזור התרחשו כמה פיגועים קשים. הפלסטינים טענו כי אינם מצליחים ליצור קשר עמו. כאמור, כעבור שלושה חודשים הבין זיני שהמשימה גדולה למידותיו - ופרש.




אריק שרון עם אנתוני זיני ב-2001. צילום: אבי אוחיון, לע"מאריק שרון עם אנתוני זיני ב-2001. צילום: אבי אוחיון, לע"מ






“במהלך השנים השליחויות האמריקאיות הולכות ונעשות קשות יותר ויותר", אומר בכיר שהיה מעורה ברוב המגעים בין ישראל לפלסטינים בשנים האחרונות. “שוב ושוב חוזרים על אותן נקודות שהוצגו בעבר. מכשולים שלא הצלחנו להתגבר עליהם במשך שנים עולים מחדש על שולחן הדיונים. כמעט בלתי אפשרי, ולא משנה מי השליח, לייצר הצלחות גדולות אחרי שנכשלנו בעבר באותן נקודות ממש".

גם שליחותו של מיטשל, שהגיע מטעמו של הנשיא אובמה, לא האריכה ימים. מי שכיהן כסנאטור, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, עמד בראש ועדה לבדיקת המצב בשטחים והיה מאדריכלי הסכם השלום באירלנד, הגיע למזרח התיכון ב–2009 מלא נחישות להביא להסדר כולל עם הקמתה של מדינה פלסטינית וחילופי שטחים.

אין סכסוך שאינו פתיר, הוא הכריז, ובתוך שבוע הספיק לבקר בחמש מדינות ולהקים צוות פעולה בכיר בירושלים. ראש לשכתו היה אלון שחר, אמריקאי בן למשפחה ישראלית. אובמה העמיד לרשותו מטוס ותקציב נסיעות פתוח. מיטשל אכן נכח באזור, נפגש עם כולם וניסה לשכנע את הפלסטינים לפתוח במו"מ ישיר עם ישראל.

במאי 2011, כשנתיים אחרי שנכנס לתפקידו, הודיע מיטשל לאובמה כי הוא מסיים את דרכו באזור. בהודעת הפרישה שלו טען כי התחייב לשנתיים של שליחות. בוושינגטון היו מי שאמרו כי בקרב על אוזנו של אובמה, מיטשל הפסיד לדניס רוס, שהיה השליח באזור בתקופת קלינטון ונותר בעל השפעה רבה בבית הלבן. בסופו של דבר, גם הישראלים וגם הפלסטינים הטילו את האשמה אלה על אלה. כרגיל.

"למרות הכל", טוען גלעד שר, “רוס, אהרון מילר, מרטין אינדיק ואחרים הגיעו להישגים מרשימים באזור - הסכמי הביניים, המזכרים של וואי וחברון. בלי המעורבות של ארצות הברית זה לא היה קורה. ובכל זאת, שגוי להתייחס רק לשליחים. ההחלטות צריכות להתקבל על ידי הממשלות. ואם אנחנו זקוקים למתווכים, אלה לא חייבים להיות האמריקאים לבדם. רצוי להחזיר לתמונה את הקוורטט ולנסות להיעזר בקוורטט הערבי - מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות. אבל בסופו של דבר, מי שמחליט אלה המנהיגים".

לדעתו של אלון פנקס, הכישלונות באזור הם של הישראלים והפלסטינים ולאו דווקא של האמריקאים. “דניס רוס והצוות שלו עשו מאמצים רבים במשך זמן לא מבוטל ולא הצליחו מפני ששני הצדדים לא בשלו", הוא מנתח. “האמריקאים בכו שלא שיתפו אותם מספיק בשיחות בקמפ דיוויד בשנת 2000, שנכשלו בסופו של דבר לא בגלל מעורבות או אי־מעורבות אמריקאית, אלא מפני שהפלסטינים דחו את ההצעות של אהוד ברק. אפשר לומר שהשליחים בתקופת הנשיאים קלינטון ואובמה נכשלו, אבל הכישלון הוא לא של השליחים אלא של הפלסטינים והישראלים".